אתמול פורסם כי תלמידי כיתה ח' בבית ספר בבקעת אונו פתחו קבוצת וואטסאפ ששמה "לדקור את המנהלת", בה הועלו תכנים בגנות המנהלת ואיחולים למותה, תוך צירוף תמונות ואימוג'ים של סכינים. בעקבות המקרה הוגשה תלונה במשטרה שבסופה שמונת התלמידים המעורבים התנצלו על הדברים.
בשיחה עם "מעריב אונליין", מספרים מורים רבים כי קבוצות ווטאסאפ או פייסבוק בהן מאיימים על מורים הן רק קצה הקרחון וכי הם חווים מדי יום אלימות, בין אם פיזית או מילולית, מצד תלמידיהם.
ר', מורה מזה חמש שנים, מספרת כי בשנתה הראשונה בהוראה היא עבדה בבית ספר יסודי בנתניה, בו לפי התקנון אסור לתלמידים להסתובב בהפסקה עם פלאפון. "באחת ההפסקות לקחתי פלאפון מתלמיד כיתה ו'. הוא דחף אותי ואמר לי שאביא לו את הפלאפון. במצב כזה, כמורה בשנה ראשונה לא ידעתי איך להגיב. הייתי אובדת עצות, כל התלמידים הסתכלו והרמתי את היד למעלה והוא דחף אותי, היו לי סימנים כחולים. החזרתי לו את הפלאפון כי הוא דחף אותי ולא יכולתי להגן על עצמי. הלכתי למזכירות וסיפרתי לסגנית המנהל מה היה והיא קראה לרכזת המוגנות (מסייעת בשמירה על הסדר והמוגנות בבית הספר, ע"ל). התלמיד הושעה הביתה באותו הרגע וחזר אחרי יומיים".
"הוא לא הפסיק לבעוט בי"
"הייתה לנו שיחה בה הוא אמר שהוא מצטער ושזה לא יקרה שוב, אבל אף אחד ממקרי האלימות שחוויתי ההורים לא היו מעורבים, אף פעם לא התנצלו. הייתי בטוחה שייצרו קשר והופתעתי", מספרת ר'.
"בפעם השנייה עברתי לבית ספר בתל אביב, בית ספר מדהים שעד היום אני עובדת בו. החלפתי את המחנכת והיה לי תלמיד הידוע כתלמיד עם בעיות אלימות שלא יודע איך לווסת את עצמו", אומרת ר' אך מדגישה כי הוא היה "תלמיד מדהים וחכם ונבון, פשוט יש לו התפרצויות זעם. לפעמים יש תלמידים שלא מתאימים למסגרת של בית ספר רגיל ומשולבים במערכת".
היה מקרה שפשוט הגנתי על תלמיד אחר כדי שהוא לא ירביץ לו. לא דחיפות אלא אגרופים ובעיטות, מצב שאם את לא מפרידה ילד אחר יכול להיפגע וזה אחרי שקרה מקרה שהוא דקר תלמיד אחר עם עיפרון. הפרדתי במו ידיי בין התלמידים והוא פשוט בעט בי. הוא לא הפסיק לבעוט בי. הייתי צריכה להחזיק אותו חזק עד שיבואו לעזור לי. המאורע הזה טופל על ידי המנהלת, זימנו את ההורים לשיחה והוא הלך באותו הרגע הביתה".
בהמשך התלמיד פגע במורה נוספת והועלה לוועדה במשרד חינוך שתפקידה לקבוע אם הוא יועבר לבית ספר אחר, אך בסוף הוריו החליטו להעבירו בית ספר עוד לפני שהוועדה גיבשה מסקנות. במקרה ר' מכירה מורה בבית ספרו החדש שסיפרה לה שגם שם הוא ממשיך עם התנהגותו האלימה.
"מקבלים כל היום קללות ויחס משפיל מתלמידים"
"אנחנו עובדים בלי שום כלים איך להתמודד עם בעיות אלימות ואני לא מדברת על אלימות מילולית כי אתה מקבל כל היום קללות ויחס משפיל מתלמידים", אומרת ר' בדמעות, "אני מדברת על אלימות שתלמידים מגיבים במכות ודחיפות ואתה מחליק את זה כי אתה יודע שהוא יושעה ליום אחד ומה יקרה? בית הספר הביא לנו אדם חיצוני שאמר לנו איך להתמודד עם בעיות משמעת לא אלימות, זה מאוד עזר אבל כשאתה מגיע למצב עם ילדי קיצון, אין לך כלים מה לעשות חוץ מלקרוא למנהלת, אתה מול כיתה שלמה מה אתה אמור לעשות?".
בתחילת שנת הלימודים הנוכחית ר' חוותה מקרה נוסף של אלימות בבית ספר אחר בו תלמיד דחף אותה וכשהוציאה אותו מחוץ לכיתה הוא בעט בה בחוזקה. בעקבות המקרים ר' מתלבטת כיום כיצד לפעול במקרי אלימות בין תלמידים: "אני שומרת יותר מרחק כי אני לא מוכנה לשים את עצמי באש, כשיש אלימות בכיתה אני שולחת הודעה למנהלת שקוראת לאחראי המוגנות".
"אני מאוד אוהבת את העבודה שלי, אני נהנית לבוא לבית הספר כל יום. אני אוהבת את התלמידים שלי אבל יש מקרי קיצון שפשוט מורידים אותך, אם המשכורת לא מספיק מורידה אותך. בעלי אומר לי 'קומי ותלכי', 'למה את צריכה את זה' ועוד בשביל המשכורת הזו. זה מאוד קשה".
ר' מדגישה כי תומכים בה בבתי הספר ואין לה טענות כלפיהם: "הצוות של המנהלות והמורות מאוד תומך, הן רואות את הכאב שלי, זה לא משהו שאת יכולה להמשיך את היום ואת ממשיכה את היום כאילו כלום לא קרה, את עוצרת את הדמעות עד שאת מגיעה הביתה ומתפרצת. אבל מה את יכולה לעשות? ללכת להגיש תלונה במשטרה על תלמיד כיתה ד', ה', ו'? אני לא יכולה לעשות את זה, לפתוח תיק לתלמיד, זה לא מרגיש לי נכון".
"חוץ מסימן כחול לא קרה לי כלום, זה יכול היה להיגמר הרבה יותר גרוע"
נ', מורה לגאוגרפיה והיסטוריה במרכז הארץ, חוותה השנה לראשונה על בשרה אחרי שבע שנים במקצוע ההוראה, אירוע אלימות בו תלמיד כיתה ב' זרק עליה כיסא. "מה שקורה במערכת באופן כללי או לפחות איפה שאני עובדת זה שאין לנו את היכולת, אין לנו את הכלים להתמודד עם זה. מה שקרה אחרי המקרה הזה הוא שהילד הופנה לבדיקה פסיכיאטרית כך שמבחינתי היה טיפול של המערכת. להגיד שהיום הוא לא עושה את מה שהוא עשה? הוא עושה. האמא יודעת שאם עוד פעם הוא יפגע באיש צוות או תלמיד הוא יהיה בבית".
"לי בסך הכל חוץ מסימן כחול על הרגל לא קרה כלום, זה יכול היה להיגמר הרבה יותר גרוע", מדגישה נ', "כל החברות המורות שלי, בצורה כזאת או אחרת חוו את זה מתישהו, לי זה פשוט קרה פעם ראשונה בשבע שנים אבל זה קורה וזה קורה כל הזמן".
מיכל, מורה בבית ספר יסודי בגבעתיים שבעבר עבדה כגננת, מספרת כי חוותה אירועי אלימות לא רק מצד התלמידים אלא גם מצד הוריהם. "ניהלתי גן לחינוך מיוחד והייתה אם לילד עם עיכוב שפתי שהצוות החינוכי החליט לשלוח לנוירולוג כדי לבדוק חשד לאוטיזם. קראנו למשפחה לפגישה. אני בקושי דיברתי כי הייתי חדשה. האמא צרחה עלי ליד הצוות שנתתי לבן שלה אוטיזם ואחרי זה היא צרחה עלי במסיבת הסיום לפני כל ההורים שאני נתתי לבן שלה אוטיזם ושבגלל זה הם עוברים עיר".
ארגון חדר מחנכים ומחנכות, התייחס לנושא ומסר כי "רק ביום שירצח עובד הוראה בישראל מישהו יתעורר. עובדי ההוראה בישראל מותקפים כל יום שעה שעה. למזלנו האירוע המדובר נעצר בזמן".
עוד נמסר כי מהארגון כי "לצערנו, פעם אחר פעם, כל יום, שעה שעה מתרחשים אירועי אלימות (פיזית ומילולית) בתוך מערכת החינוך וכולם שותקים. הפחד, החשש והידיעה שינסו להשתיק את האירוע ולא באמת לטפל בו, כנראה הם אלו שגורמים לעובדי הוראה רבים שלא לדווח על מנת לחסוך מעצמם את האי נעימות הנלוות לאירוע שכזה".