היום הראשון של שנת 2017 הוא אולי היום שפותח את חודש ינואר, אך בפאב הסימטא ברחוב דיזנגוף בתל אביב, זהו יום עם זיכרונות כואבים במיוחד. לפני כשנה בדיוק, אירע במקום הפיגוע בו נרצחו שימי רואימי ואלון בקל ז"ל. שימי הגיע לחגוג יום הולדת לחבר ילדות, יחד עם קבוצת חברים מאופקים בחרו להתיישב בצהריי שישי בפאב הסימטא, לשתות כוס בירה ולהרים לחיים. אלון בקל עבד כמנהל והפעיל את הבר במקום באותה משמרת. אתמול התכנסו חברים קרובים, מבלים ובני משפחה לאירוע מרגש לציון שנה לפיגוע. הם שרו שירים, ערכו טקס זיכרון, ולערב אחד, על אף המצווה להמשיך לשמוח - הפעם המקום שינה את פניו מהמתכונת הרגילה כדי לא לשכוח.
אריאל נוסבכר (33) חגג את יום הולדתו לפני כשנה בפאב הסימטא, אירוע טראומתי בו איבד את חבר ילדותו. נוסבכר נכח בערב הזיכרון וסיפר על השנה שעברה עליו מאז: "שימי היה אחד האנשים הכי שמחים שהכרתי בחיי, וזו המטרה שלו - להמשיך ולשמוח". הוא מתגורר ברחוב דיזנגוף, לא הרחק ממקום הפיגוע. מבחינתו הסימטא זה מקום הבית שהוא פוקד כדי לשתות כוס בירה ולהרגיש בו שייך לדבר המשותף של כולם על מנת לבנות עתיד קדימה.
ניכר כי האירוע הרחיב את הלבבות לכל הנוכחים, גם מי שלא הכירו את אלון ושימי. בר ואביב, יצאו לבלות בערב תל אביבי קר וראו חשיבות לעשות את זה דווקא במקום זה. אביב סיפרה כי בשנה שעברה לאחר הפיגוע המלצרים היו בטראומה בעקבות המקרה והיא נקראה לבוא ולעזור כדי שיוכל לעמוד על הרגליים. "מרגש מאוד להיות פה היום", היא מספרת.
"חבר'ה, תגלגלו את עצמכם קדימה"
מרום מקנזי (30) אחד הבעלים של פאב הסימטא, סיפר על הגעגועים לאלון בקל ועל היותו ממש בן משפחה. "אלון היה מנהל בר וחלק מצוות הניהול. הוא היה הלב של המקום, כולם הכירו אותו והמון אנשים היו באים בשבילו". מקנזי, שיתף את הלבטים שעבר יחד עם שאר השותפים איך חוזרים לתפקד לאחר האירוע הנורא: "חשבנו איך עוברים ממתכונת של עצב וחוסר הבנה של הסיטואציה לשגרה שמחה. אבל עזוב, חשבנו איך בכלל אנחנו מצליחים לחזור לפתוח את המקום". התשובה לכך הגיעה דיי במהרה כשקבוצת חברים נכחה בפאב יום למחרת הפיגוע והרימה ערב שירה. "הם הרימו אותנו, פשוט ככה".
אחר כך דברים החלו פשוט להתגלגל ונדמה לפתע שהחוויה הישראלית הכל כך הזויה בין שכול לשמחה לא פסחה על אף אחד שעבר בפאב: "שני חבר'ה הרימו כאן מסיבת רחוב, 500 איש הגיעו והיו צריכים לסגור את כל הרחוב. זה היה משהו מטורף. היו כאן רוכבי אופניים שעצרו לבירה ולשמוח את החיים, סבתא שחגגה כאן יום הולדת 85 יחד עם כל הנכדים שלה. יש פה סיפורים שאנשים רצו רק לעצור ולשתות כוס בירה ולהגיד לנו 'חבר'ה, תגלגלו את עצמכם קדימה', וזה מרגש".
מקנזי מספר על הנקודה שהכי גרמה לו לשאוב את הכוח ולהמשיך הלאה: "הזר הראשון שקיבלנו לפאב היה מהמייקס פלייס, שגם הם חטפו פיגוע בעצמם. הם רשמו לנו את המשפט 'The Show Must Go On' ומזה לקחתי את הכוח שלי. לצערי, אנחנו לא הראשונים וכנראה גם לא האחרונים".
איך ממשיכים בכל זאת לבוא למקום שפקד אותו פיגוע?
"בתור קליינט הייתי עושה את אותו הדבר. דווקא לבוא ולעשות בעין לכולם שהכל ממשיך כרגיל. אין מה לעשות, זה כל הרעיון של טרור, לפגוע באורח החיים היום יומי. אין דרך אחרת להתמודד עם זה".
מקנזי מספר שכשהתקרב יום השנה לפיגוע דברים החלו לצוף ולעלות בחזרה: "הייתי בחו"ל חודש, וחצי מהזמן התעסקתי באירוע הזה. יום לפני היה כאן הסילבסטר ויום למחרת זה יום השנה. אנחנו קוראים לזה 'יום העצמאות ההפוך שלנו' - חווים קודם את יום העצמאות ואז את יום הזיכרון. צריכים ליצור אירוע שהוא חגיגה שמחה ומצד שני הופכים את הקערה לאירוע מאוד רגיש וטעון".
המשפחות הגיעו לביקור ראשון
לראשונה, פקדו אתמול המשפחות של שימי ואלון את הפאב. "זה היה קשה בטירוף", אמר מקנזי. "זה להסתכל להם בעיניים ולנסות לתת תשובות שאין לך, לנסות להכיל כאב שאין לך אותו וכמה שכואב לך, הכאב שלך הוא מינורי לעומת שלהם".
מבחינת הבעלים האירוע בהחלט היה מוצלח: "ניסינו לקיים פה משהו שלא ידכא, אלא יסמל פנים קדימה. אירוע עם נימה חיובית". והוסיף: "העץ כאן הוא סמל החיים אז תלינו עליו תמונות של שימי ואלון מכל התקופות. הייתה חשיבה שלמה מאחורי כל זה והתחושות שקיבלתי מהנוכחים באירוע עשו אותי מרוצה מאוד. אנחנו פה, בשבילם. וכשאנחנו מהווים דוגמא ליכולת להמשיך קדימה - זה בעצם המסר שרציתי שיעבור".
מה תאחל לשנה האזרחית החדשה?
"נחת, שמביא איתו אושר, והוא יביא כבר את השאר. כל השאר זה שולי. העיקר זה להמשיך בחיים".
תוך כדי הדברים, מנגנים ושרים החברים בחוץ את השיר "עניין של זמן". משהו ישראלי למדיי בתוך המציאות ההזויה והמורכבת שמסרבת לעזוב אותנו: לשמוח ויחד עם זאת לזכור. לחוש בעצבות ולהיות עם כוס בירה ביד. דבר שגורם לך להסתכל על הצעירים האלו כאן ולתהות מהו הדבר החזק הזה, המשותף לכולנו שלא ניתן להסביר אותו שגורם לנו ברגעי כאב ושמחה להתלכד ולהתאחד. איך מאחורי כל סיפור, רחוב, פאב ונר דולק, אנו בעצם חולקים יחד, במדינה שמספקת לנו רגעים כל כך לא פרופורציונליים, משמעויות שרק בישראל ניתן לקבל. ולא משנה מה, גם אם נרצה לעצור לרגע ולברוח מהכל, לבסוף החיים ממשיכים במסלולם, והם חזקים יותר מהכל.