ביום שישי לפני כשבוע וחצי נכנס אלון דיאז־דנסה לביתו שברעננה ופשט מעליו מעיל גדול ספוג במים. "המתכונת בספרות התארכה", התנצל בן ה־17 על שאיחר. "ממש גשום בחוץ". הוא התיישב לצד טל שנהב, חברו ממושב בארותיים שבעמק חפר, פתח מחשב נייד והתחבר לסקייפ. שני גברים בעלי חזות אפריקאית הופיעו על המסך, ולראשי שניהם כיפה גדולה. "פה מזג האוויר חם מדי עכשיו", פתח אחד מהם. "מאוד יבש כאן". היה זה אלישע היגני בן ה־29, חזן הקהילה היהודית באוגנדה ומנהיגה הרוחני, שנמצאת רחוק מאוד מרחובות רעננה הרחוצים של דיאז־דנסה ושנהב. השני הוא קאמיה טרפון, נשיא הקהילה.
בקהילה של היגני, העונה לשם "קהל קדוש – שארית ישראל", כ־400 חברים, שמתגוררים כולם בכפר קטן בשם פּוּטי, מרחק של כ־30 דקות נסיעה בדרכי העפר העקלקלות עד לעיר הגדולה מבאלה.
בכל פעם שהיגני צריך ליצור קשר עם העולם, עליו להגיע לשם, כדי שתהיה לו קליטה. אבל כעת לא עושים חשבון: אנשיו נתונים בצרה, וזה עניין של חיים ומוות, לדבריו. "כולם בכפר תולים בנו עיניים עכשיו", סיפר לבני הנוער מרעננה. "אנחנו נותנים להם תקווה, מספרים להם שאנחנו בקשר עם חברים מישראל, וזה מעודד אותם שאולי נצא מהמצב".
"המצב" שמתאר היגני הוא למעשה בצורת. לא תופעה חריגה באזורים נרחבים במרכז ומזרח אפריקה, אבל לדבריו, הפעם היא קשה גם במונחים מקומיים. "דווקא היו לנו המון גשמים השנה", הוא מספר, "אבל הם היו חזקים מדי והרסו את היבול. חווינו המון שמש לאחר מכן, מה שיצר בעיה נוספת, כי הייצור והיבול היה מאוד מועט". הבצורת הזאת הכתה גם במערב המדינה, שם לדבריו המצב קשה כל כך שהממשלה המקומית החלה להתערב ולכלכל את אזרחיה, שכמו בכפר פוּטי, רובם מתפרנסים מחקלאות. אולם במזרח המדינה, הוא אומר, זה עוד לא קרה. אז הוא פונה לכל מי שיכול להושיט יד. "לא רק יהודים בבעיה עכשיו", הוא מדייק. "גם נוצרים, מוסלמים, כולם. חווים את אותו אתגר שאין אוכל. רוב האנשים אוכלים ארוחה אחת ביום ואחרים לא אוכלים בכלל. הרבה אנשים הולכים לישון רעבים. באזורים אחרים של אוגנדה אנשים מתים מרעב".
כמנהיג הקהילה, היגני מנסה כל כיוון. הוא פונה לכל מי שהוא מכיר, באפריקה או מחוצה לה, גם היכרות רופפת או כללית. מבחינתו כעת המצב חמור כל כך, שכל סיוע לצלוח את שמיכת החודשים השחונים שנפרשת מולם יתקבל בברכה. כך הגיע גם אל דיאז־דנסה ושנהב, שנרתמו מיד לעזור, אם כי לא ידעו ממש לאן לפנות.
מאה שנות יהדות
בעגה המקומית מכונים יהודי מזרח אוגנדה "אבּאיוּדאיה". אפילו שכיום הם חלק הארי מיהודי המדינה ככלל, אל חיק היהדות הם הגיעו למעשה רק לפני כ־100 שנה, מכוח החלטה לקבל על עצמם עול תורה ומצוות. מי שעשה זאת היה אדם בשם סמיי קאקונגולו, מצביא מקומי שבראשית המאה הקודמת ביקש להתחבב על האימפריה הבריטית דאז, כדי שימסרו לידיו שטחים במדינה, ומתוקף כך הטביל את אנשיו לנצרות. אלא שהבריטים לא מילאו את חלקם בהסכם, והמצביא חישב מסלול מחדש. ספק מרצונו להביע בפני הבריטים את מורת רוחו, ספק מתוך אמונה של ממש, הגיע אל חיק היהדות, ובתום תהליך השלה הדרגתי של שיירי העולם הנוצרי, התגייר עם בני משפחתו ואף קיים ברית מילה לגברים. אנשיו כבר המשיכו את דרכו מעצמם, עד התמונה שמצטיירת בפני המבקרים המעטים בכפר פוטי כיום – גברים בכיפות גדולות ונשים בכיסויי ראש, התכנסויות בבית הכנסת בכל שבת וחג, קיום חגי לוח השנה העברי על פי חוקי המצוות - כמו לצום ביום הכיפורים או תשעה באב, להקים סוכה או לתקוע בשופר בחודש תשרי - ומילוי נורמות של חיי היום־יום היהודיים, כמו טקסי חתונה וברית מילה פומביים כדת משה וישראל או גיור למי שחפץ בו, בכפוף למסלול הכשרה ובו לימודי יהדות וחיים יהודיים בטרם יוכשר להיות חלק מן העם היהודי.
"להיות מנהיג רוחני זה ללמד אנשים את ההלכה היהודית, אבל גם המון סמכויות אחרות", אומר היגני, "כמו לדאוג לכל מחסור". בין אם הקמת בית ספר יהודי, כפי שהוא מקווה שיתאפשר בקרוב, שכן לפי שעה ילדי הכפר נשלחים לבית ספר פרטי, שאינו כולל תכנים יהודיים, ובין אם לדאוג לחיים עצמם – כמו לחלץ את אנשיו מחרפת רעב. "אם היית מבקר בכפר היית בוכה", הוא ממשיך, "אנשים לא אוכלים כלום, אין להם תקווה, הם מיואשים. באים אלינו הביתה בכל שעות היממה ושואלים מה יהיה. הרוב לא יכולים לקנות אוכל". לדבריו, המצב שם גם מתחיל לקרוע משפחות. אבי המשפחה, שפרנסתו נשענה בלעדית על חקלאות, נאלץ לעקור מעל אשתו וילדיו כדי להגיע בדרכי העפר הקשות אל העיר הגדולה מבּאלה ולקבץ שם נדבות. "לפעמים הם נעלמים לשבוע עד שהם חוזרים", מספר היגני לשניים, שיושבים בסלון הבית החמים של דיאז־ דנסה ומנסים לחשוב כיצד לסייע.
איך בכלל הם הגיעו דווקא אליכם?
"אלון ואני השתתפנו השנה בפרויקט מנהיגות של ארגון LEAD", משחזר שנהב. "כדי לעזור להסברה הישראלית בעולם ולהגיע לקהילות יהודיות בכל מיני מקומות". יום אחד המתינה לדיאז־דנסה הודעה בחשבון הפייסבוק שלו. זה היה אלישע היגני, שנתקל בשמו דרך הפרויקט, ובניסיון נואש לפנות לכל מי שיכול, גולל גם בפניו את מצוקת הקהילה שם. "אלון יצר איתי קשר", שנהב מספר. "אומר שקרה ככה וככה ו'אני צריך את העזרה שלך'. הבנתי שאם אני לא נכנס לזה, אנשים מתים. זאת הייתה המוטיבציה שלי, להציל אנשים". סייעה העובדה שב־LEAD למדו לעבוד על פי מודל שמכונה "חשוב־דחוף", ועל פיו לגיטימי גם לבחור יעדי הצלה "לפי מה שדחוף, גם אם הוא פחות חשוב ליום־יום שלך", שנהב מסביר. "כמו אם יש לי מתכונת בהיסטוריה, לצורך העניין".
עם האצבע על הדופק
כעת ניצבים אלון דיאז־דנסה וטל שנהב בפני האתגר האמיתי: כיצד הם, תיכוניסטים בכיתה י"א, יכולים להציל בכוחות עצמם קהילה יהודית מרוחקת? "לא כל כך ידענו מה לעשות", מודה שנהב. "אז הקמנו פרויקט הד־סטארט לגיוס כסף בשבילם". מדובר ביעד פשוט - בסך הכל שש טונות של חיטה שיספיקו לשלושה וחצי חודשים. "כדי לתת לאנשים זמן להתכונן לגידולים חדשים", מסביר היגני. מדובר בעניין פעוט בעיניים מערביות שבעות, שהוא הון במושגי החקלאי האוגנדי העני. הפער הזה מתעצם עוד יותר כאשר מביאים בחשבון שהידלדלות מאגרי התבואה במדינה מזניקה את מחירי המזון מעלה, דבר יום ביומו. "לפני כמה שבועות קנינו טון חיטה ב־1,200 שילינגים אוגנדיים", מספר היגני, "היום זה כבר קפץ ל־2,000. רוב האנשים אצלנו לא מאוד משכילים, אין להם עבודות שמשלמות להם מדי חודש, אין להם מים זורמים בבית, לא סבון, לא חינוך רציף ולא ביטוח בריאות – כל מה שעושים ביום־יום זה לחיות על מה שמגדלים". אלא שלצערו, פרויקט מימון ההמונים של דיאז־דנסה ושנהב, התקדם תחילה בעצלתיים. "אנשים לא ששו לתרום", מספר שנהב בעגמומיות. "הצלחנו לגייס רק 2,000 שקלים. המטרה הייתה 9,000 שקל בערך".
זה הכל?
"זה המינימום הנדרש כדי שהם יוכלו לשרוד את החודשים הקרובים, כן. על ההמשך נחשוב בהמשך. ניסיתי לשכנע גם את החברים שלי לכיתה שיתרמו דרך ההורים שלהם, גם מורים מבית הספר ניסו לתרום, אבל זה הגיע רק למעגל החברים המיידי, לא לתודעה הארצית שקיווינו שיגיע".
גם אישור מיוחד לספר בכיתה על פרויקט הצד שנפתח להם, וההתלהבות מצד חבריהם לספסל הלימודים, לא סייעו באמת להפיץ את הבשורה. בטח לא מהר כפי שחומרת המצב שתיאר בפניהם היגני דרשה. אז הם פנו אל ח"כ אילן גילאון (מרצ), שלשמחתם נעתר מיד. גילאון הוציא פנייה רשמית למשרד החוץ וללשכת סגנית השר ציפי חוטובלי, וגולל בפניהם את המצב בקהילה היהודית הנשכחת באוגנדה וביקש שייתנו כתף. תשובת המשרד לא איחרה לבוא. "שוחחתי עם מנהיג הקהילה היהודית וחבר הפרלמנט, הרב גרשום שיזומו", מסר שגריר ישראל בקניה, האחראי גם לטיפול הדיפלומטי הישראלי באוגנדה, לח"כ גילאון. לדבריו, מהשיחה עלה כי המצב קשה, אם כי פחות מכפי שתיאר היגני בפני התיכוניסטים; מחסור במזון אכן ישנו, אמר השגריר, אולם עדיין לא עד גוויעה ברעב. עם זאת, לדבריו, "המצב צפוי להחמיר לקראת החודשים מרס עד מאי", ולא רק בצדה המזרחי של המדינה. מבחינת המשרד זה מציב משוכה נוספת, שכן, מבחינה דיפלומטית סיוע רשמי ממדינה זרה, אם יינתן, לא יוכל להיעשות רק לאוכלוסייה מסוימת שקרובה ללבה של אותה המדינה. אם וכאשר, עליו להיות כולל. "אנו עם האצבע על הדופק", סיכמו במשרד החוץ.
דבריו של השגריר הישראלי באפריקה, אגב, קוממו קמעה את החזן היגני, שלא הבין מדוע גם לאחר הסיקור התקשורתי של הנושא ביבשת מתייחס אליו השגריר כלא קריטי. "אני לא מבין איך הוא אומר כזה דבר", אמר, "אני לא אוהב סוג כזה של פוליטיקה".
הצהרות משרד החוץ לא הרגיעו את דיאז־דנסה ושנהב. אפילו להפך. ההירתמות של משרד החוץ ובית המחוקקים לקריאתם הזריקה בהם מוטיבציה מחודשת. כך פתחו מחדש את עמוד המימון שכבר סגרו ועמדו לגנוז לעד – "יהדות אוגנדה נמצאת בסכנה".
"צוות מיוחד של יהודי הכפר יגיע כדי לאסוף את האוכל", הסבירו שם כיצד הדבר יתבצע בפועל. "חלוקת האוכל בכפר תתבצע באופן יומיומי שוטף...המזון יחולק בבית הכנסת". כמה שורות מעל, תחת תמונה גדולה של אחד מנערי הקהילה מניח תפילין בבית הכנסת בכפר, פירטו את הרציונל לכל זה. "אם לא ייעשה דבר... תפוצה זו של יהדות העולם תיכחד לאלתר ותימחה מעל דפי ההיסטוריה. בואו נשמור על העם היהודי מאוחד וחזק". מאז נפתח העמוד החדש, גויסו כ־6,900 שקלים.
בד בבד עם גיוס התרומות, ממשיכים דיאז־דנסה ושנהב לשמור על קשר רציף עם היגני, הם מדווחים לו באופן שוטף על התקדמות מאמציהם פה בישראל, והוא מצדו מעדכן באשר למצב היהודים בקהילתו. כשהם נשאלים על כך בעל פה, הרציונל שלהם נשמע אוניברסלי הרבה יותר. "נעזוב לרגע את זה שהם גם יהודים", טל אומר. "הם קודם כל בני אדם".