הראפר קנדוג שאל את חניכי הסדנה אם מישהו מהם כתב שיר, כפי שביקש שיכתבו כשיעורי בית. כמה מהם הצביעו, והוא הזמין את אחד מהם להקריא את יצירתו. הבחור התבייש, אז קנדוג אמר שבאופן חד־פעמי יקרא את השיר במקומו, אך להבא לא יוותר לו. הוא לקח את הדף וקרא מתוכו את השיר, כשהוא משלב את המילים עם המוזיקה הנכונה: “החיים שלי היו קשים ולא היו לי כלים/ כעסים גדולים, לקחו אותי לסמים/ ברחתי לרגש וציירתי ציורים/ דמיינתי הרים, אנשים וילדים/ המראה שלי שבורה, אין לי מטרה/ גבולות שקופים ולא מקבל תמורה/ אבל בסוף נפתחו לי חיים חדשים/ פרויקט הבשורה שמשנה חיים/ כל יום מחזיר את השלווה/ ועכשיו סוף־סוף יש לי מטרה”.
לנצח את הפחד
14 אסירים, המשתייכים למחלקת הגמילה מסמים של כלא איילון ברמלה, אחד מבתי הסוהר הקשוחים והשמורים בארץ, ישבו באותה סדנה מול המדריך, הראפר ניר קדמי, המכונה כאמור “קנדוג”. כחלק מטיפול שיקומי באסירים, פרויקט משותף לשירות בתי הסוהר ולבית אומנויות תרבות רחוב, קדמי מסתובב בשבעה בתי סוהר בארץ במחוז המרכז ומעביר סדנאות של מוזיקת ראפ. הסדנאות שלו מורכבות משישה מפגשים של לימוד, ובמפגש השביעי קבוצת האסירים מקליטה שיר. שבעת השירים שיוקלטו בידי אסירי בתי הסוהר שמשתתפים בפרויקט יאוגדו בדיסק שיצא לאור.
“המוזיקה הזאת נולדה מהאמירה שהיה יכול להיות להם עתיד טוב יותר אם לא היו מרגישים מקופחים או אם היו שווי זכויות”, קדמי מסביר. “יש פה צורך של קהילה להשמיע את קולה, ומהי המדינה שלנו אם לא אוסף של קהילות, שכל אחת מרגישה שמשהו ביחס אליה דפוק?”
למחלקת הגמילה מסמים בבתי הכלא מגיעים אסירים שכבר שנים מנסים לשבור את מעגל הקסמים של ההתמכרות. “בבית סוהר אי אפשר להשתקם, אבל פה כן”, אומר לי בני (שם בדוי), אחד האסירים. “אנחנו מבינים היכן הבעיה שלנו. התוצר זה סמים, הבעיה נוצרה לפני. אני סיימתי בית ספר למוזיקה בברית המועצות, למדתי במשך שבע שנים פסנתר, אבל הלכתי לכיוון הלא הנכון. סדנה כזו מחזירה אותי לילדות ולדברים שהתעניינתי בהם. מה שעברתי בחיי שבר אותי ואת המשפחה. היום אני גרוש, יש לי ילדים גדולים והם לא בקשר איתי”.
במפגש הראשון עם האסירים, כשקדמי (35) הציג את עצמו בפניהם, הוא עדכן אותם שגם סיפור חייו לא פשוט. הוא נולד בחולון, איבד את אביו בגיל צעיר, היה חסר ביטחון, מופנם. הוא אומנם לא היה בכלא, אבל ניהל מאבק עיקש כדי להצליח על הבמה, להיכנס לפלייליסט, להגיע ללבן של חברות התקליטים. “בתיכון מצאתי את עולם הראפרים”, סיפר לאסירים. “מצד אחד הכתיבה הייתה כלי ביטוי, ומצד שני האמנים האלה באים בפוזה של שופוני ובטוחים בעצמם. ראיתי כאן הזדמנות ליצור דמות אלטרנטיבית שבה אתה מחצין את עצמך. ההשתפשפות גרמה לי להסתכל בגובה העיניים, והיום אני יודע מה אני שווה. יצא הרבה החוצה”.
לאסירים עדיין קשה עם הפתיחות ושחרור הרגשות, בוודאי כשהיא באה בדמותו של שיר. לכן רס”ר אלון גבע, שמשמש כקצין חינוך בכלא ומלווה את הפרויקט, יושב איתם בחדר בזמן הסדנה ובין היתר, מעניק תחושת ביטחון. כשאסירים השיבו לקדמי שלא הכינו שיעורי בית בגלל מחסור בזמן, גבע אמר שלדעתו מדובר בתירוץ קלוש, ואם צריך - הוא ימצא להם זמן.
“אני כאן גם כדי לעבוד על התנגדויות”, מסביר גבע. “אם יש מישהו שאומר ‘לא מתאים לי’, זה יכול לבוא מהפחד מכישלון. אלה אנשים שרבים מהם לא היו במסגרת, נכשלו בחיים, חסרי ביטחון, ופתאום לגרום להם להכניס לראש ש’בתוך חודש יהיה לי שיר’ – זה לא פשוט. זה משהו שיכול לגרום להם לומר: ‘אני לא מוכן להצלחה הזאת, זה לא אני’”.
“בשבילי זה חדש, אף פעם לא הייתי בקבוצות כאלה”, מודה בני. “כל חיי התביישתי לדבר. באתי מקווקז בגיל 13, אני מכיר רק בתי כלא, ואסור שם לדבר על רגש או להיות חלש. בחור חלש זו סטיגמה לא טובה. בזכות המקום הזה, ביום המשפחות האחרון, אחרי יותר מ־30 שנה, ביקשתי סליחה מאמי. ליד כל החברים, ההנהלה. סליחה על שפגעתי בה ובמשפחה. כל החיים היו לי אינטרסים. מבחינתי לשאול ‘איך אתם מרגישים?’ זה לא היה דבר מובן מאליו. במקום לשאול את בת הזוג שלי לשלומה, זה היה רק ‘תביאי את זה’, ‘תביאי את זה’. היום אני מרגיש אהבה שפעם לא הרגשתי”.
להוריד את המסיכה
כלא איילון, על 800 אסיריו, הוא מקום קשה. בימים אלה מנסה מפקד הכלא, גונדר משנה אריק יעקב, להוסיף גינה, חיים ותוכן לאסירים שמצפה להם עוד תקופה ארוכה במבנה הישן והאפור. “אסירים שמרצים תקופות מאסר ארוכות חווים את זה אחרת”, מסביר יעקב. “כשבן אדם משתחרר בעוד שנתיים, הוא אומר ‘יש לי תקווה’. במאסר עולם אתה צריך לדעת להחזיק את האסיר ולתת לו במשהו להיאחז. פרויקט הגמילה נועד לבחון איך אתה מקדם אותו בתוך התהליך ולהראות לו שהמאסר הוא חלון הזדמנויות. הבחור עשה לא מעט דברים רעים בחייו, רצח, אנס. כעת יש הזדמנות לקחת אותו ואולי לתת לו לעשות משהו טוב לו ולחברה”.
למוזיקת הראפ יש יתרון גדול כאן, בין כותלי בית הסוהר: כדי ליצור אותה לא צריך להיות זמר שמדייק בתווים או כותב ברמה של נתן אלתרמן, אלא בעיקר להבין את הסגנון של הכתיבה והשירה ולהישאב לתוך הקצב. “אתה צריך לשיר בשפה שבה אתה מדבר”, קדמי מבהיר. “אתה עכשיו יכול לשבת ולנסות לכתוב ראפ בכיף. האתגר זה לחפש חרוזים. השורות ארוכות, ואפשר להכניס אליהן כל מה שאתה רוצה. משחקי מילים, דיבור מהיר, אטי. מלא תוכן. מוזיקה היא שק האגרוף הכי טוב שיש. אתה יושב עם דף ומוריד סלע מהלב”.
במהלך הסדנה אחד האסירים ביקש מקדמי שיקריא גם את השיר שהוא כתב. “באתי לשיר לכם ממש מהנשמה/ הפסדתי כספים, הרבה בחיי/ מעכשיו אני נקי ולא משומש/ לומד בחינוך לא להיות שאנן”. לאחר הקריאה העיר קדמי בסבלנות על המבנה הלקוי והיעדר החריזה. למרות קול צחוקם של כמה מהאסירים בחדר, היה חשוב לו לא לבייש את הכותב.
“הפנמתי שמי שיושב מולי עשה משהו לא טוב בחייו ויש לו סיפור חיים קשה”, מסביר קדמי לאחר מכן. “השאלה היא לאן אני מנתב את זה. אם זה הולך למשהו לא טוב, זה יפריע לי בתהליך, כי אני חי חיים ישרים, ואני ואותו בחור כנראה לא משדרים על אותו גל. לכן אני רואה מולי את הסיפור הקשה, ותפקידי להוציא ממנו את הסיפור. אני מעדיף לא לדעת פרטים. לא רוצה לגרום אי־נעימות. לא מעוניין שהוא יתגונן על מה שעשה, אלא יתעמת עם זה ויסגור מעגל. אם יצא בן אדם יותר טוב, עשיתי את שלי. נורא פחדתי שיגאל עמיר יבוא, סתם כדוגמה”.
מה היה קורה אם הוא היה מגיע?
“אם אני יודע בגלל מה האסיר נמצא כאן, זה יכול לשבת לי באיזה מקום בראש, וכשאני לא יודע, זה עובר מעליי. יש פרצופים מוכרים, אבל אני לא יכול לשים את האצבע וזה מספיק לי”.
מג’די (שם בדוי), אחד האסירים, נכנס ויוצא מהכלא כל חייו, לא מתחבר למוזיקת ראפ ומעולם לא הקדיש זמן לצריכת תרבות משום שתמיד היה במרוץ אחר המנה הבאה. במפגש הראפ הקודם הפתיע כשלקח מיקרופון וניסה לשיר. “המקום הזה לא נותן לך להתבייש, אלא מכריח אותך להוציא הכל ולהכיר את עצמך”, מג’די מסביר. “הוצאתי דברים על המשפחה, שתמיד שפטתי, ולא ראיתי את החלק שלי באשמה. הגעתי לשיקום, כי לא יכולתי להמשיך. ביקשתי שיעזרו לי, וכבר חמישה חודשים אני נקי טוטאלית מסמים. אלוהים הביא אותי למקום הזה”.
שיעורי הבית שקדמי נתן לחניכיו, היו לכתוב שיר שיסביר מה נותן להם מוטיבציה לא לשקוע בדיכאון ולמשוך עוד יום בבית הסוהר. “אני רואה שרבים מהם הולכים לכיוון געגוע וחרטה, עימות עם עצמם”, קדמי מספר. “באתי לתת פלטפורמה למחאה, והם החליטו להתבונן פנימה, שזה יפה. היו כאלה שאמרו שהם הולכים לכתוב על הגעגוע לילדים ושהם מחכים ליום השחרור, אז יהיו אנשים טובים יותר. יש כאלה שאמרו שחששו מהמפגש עם הצוות בכלא, פחדו שיעשה להם את המוות, ודווקא נתקלו באנשים שעוזרים”.
אתה מאמין שהסדנה מסייעת להם?
“זו תרפיה. שיקום? זה חייב להיות משהו יותר גדול, שינוי גישה. כשנקליט שבעה שירים, משבעה בתי סוהר שונים, נראה מי הכי ייתן בראש. מה שמסקרן אותי זה מי ישפוך את הלב, בלי דיסטנס. מי ילך על שיר יותר שמח, מי ירגש ומי יהיה מחאתי. למוזיקה הזאת הרבה פנים”.
בזמן שהיינו בכלא נשמעה אזעקת חירום. אחרי עשר דקות התברר שמדובר בתרגיל בלבד, אבל עדיין היה מדובר בתזכורת למקום שבו אנחנו נמצאים.
“כל החיים שמתי עלי מסיכות”, אומר האסיר בני לפני שאנו נפרדים. “היום אני מוריד מסיכה אחרי מסיכה כדי להכיר את עצמי ולהבין שאני לא בן אדם רע. בעיות האלימות באו כי לא קיבלתי את השונה והאחר. חשבתי שכל העולם נגדי, ובשביל לברוח מהרגשות, השתמשתי בסמים. עכשיו אני מבין שזו המציאות, ולא הסרט שבו שיחקתי”.