ביום שני בשבוע הבא יתכנסו שופטי בג"ץ לדיון בעתירה נגד המדינה, שהגישו כמעט כל ראשי השלטון המקומי. הסיבה: ראשי הערים העותרים זועמים על החובה שהחוק לשוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות מטיל עליהם.



במילים אחרות, ראשי הרשויות המקומיות תובעים מהמדינה לא לאכוף את החוק בשטח המוניציפלי שלהם עד שיקבלו ממנה תקצוב נוסף כדי להשלים את הנגשתם של כלל מבני הציבור שבתחומם בשביל בעלי מוגבלויות. את העתירה, המורכבת משתי פניות דומות, הגישו מרכז השלטון המקומי ואיגודי מנכ"לי העיריות ומהנדסי הערים בשם עשרות רשויות מקומיות וראשיהן, בהן החזקות והמאוזנות בישראל - תל אביב, ראשל"צ, חיפה.



הרשויות קובלות בפני בג"ץ לא רק על עלויות ההנגשה, אלא גם על עצם העובדה שהמדינה, באמצעות נציבות השוויון לאנשים עם מוגבלויות במשרד המשפטים, ממשיכה לאכוף בינתיים את החוק הזה עד 2021, ואף זימנה עד כה לשימוע ארבעה בכירים בשלטון המקומי, בהם ראש עירייה גדולה.



בראיון ראשון לתקשורת מאז כניסתו לתפקיד נציב השוויון לאנשים עם מוגבלויות במשרד המשפטים מצהיר אברמי טורם שלא יוותר לאף עירייה, וטוען שמדובר בהתחסדות מצד ראשי העותרים. "נאבקתי עבור הרשויות החלשות ביותר והצלחנו לפני חודש להגיע להסכמה עם משרד הפנים שהכסף יינתן להן ללא דרישה להשלמת התקצוב מצדן. אני חושב שהן צריכות לקבל יותר, אבל בתנאי שלפחות יעמדו ביעדי הביניים של ההנגשה", פוסק טורם, "גם אם עירייה לא עשירה, שאין בה הרבה מבנים להנגשה, הייתה עושה עשירית בשנה אחת מתוך עשר השנים שהוקצו להן, דיינו. אבל עיריות קיבלו צווים ולא עמדו בהם".



טורם סבור כי המחלוקת נעוצה בהבדלי הגישות בין משרד המשפטים והמדינה, לבין ראשי הערים. "לא מדובר רק על כסף, אלא על תפיסה. לדוגמה, הייתה חובה להנגיש את טקסי ימי הזיכרון והעצמאות בעלות ממוצעת של זיקוק אחד בערך. מרבית הטקסים לא היו מונגשים. האחריות שלנו היא לפקח. אנחנו לא מתנכלים לאף אחד, כפי שטוענים ראשי עיריות מסוימים, הלכנו גם לטקסים המרכזיים, והוצאנו צווים נגד משרד התרבות. אנחנו פועלים שווה בשווה מול כולם ולא נוקטים אכיפה סלקטיבית, כמו שחלק מהעיריות טוענות. כך שהם מתמקדים בהדיפת האחריות שהחוק הטיל עליהם במקום לקבלה, ולו באופן חלקי".



אברמי טורם. צילום: לע"מ



באוגוסט האחרון דחה בג"ץ על הסף את בקשת העיריות להוציא למדינה צו ביניים, שבו ביקשו להורות לנציבות השוויון "לחדול לאלתר" מהוצאת צווי נגישות בעניינן ומלנקוט צעדי אכיפה פלילית בגין הפרת צווי נגישות, וזאת עד למתן פסק דין בעתירה.



חוק שוויון הזכויות לאנשים עם מוגבלויות נחקק ב-1998 וב-2005 נוסף לו פרק הנגישות. רק ב-2011, תוך התחשבות ברשויות המקומיות, החלו להיכנס תקנות החוק בהדרגה לתוקף, וזאת מתוך מחשבה שבתוך תקופה של עשור, עד 2021, יסתיים ההליך. התקנות חולקו ליעדים שבהם על העיריות לעמוד כדי להפוך לבסוף את כל מבני הציבור והמרחבים הציבוריים ברחובות שבתחומן לנגישים עבור כל האזרחים.



יש לציין עוד כי הרשויות החלשות ביותר, באשכול הרשויות (1-3) קיבלו עד כה מהמדינה 80 מיליון שקל כדי לעמוד ביעדים, אבל גם מתוכו נוצלו רק 2 מיליון שקל בתוך שלוש שנים. יתרת הכסף שהועבר מהאוצר למשרד הפנים למטרה הזאת לא נוצל מפני שגם הרשויות החלשות טוענות שאין להן הסכום שהן נדרשות לשלם מקופתן כדי להשלים את היעדים.



לדברי טורם, המרצע שמחביאים ראשי הערים בתוך השק הוא סדרי העדיפויות שלהם, "העובדה היא שיש בידי המדינה סמכויות פליליות לאכוף את חוק השוויון. בחלק מהערים שנמצאות בעתירות האלה, כמו תל אביב, רעננה, שהם וראשל"צ, ישנן פעולות מדהימות של הנגשה. לא מספיק ולא עד הסוף, אבל האחריות מובנת. ובכל זאת, אף שהחוק לא קובע שאחריות העיר מותנית בתקציב ייעודי הם מנהלים את העתירות האלה כשהאוצר, מצדו, מתעקש שלכל אותן רשויות שלא מקבלות סיוע יש די תקציב משלהן לעמוד בתנאי החוק, כנראה כי זה פשוט לא מספיק חשוב".



"רשות כמו תל אביב לא יכולה להוציא מיליון שקל בשנה, למשך עשר שנים, למטרה הזאת? עיר קטנה יותר כמו דימונה שצריכה להוציא 100 אלף שקל בשנה לא יכולה לעשות את זה? ודאי שכן. מדוע נצרת, שיש בה אולי עשרה מבנים להנגשה, לא עשתה את זה? עברו שש שנים מתוך העשר שהוקצבו למטרה. הכל עניין של סדרי עדיפויות, אבל מרבית הצווים שהוצאנו לרשויות עד היום הם בכלל על רשימות המבנים להנגשה שהן מחויבות להגיש לנו, עם יעדים שהן עצמן חופשיות לקבוע לעמוד בהם במסגרת הזמנים ובתנאי החוק. אפילו את המידע הבסיסי הזה עוד אין ברשותנו במלואו, כפי שמתחייב".



טורם מתחייב: "כל עוד אני הרגולטור של המדינה על יישום התקנות וכל עוד הן בתוקף - הן יאכפו. אני לא ממהר לזמן ראשי רשויות לשימוע או חקירה, הם מקבלים פיקוח, מכתבי התראה, אורכות, וכל זאת בניגוד לטענתם. עד היום אפשר לספור על כף יד אחת את מספר השימועים שעשינו. אבל אם לא תהיה ברירה נפעיל את הכלים העומדים לרשותנו והחוק ייאכף".



ממרכז השלטון המקומי נמסר בתגובה: "מרכז השלטון המקומי והרשויות המקומיות רואות בערך הנגישות כערך עליון ופועלות להנגשת כלל המרחב הציבורי ברחבי המדינה, בכל תחומי החיים. יחד עם זאת, עלות ההנגשה לרשויות מוערכת בכ-17 מיליארד שקל ובשל כך איננה ניתנת ליישום ללא מימון תואם מהממשלה בפרקי הזמן שנקבעו בחוק (2021). הסיוע הפרטני שהוענק לחלק מהרשויות אכן מצוין בכתב העתירה, אולם הוא תקציב נקודתי שאינו נוגע לכלל דרישות החוק ואינו מספק. לאחר שההצעות השונות של הרשויות לפתרון הנושא לא נענו על ידי הממשלה, פנינו לבג"ץ בבקשה לחייב את המדינה לסייע לרשויות במציאת מקורות תקציביים על מנת שהרשויות יוכלו לעמוד בדרישות החוק ולא תצטרכנה לגלגל את המימון לפתחם של האזרחים".