"בואו נדבר על שקיות", קורא תשדיר הפרסומת שהשיק את חוק השקיות ומפרט את הנזקים העצומים לסביבה שגלומים בהן. רק שכדרכם של חוקים בישראל, גם זה התחיל במלוא הכוונה, אך הסתיים במה שהמומחים מגדירים "הרע במיעוטו". השקיות, המכונות "שקיות גופייה", מיוצרות מפוליאתילן צפוף וניתנות לכל דורש במרכולים ובחנויות. ההערכות הן שלישראלי הממוצע יש תיאבון לשקיות. כל אדם משתמש ב־274 שקיות בשנה, כלומר, בסך הכל יותר משני מיליארד בשנה. מדובר בכמות עצומה לעומת מדינות האיחוד האירופי, שם הנתון עומד על 198 שקיות לאדם בשנה.

החוק לצמצום השימוש בשקיות נשיאה חד־פעמיות נכנס לתוקף בשבוע שעבר, ב־1 בינואר, אך החל את דרכו כבר ב־2014, בהובלת השר להגנת הסביבה דאז עמיר פרץ. החוק אוסר חלוקה חינם של השקיות ברשתות הקמעונאיות הגדולות, ומאפשר את מכירתן בקופות הרשתות במחיר של 10 אגורות ליחידה.

באתר המשרד לאיכות הסביבה מפורטים נזקי השקיות: הן אינן מתפרקות מאות שנים, ממלאות את אתרי הפסולת ומגדילות את נפח הפסולת; הן מתעופפות ברוח ומזהמות את השטחים הפתוחים, שמורות הטבע וחופי הים; פסולת הפלסטיק מגיעה גם אל מימי הים ופוגעת במרקם החיים בסביבה הימית העולמית. קרעי השקיות פוגעים בחי ובצומח בים וביבשה; את שקיות הפלסטיק קשה להפריד מיתר הפסולת, וכך הן מפריעות בתפעול תשתיות מיון הפסולת, מפחיתות את יעילות המיחזור וגורמות לאובדן חומרי גלם.

אלא שלא כולם בטוחים שהחוק החדש יהיה אפקטיבי. ממחקר שערכה פרופ' אופירה אילון במוסד שמואל נאמן ב־2008 עולה כי אומנם השקיות הן רכיב בפסולת שאינו מתפרק, אולם "מדובר ב־0.8% בלבד מהפסולת הביתית, כך שלמעשה ערך הנזק הזה הוא נמוך. כמו כן, גורמות השקיות נזק אקולוגי לבעלי חיים מסוימים, אך גם כאן מדובר בנזק יחסית שולי", לשון המחקר.

גם את שאלת המפגע הסביבתי בחן המחקר, באמצעות סקר שבדק מהם השימושים שנעשים בשקיות לאחר שהן עוזבות את החנות. לפי ממצאי המחקר, רבע מהן נזרקות מיד לאשפה, מחציתן הופכות לשקיות לזבל והשאר עוברות לאריזת מוצרים. "המפגע הסביבתי נוצר בעיקרו מהשקיות המשמשות לאריזה לצורך יציאה לטיול ולנסיעות", נכתב במחקר. "מכאן שהמפגע העיקרי עלול להיגרם מכ־6% מהשקיות".

המשרד לאיכות הסביבה ציין גם את הפגיעה בבעלי חיים כחלק מחסרונות השימוש בשקית, אולם המסמך שחיברה פרופ' אילון מצטט את האקולוג הראשי של רשות הטבע והגנים באזור אילת, ד"ר בני שלמון. לדבריו, עיקר הנזק מאכילת שקיות פלסטיק נגרם לאוכלוסיית היעלים, והערכתו היא שמדובר בפרטים בודדים מדי שנה.

בשורה התחתונה נכתבו הדברים הבאים: "המסקנה הכוללת של הדוח אינה תומכת ביישום הכלים הרגולטיביים שנבחנו. ניתן להקטין חלק מהנזק הסביבתי של השקיות על ידי הקצאת משאבים נוספים, לא גדולים יחסית, לפיקוח ואיסוף הלכלוך, במשולב עם הגברת החינוך, הסברה ומנגנונים וולונטריים של הרשתות. התחליף לשקיות הפלסטיק צריך להיות שקיות לשימוש רב־פעמי, שימנעו את הנזק לשטחים הפתוחים".

"צריך להשקיע את מרב המאמצים בפתרון הגורמים הבעייתיים, ולא להשקיע 80% מהמאמצים כדי לפתור 20% מהבעיה", קובעת פרופ' אילון. "יש חוק אריזות במדינה, והשקיות הללו אמורות להיות חלק מהחוק. אבל מתוכו החריגו כבר את הבקבוקים במסגרת חוק הפיקדון וכעת מחריגים את השקיות, וזאת במקום לטפל במערך השלם של הטיפול בפסולת ואריזות. זו מערכת יקרה ולא יעילה, כי שמים את הכסף על השוליים. טפל באריזות ותפתור את כל הבעיה".

קניות בסופר. צילום: מרק ישראל סלםקניות בסופר. צילום: מרק ישראל סלם



הציבור ישלם


הקולגות של אילון חושבים אחרת. "החוק מעולה לסביבה, וכל הכבוד למי שיזם אותו", אומר פרופ' דני רבינוביץ, עד לאחרונה ראש בית הספר ללימודי הסביבה ע"ש פורטר באוניברסיטת תל אביב. "אין ספק שמספר השקיות שאנשים ייקחו ויזרקו יצטמצם, ולא חשוב בכמה. הרי כל שקית כזאת היא מפגע סביבתי צף. כל דרך להוריד נפח ומרכיב פסולת היא טובה. זה שיש דברים יותר גדולים ורעילים זה ברור, רק שיש להתמודד עם כל חלק מזרם האשפה והפסולת בדרכים המתאימות לו".

"נכון, השקיות הן לא המפגע הכי גדול, ויש בפסולת דברים יותר בעייתיים שהמשרד לא מטפל בהם כראוי, אבל אין פתרונות קסם", אומר גם עו"ד אסף רוזנבלום, מנהל המחלקה המשפטית בעמותת אדם טבע ודין. "הגישה הנכונה היא לטפל בכל זרם פסולת בנפרד. מעבר לזה, לא צריך לזלזל. כשמדברים על שני מיליארד שקיות בשנה שמגיעות לפסולת, מתמלאות בנוזלים ותופסות נפח, זה מפגע רציני מאוד. לא רבים המקרים שאפשר בהיטל קטן לשנות בעיה סביבתית".

המחקר שערכה פרופ' אילון התייחס למחיר של שקל אחד שיושת על הציבור על כל שקית פלסטיק, אולם החוק שיזם פרץ דיבר על 30 אגורות לשקית. גם המחיר הזה ירד עם הזמן והפך ל־10 אגורות בלבד. "גם 30 אגורות נחשבות מחיר נמוך בהתחשב להיטל המוטל בעולם", טוען רוזנבלום. "ההמלצות של המשרד לאיכות הסביבה, שעשה בדיקה כלכלית בנושא, הייתה לקבוע היטל של 60 אגורות, וגם זה לא ממש גבוה. אולם היו לחצים בזמנו מצד משרד הכלכלה וזה גרם להורדת ההיטל. כשהשר לשעבר אבי גבאי נכנס לתמונה הוחלט להוריד ל־10 אגורות. למה? הטענה הייתה שצריך להתחשב ביוקר המחיה. אבל הראינו לפי הנתונים שדווקא היטל נמוך מעלה את יוקר המחיה, כי יותר אנשים לוקחים את השקיות ומשלמים את המס. ככל שההיטל גבוה, אנשים נמנעים ולא משלמים, ואז הנטל על הציבור יורד. למרות כל זה השר התעקש והסביר את הגישה שלו בזה שהוא לא יודע מה יהיו ההשפעות של ההיטל. רק בלחץ שלנו הכניסו סעיף שמאפשר להעלות את ההיטל בהמשך".

אולם כאן לא הסתיימה הסאגה. "אמרנו שככה לא עובדים. שאלנו מה היעד שלנו בכלל? כמה שקיות רוצים להפחית?" מספר רוזנבלום. "זה לא אמור להיות שרירותי. האיחוד האירופי קבע יעדים לכל המדינות להפחתה של 90 שקיות לנפש לשנה עד 2019 ו־40 שקיות לנפש עד שנת 2025. אנחנו חושבים שיש לאמץ את היעדים האירופיים או לפחות לקבוע בחוק את היעד. כרגע יש סעיף בחוק שאומר שהשר צריך עד 2018 לקבוע את היעד. לצערי, התחילו כאן לצעוד, רק לא יודעים לאן".

אחת השאלות הנוספות שהועלו היא לאן הולך הכסף שנגבה מהציבור על שקיות הפלסטיק. "הכסף חוזר לקרן לשמירת ניקיון של המשרד להגנת הסביבה", מבהירה פרופ' אילון. "אבל אם תקראי את דוח מבקר המדינה מדצמבר 2016, תראי שהמשרד לא מצליח לעשות שימוש הולם בכספים הללו, ואני לא חושבת שהם יצליחו לעשות שימוש הולם בהם גם בעתיד. בנוסף, לפי החוק, על כל קנייה מעל 100 שקלים אני אמורה לקבל שקית רב־פעמית. אבל כשעשיתי השבוע קנייה בסכום של 500 שקלים, והייתי אמורה לקבל שלוש שקיות, אמרו לי שנגמר. אני מאמינה שהרשתות מחכות ל־17 בינואר, המועד שקבוע בחוק לסיום חלוקת השקיות הרב־פעמיות בחינם, כדי למכור לי אותן. כך יעשו עלי קופה. כולם עושים עלינו סיבוב. ואיך אומרים? הציבור מטומטם, ולכן הציבור ישלם".

העתיד בשקיות רב פעמיות? צילום: ingimage ASAPהעתיד בשקיות רב פעמיות? צילום: ingimage ASAP



בין דיבור למעשה


האם הקמפיין יוביל לשינוי תודעתי של הציבור? בשבוע שעבר כבר פורסם שיישומו של חוק השקיות עורר זעם בקרב חלק מהצרכנים, ואף החלה בעקבותיו מחאה בפייסבוק ששמה "מבצע שנקל", שבמסגרתה היוזמים יוצאים נגד פעילי איכות הסביבה שמנסים "לחנך אותם בכוח".

"החוק הזה הוא פשרה", אומר ד"ר דניאל מישורי, חוקר בחשיבה סביבתית מבית הספר ללימודי הסביבה ע"ש פורטר באוניברסיטת תל אביב. "כדי לייצר את התמריץ הכלכלי מחיר השקית אמור לעמוד על חצי שקל לפחות. מכיוון שהוא עומד על 10 אגורות ולמעשה הוא מס, התמריץ לא יעבוד, ומה שנשאר הוא הערך. הערך הוא נכון וחשוב, מאחר שהשקיות הרסניות לטבע ומהוות ביטוי בולט לעין של התרבות החד־פעמית של הכלכלה החד־כיוונית, זו שלוקחת משאבי טבע יקרים וכורה ממעבה האדמה חומרים יקרי ערך ורעים בו זמנית ומחזירה אותם לסביבה. לכן, כל צעד שנועד להגביל את הטירוף האנטי־אקולוגי הוא צעד בכיוון הנכון. החוק אומנם לא אידיאלי ועושה רק חצי עבודה, אבל האלטרנטיבה, שכוללת את המשך המצב הקיים, היא לא הגיונית. הכלכלה שלנו רואה בפסולת משהו חיובי: מכניסה תשומות כדי להגדיל מכירות ולכן מחלקת שקיות בחינם. התשלום על השקיות מגולם במחיר המוצרים, אבל הנזק הסביבתי לא מגולם. לא אנחנו משלמים אותו ולא התאגידים. אין סיבה לייצר דברים חד־פעמיים מיותרים לגמרי. זה חינוך אנטי־סביבתי מתמשך".

אבל לדבריו, גם חינוך נטו לא יספיק במקרה הזה: "כשאומרים לציבור 'תיזהר מצריכה של שקיות', אבל מחלקים אותן בחינם, מחנכים את הציבור שזה בסדר לצרוך שקיות מפלסטיק, שאינו ביולוגי ולא מתפרק. זה ההבדל בין הדיבור למעשה. יש להתנהג בצורה נכונה, וזה בין השאר להגיד שאנחנו לא מוכנים לחלוקת שקיות בחינם, כי יש להן עלויות סביבתיות. ועדיין, עם כל הביקורת, אם החוק יגרום לאנשים לחשוב על הסיבות הללו, הרווחנו. אומנם ככל הנראה מספר השקיות לא יפחת משמעותית והשינויים לא יהיו גדולים, אבל אולי הם יכשירו את הלבבות לשינויים גדולים יותר בהמשך. בצורה לא מסובכת אפשר להפוך את העולם לאקולוגי יותר".

סמנכ"ל המשרד להגנת הסביבה גיא לסט מסר בתגובה: "כרגע, לפי כל האינדיקציות שלנו, זה עובד. ברשתות השיווק מדברים על קיטון דרמטי במספר השקיות, השאלה היא מה יקרה לאורך זמן. אנחנו יודעים ש־10 אגורות לשקית זה אפקטיבי פחות. ההחלטה הייתה של המחוקק ולא של פקידי המשרד, במטרה שלא ליצור מעמסה על הציבור. אני מתאר לעצמי שאם היינו גובים 20־30 אגורות היו אומרים שאנחנו רוצים ליצור הכנסות למשרד. הכסף עובר לקופת הקרן לשמירת הניקיון והיא תנתב אותה להוצאה על ניקיון רשות הרבים. בנוסף, זה יאפשר לנו להוציא כסף למניעת זיהום האוויר. מקור המימון לקמפיין ולסלים הרב פעמיים הם מהחשבון הזה ממש".