שעה חמש וחצי בבוקר ביום שישי האחרון, לא הפסקתי לקלל את עצמי על ההחלטה המטופשת שלי. זה יחזור על עצמו באותו יום עוד כמה פעמים. כיניתי את עצמי "חסר בינה" ו"מאצ'ו מזדקן". עמדתי בפתח חנות סאקוני בנמל תל אביב, קרוב לגדת הירקון. מזג האוויר היה קר מאוד והתלבשתי בהתאם: חולצה תרמית, כובע גרב, מכנסי ריצה קצרים ובירכיות, שמשמשות לי כמעין בובות וודו להגנה מפני המניסקוס שיש לי בשתי הרגליים, ואשר למזלי הרופאים החליטו שלא צריך לנתח. 

קומץ של חברים ובני משפחה באו לעודד אותי ולסייע לי. "בשביל מה אני צריך את זה", שאלתי את עצמי שוב, רועד מקור ומהתרגשות. בעיקר חששתי מכישלון, שלא אעמוד במשימה, שאפילו לא אתקרב אליה. עמדתי לצאת למה שהגדרתי לעצמי ריצת חיי. ארבעה ימים לפני יום הולדתי ה־66 החלטתי שארוץ 66 קילומטרים. קילומטר לכל שנה.

לכאורה זו נועדה להיות רק עוד ריצה אחת קשה. כבר ב־2004 ארגנתי ורצתי את הריצה הארוכה ביותר בישראל עד אז, 75 קילומטרים סביב הכנרת (שהיקפה 62 קילומטרים) ועוד קצת. רצתי גם מראש העין לירושלים (65 קילומטרים), לאות הזדהות עם מצעדה ומאבקה החברתי של ויקי כנפו והשתתפתי בעוד כמה ריצות אולטרה של כ־50 קילומטרים בהרי מנשה ובהרי ירושלים. חוץ מזה רצתי וסיימתי כבר 35 מרתונים. השתתפתי בארבעה אירועי איש הברזל ובעוד 20 חצאי איש ברזל. ב־1999 יזמתי וארגנתי בישראל את התחרות הראשונה של איש הברזל, שקראתי לה "ישראמן". המשכתי לארגן, להפיק ולרוץ בכל אירועי "ישראמן" עד 2010.

כל ריצה, כל אירוע טריאתלוני, קצרים כארוכים, היו קשים, מאתגרים ומרגשים. ובכל זאת, הריצה הפעם ריגשה אותי במיוחד. לא רק כי ידעתי שהיא תהיה מן הסתם הקשה ביותר בחיי, שהרי אינני נעשה צעיר. רבע המאה שאני רץ, רוכב ושוחה, נותנים בי את אותותיהם. יש מי שאומרים שאני מתעלל בגופי. אולי הם צודקים. שרירי דואבים, וכמובן, אני אטי יותר.

יוסי מלמן וקולגות לריצה. צילום: אלבום פרטי

אך הסיבה החשובה ביותר שאני מתרגש לקראת ריצת ה־66 קילומטרים יותר מאי פעם, היא שאני ארוץ למען מטרות חשובות. החלטתי לגייס כספים לשלוש מטרות נאצלות וחשובות מאין כמותן: לילדים יהודים וערבים עם מוגבלויות, לילדי פליטים בישראל ולילדים ולאמהות בסכנת חיים בסוריה.

עד לפני כחודשיים מצבי הגופני היה ירוד. לקיתי בווירוס שהחליש ועייף אותי והרופאים התקשו לאבחנו. אך מרגע שהם גילו את הבעיה, התחלתי להתאושש והרגשתי השתפרה. בגחמה שלא הייתה ניתנת לשליטה, בלי לחשוב פעמיים ובלי להתייעץ עם בני משפחה או חברים, החלטתי לציין את יום הולדתי בריצה כמניין שנותי. 

הגברתי את קצב האימונים ורצתי כמה ריצות למרחקים של 30־35 קילומטרים. המרחק הארוך ביותר שלי היה 39 קילומטרים. ידעתי שזה לא מספיק כדי לרוץ ריצת אולטרה של מרתון שלם וחצי. ובכל זאת, הייתי נחוש לצאת לדרך. לריצות אולטרה צריך כוח רצון, חוסן מנטלי, נכונות לסבול ולכאוב. ובעיקר, כמו שאומרים, הכל בראש. 

מניסיוני ידעתי שריצה כזאת בראש וראשונה כרוכה במשמעת עצמית אדירה. צריך לרוץ בקצב שנקבע מראש ולא לסטות ממנו. על כל סטייה של עשר או 15 שניות אני עלול לשלם בריבית דריבית של עייפות בהמשך. הקצב שקבעתי לעצמי הוא של שבע דקות לקילומטר, שהם 8.5 קילומטרים לשעה. 

יוצאים לדרך 

לפני הריצה הפצתי את תוכניתי בפייסבוק ובכמה ציוצים בטוויטר וקיוויתי שיהיו רצים שיצטרפו אלי לחלק מהדרך. הופתעתי. עשרות הגיעו לעודד, להזדהות ולרוץ. יצאתי לדרך מלווה בחברי אלון לוי ובאייל ואנונו, צלם באולפני הרצליה, שהגיע בלי כל הודעה מוקדמת. רצנו צפונה בקצב שהכתבתי. חצינו את גשר ווקופ בשפך הירקון ושם פגשנו את אברום בורג, חולה ריצה כמוני, שבא להזדהות. אלמלא ניתוח המניסקוס שעבר לפני כשבוע, היה בלי ספק מצטרף למסע. זמן קצר לאחר מכן הגיעה רעייתו יעל, גם היא רצת מרתון, עם רותי גבעון, חברה משותפת, והן התלוו אלי ואל החבורה.

שמרתי על הקצב וכל אימת שהשעון הראה שהוא מתגבר ריסנתי את עצמי. לאחר 3 קילומטרים הגענו לקצה הטיילת הצפונית. לגמנו מים בברזייה וחזרנו על עקבותינו. לאחר 42 דקות הגענו לנקודת המוצא בסאקוני בנמל. בינתיים הפציע השחר. עברתי 6 קילומטרים. עודדתי את עצמי: נותרו "רק" 60. רצנו בחבורה מגובשת על הטיילת דרומה ליפו. הים הכחול היה כמו פלאטה. הקצב נשמר פחות או יותר. הדופק היה נמוך יחסית והרגליים סחבו בלי בעיות.

לאחר יותר משעה נגענו בקיר של מרכז פרס לשלום. מבנה ארכיטקטוני מגלומני שנראה כמו מבצר ומנוכר לסביבתו. לא פלא שבשנים האחרונות כדי להחזיק את עצמו הוא נאלץ להשכיר את חלליו לאירועים.

המתינה לנו שם קבוצה מופלאה של אנשים, ובהן תמי קריספין ומיכל האס מעמותת "קשר" למען ילדים יהודים וערבים עם מוגבלויות. עמם נמנה אבי סלומון, עיוור ממוצא אתיופי, נשוי ואב לשישה ילדים מבית שמש, שמתאמן לאליפות העולם לחמישה קילומטרים, שתתקיים בעוד כחצי שנה. בין אימון לאימון מנסה סלומון להתפרנס מעבודות שונות, מהרצאות ומייחל לרגע שיימצא האדם או החברה שיהיו רגישים ונדיבים מספיק כדי להעניק לו חסות, שתאפשר לו לשפר את שיאי הריצה שלו, המרשימים גם כך. 

השעה הייתה שבע וחצי, ובדרך חזרה הטיילת התמלאה כבר ברצי הבוקר. אני מרגיש מצוין. אני שולף מכיס מכנסי כמה תמרים, מקנח אותם בלגימות מים מהברזייה. ליד בריכת גורדון אני מסתכל על שעון הג'י־פי־אס שלי, שמראה כי עברתי כבר 22 קילומטרים. שליש דרך מאחורי, אני אומר לעצמי.

לעבור את הקיר 

כשהחלטתי על הריצה ידעתי שעל אף הנחישות שלי יהיה לי קשה לעמוד במטרה שהצבתי לעצמי. מבחינה פיזית, על פי הכושר שלי, לא הייתי מוכן לכך. אך בסתר לבי פנטזתי שאולי בכל זאת איך־שהוא אצליח. 

התחושה הזאת התחזקה בי כשהגעתי שוב לנקודת ההתחלה. עברתי 24 קילומטרים. נותר לי רק מרתון שלם. שתיתי מים ומשקה איזוטוני להחזרת המלחים שהגוף מאבד, אכלתי בננה, שקדים, אגוזי מלך ועוד כמה תמרים. הם אוששו אותי והייתי מוכן להמשך. לאחר כמה דקות מנוחה, שהספיקו לי להצטלם ולצייץ על מצבי, יצאתי שוב לדרך. הפעם הכיוון מזרחה, לפארק לאורך הירקון. מלווי המסורים נפרדים ממני. רק אייל ואנונו נשאר איתי. אליו מצטרפים, להפתעתי, רצים חדשים, אריק ואפרת שוהם, שבאו במיוחד מכפר סבא וגל וייס מצורן, שעד לאותו רגע לא הכרתי אותם.

אני משתדל לשמור על קצב של 7 דקות לקילומטר. אך בכל קילומטר אני מתחיל לפגר בכמה שניות. 7:10 דקות, 7:20 דקות ולאחר כשלושה קילומטרים אני יורד ל־7:30. אין דבר, אני אומר לעצמי, הזמן לא חשוב. העיקר שהרגליים ממשיכות לרוץ. בחלוף כשבעים דקות אני מגיע לקצה הפארק מול בית חולים אסותא ברמת החייל. גמאתי כבר 33 קילומטרים. מחצית הדרך מאחורי. חלפו שלוש שעות ורבע. כמו בשירותי הסדיר בצה"ל התחילה אצלי הספירה לאחור. כמה עוד נותר עד לסיום.

יוסי מלמן. צילום: אלבום פרטי

אבל כל 100־200 מטרים אני מרגיש כיצד אני נחלש. שרירי הירך מתקשים ודואבים. כל עלייה קטנטנה של שניים או שלושה מטרים במסלול, שהוא ברובו מישורי, נדמית בעייני לטיפוס על הר טרשים קירח. בדיעבד הבנתי שנתקלתי במה שרצי מרתון מכנים "הקיר". קשה להבקיע אותו. חברי המלווים ממשיכים לעודד אותי. הקצב הולך ונחלש. 

בראשי מתרוצצות מחשבות נטישה. אלה הם השדונים הקטנים, שלוחי השטן, שמנסים לפתות אותי להפסיק. הם כמו לוחשים לי: בשביל מה לסבול. תפסיק. אתה לא חייב דין וחשבון לאף אחד. בשניות של חולשה אני מוכן להתפתות, אך מיד מתעשת ומחליט להמשיך, ויהי מה. אני רץ הלאה. גופי נטוי ומכופף כלפי מטה. הנה גשר הירקון על דרך נמיר. עברתי כבר כמעט 40 קילומטרים. המחשבה שאו־טו־טו אני מסיים מרתון שלם מדרבנת אותי. עבורי נמל תל אביב הוא הארץ המובטחת. אני מגיע אליו כל עוד רוחי בי. השעה קרובה ל־ 11:00. חלפו יותר מחמש שעות וחצי. עברתי 42 קילומטרים. 

אני מתיישב על כיסא בנקודת המוצא. החולצה מנדפת הזיעה שלי רטובה, אך למי אכפת. אני מנסה לפתוח את שרוכי נעלי אך איני יכול להתכופף. חבר עוזר לי. אני מוריד את הנעליים, פושט את גרבי ומחליף בחדשים. אני שותה בקבוק מים שלם ומוסיף לו עוד חצי בקבוק של משקה איזוטוני, אוכל פרוסת לחם עם חומוס, נוגס בעוד תמר ומתאושש. ידידה מצטרפת אלי. השמש כבר קופחת. אני חובש כובע ושוב יוצאים לדרך. 

ושוב אנו שמים פעמינו צפונה אל הטיילת הצפונית. הקצב מידרדר לשמונה דקות לקילומטר. נשימתי כבדה והרגליים לא נשמעות לי. אני מסתכל בשעון. הדופק שלי בשמיים. לפי החישובים התיאורטיים אני אמור להיות במצב של מוות קליני. כל צעד כמוהו כהרמת משא כבד. אני נזכר בסופר היפני, רץ המרתון הרוקי מורקמי, שכתב כי "הכאב הוא בלתי נמנע, סבל הוא בחירה". אני מתעלם מהכאב וממשיך לסבול. לאחר כ-50 דקות אני חוזר לסאקוני. עשיתי כבר 50 קילומטרים. אני באופוריה. אך בדיוק אז חזרו השדונים לנקר במוחי. תפסיק, הם אומרים לי. זהו. הגיעה העת להפסיק. לשניות אני שוב מתפתה, אך אז אני חושב על הילדים. 

הילדים בחלב ובשאר רחבי סוריה, שסובלים על לא עוול בכפם בגלל מנהיגים תאבי שלטון. ולהבדיל אלפי הבדלות, ילדי הפליטים מאפריקה שחיים בתנאי מצוקה וסובלים מסביבה עוינת, שמתקשה לגלות אמפתיה כלפיהם. אני חושב גם על כל הילדים המוגבלים בישראל, הזקוקים לחסד ולרחמים. אני מחליט להמשיך, ויהי מה. הפעם אני לבד. אני רץ שוב דרומה לאורך הטיילת, ולאחר שלושה וחצי קילומטרים אני מחליט לחזור על עקבותי. פה ושם אני עובר להליכה. אין לי יותר כוח ואנרגיה, ובכל זאת הראש מורה לרגליים להתניע ולרוץ.

אני חוזר לנקודת המוצא. סיימתי 57 קילומטרים ואין לי עוד כוח. רגלי ממאנות להתרומם. אני מחליט לחדש את הריצה הסיזיפית שלי למחרת בבוקר. אני מאוכזב אך גם גאה. בסתר לבי פנטזתי שאסיים את כל 66 הקילומטרים ברצף. אך גם ידעתי שבמצבי הגופני זו תהיה כמעט משימה בלתי אפשרית. אני שותה ואוכל ומתאושש ונוסע הביתה. רגלי צולעות. אני הולך כמו ברווז. כל שריר בגופי כואב. אני מתקשה לעלות במדרגות.

ולמרות זאת, על אף הכל, למחרת בבוקר אני יוצא לסיים את מסע הקסם הפרטי שלי. אני רץ-מדדה תשעה קילומטרים. כשאני מגיע למספר הזהב, 66, אני מחליט לרוץ עוד קילומטר אחד על חשבון השנה הבאה. לא רע בשביל גבר בן 66. 




***

אל תשכחו, מסע ההתרמה שלשמו יצאתי נמשך. אנא היו נדיבים ותרמו לאחת משלוש העמותות הבאות: 
עמותת "קשר"; עמותת אליפלט - אזרחים למען ילדי פליטים; ו־ISRAEL FLYING AID