כריסטה מקאוליף הפכה בן לילה לשם מוכר בכל בית בארה"ב, וגם ברחבי העולם. ביולי 1985 הכריז סגן הנשיא ג'ורג' בוש (האב) כי מקאוליף, מורה בת 36 מבית ספר תיכון בעיר קונקורד שבניו המפשייר, הצליחה לגבור על יותר מ־11 אלף מועמדים ונבחרה לטוס במעבורת צ'לנג'ר במסגרת תוכנית "מורה לחלל" שהושקה שנה קודם לכן. מאחוריה עמד הרעיון ללמד תלמידים מהחלל החיצון.

ההתלהבות סביב מקאוליף הייתה רבה. היא נסעה במרצדס פתוחה במצעד בקונקורד, ואפילו זכתה ליום מיוחד על שמה בבירת ניו המפשייר. המורה הכוכבת התארחה בתוכניות הבוקר והגיעה גם לתוכנית הלילה של ג'וני קרסון האגדי. "אם מציעים לך מושב במעבורת, אתה לא שואל איזה מושב. אתה פשוט ממשיך", אמרה למלך תוכניות הלילה. בסוף התוכנית הוא הצהיר: "אני חושב שנאס"א קיבלה החלטה טובה מאוד, כי את יכולה לתקשר בנושאים האלה, שרבים מאיתנו לא ממש מבינים אותם".

כל אמריקה נדבקה למסכי הטלוויזיה ב־28 בינואר 1986. אחרי שש דחיות, סוף־סוף עלו מקאוליף וששת האסטרונאוטים למעבורת צ'לנג'ר בקייפ קנברל שבפלורידה, במה שהייתה אמורה להיות הטיסה ה־25 בתולדות תוכנית המעבורות. אולם 73 שניות אחרי ההמראה התרחש פיצוץ עז, והמעבורת הפכה לכדור אש שהתרסק מול עיניהם של מיליוני צופים נדהמים. מהחקירה עלה כי אטם גומי ברקטה נקרע בשל מזג האוויר הקר, ובעקבות זאת נפלטו גזים שגרמו להתחממות מכל הדלק ולהתלקחותו.

"נמשיך את מסענו בחלל", הבטיח הנשיא רונלד רייגן בנאום לאומה בעקבות האסון. "יהיו עוד טיסות של מעבורות ויהיו עוד צוותים של מעבורות, וכן, יהיו עוד מתנדבים, עוד אזרחים, עוד מורים בחלל. שום דבר לא מסתיים פה - התקוות שלנו והמסעות שלנו נמשכים". למרות ההצהרה, תוכנית "מורה בחלל" הוקפאה, ובשנת 1990 נאס"א ביטלה אותה לחלוטין.

רק ב־1998 השיקה נאס"א שוב תוכנית שנועדה לשלב מורים בין אנשי הצוות שלה, הפעם כאסטרונאוטים לכל דבר ועניין. בינואר 2003 פורסמה מודעת הדרושים שהציעה למחנכים "לסייע להוביל את הסוכנות בפיתוח דרכים חדשות שיקשרו את חקר החלל עם הכיתה", ובמאי 2004 נבחרו שלושה מורים בין 11 האסטרונאוטים החדשים של סוכנות החלל.

אחד משלושת המורים הנבחרים היה ריצ'רד (ריקי) ארנולד, שביקר השבוע בארץ על מנת להשתתף באירועי "שבוע החלל" שארגנה סוכנות החלל הישראלית במשרד המדע והטכנולוגיה. "התעניינתי בתוכנית החלל ובחקר האוקיינוסים מאז שהייתי צעיר", סיפר ארנולד בשיחה עם "מעריב־סופהשבוע". "אני זוכר שצפיתי בנחיתה האחרונה של אפולו 17 על הירח ובמקביל צפיתי בתוכניות הטלוויזיה של החוקר הצרפתי ז'אן ז'אק קוסטו, שהיה מגלה מקומות מתחת לפני המים".

למרות המשיכה לחלל החליט ארנולד לפתח קריירה בתחום ההוראה ובמשך 15 שנה לימד מדעים ומתמטיקה, בין השאר בבתי ספר בינלאומיים במרוקו, סעודיה, ירדן, אינדונזיה ורומניה. אבל כשראה את המודעה של נאס"א, החליט לנצל את ההזדמנות ולהגשים חלום ישן. "לא ציפיתי להיות אסטרונאוט, אבל ניסיתי", הוא אומר בחיוך. "זה היה תחרותי מאוד והיה לי מזל גדול שנבחרתי".

זמן קצר אחרי שפורסמה המודעה של נאס"א התרחש אסון נוסף. ב־1 במרץ התפרקה המעבורת קולומביה בעת שנכנסה לכדור הארץ, וכל שבעת אנשי הצוות נספו, בהם האסטרונאוט הישראלי הראשון, אילן רמון. "גרתי באותה תקופה באינדונזיה, ואני זוכר שחזרתי הביתה בערב והדלקתי את הטלוויזיה, כיוונתי אותה לערוץ CNN, משהו שאני עושה לעתים רחוקות, והיה סיקור של ההתרסקות. הייתי עדיין בתהליך של מילוי הטפסים להצטרפות. היה לי ברור שזה מסוכן, אבל החלטתי להמשיך כי התעניינתי בתוכנית החלל. הייתי מורה וזכרתי את כריסטה מקאוליף. גם אשתי היא מורה והיא צפתה עם התלמידים בהתרסקות של הצ'לנג'ר. זה היה יום קשה מאוד למורים, כמו גם לישראלים, שאיבדו את האסטרונאוט הראשון. יש הרבה סיכונים בלהיות אסטרונאוט, אבל לפעמים יש משהו ששווה את זה, וצריך לזכור שחיים רק פעם אחת".

ארנולד מודה כי לא ידע למה לצפות, מעבר לכך שיצטרך לעבור הרבה אימונים קשים. "הופתעתי מכך שעשיתי דברים שהייתה לי תשוקה אליהם אך לא ציפיתי שאעשה אותם. היה לי רצון עז להטיס מטוסים, אבל מעולם לא תהיתי אם אהיה טוב בזה", הוא מציין. "אדם צריך להיות פתוח לכך שאולי יש לו כישורים שמעולם לא ניצל ונחשף אליהם, אבל בעת הצורך, הוא עשוי לגלות שהוא מצויד בהם. זה היה כיף, זה היה מאתגר, זה היה מסעיר. זה מקום מתגמל מאוד להיות בו".

אין הרבה זמן להרהורים. ריצ'רד ארנולד בחלל. צילום: נאס"אאין הרבה זמן להרהורים. ריצ'רד ארנולד בחלל. צילום: נאס"א

ללכת בחלל

באוקטובר 2007, בדיוק ביום שבו צוינו 50 שנה לשיגורו של ספוטניק הסובייטי, הלוויין הראשון בחלל, קיבל ארנולד את הבשורה שלה חיכה. "הייתי רשום לטיסה והגעתי בבוקר למשרד. המתינה לי הודעה במשיבון, משהו שאף פעם לא קורה בבוקר", הוא משחזר. "זה היה מנהל משרד האסטרונאוטים שביקש לראות אותי. כל הדרך למשרד שלו תהיתי במה הייתי לא בסדר. ואז הגעתי אליו והוא שאל אם אני מוכן לטוס. שאלתי לאיזו טיסה הוא מתכוון, והוא ענה 'לטוס לחלל'. אז עניתי לו 'בוודאי'. הייתה לנו מסיבה להכרזה על הצוות באותו בוקר, ואחרי זה הלכתי עם אשתי למסעדה כדי לחגוג. זה היה יום מרגש. אני מתרגש גם היום כשאני מדבר על זה. חלום שהתגשם".

ב־15 במרץ 2009 המריא ארנולד יחד עם ששת אנשי הצוות הנוספים במעבורת דיסקברי. "ישבתי שם, ואני זוכר שחשבתי שאני לא מאמין שאני עושה את זה. לא האמנתי שזו העבודה שלי ומשלמים לי לעשות את זה", הוא נזכר. "היה לנו לפני זה עיכוב של חודש בהמראה ואחרי זה דחייה של עוד יום, אז לא היה אפשר להתלהב יותר מדי כי אולי משהו יתבטל. אבל אז החלה הספירה לאחור והמספרים הלכו וקטנו, ואז התחלתי לחשוב מה אני צריך לעשות עכשיו. אבל גם לחשוב איך זה יהיה ומה תהיה ההרגשה. זה היה יום מלהיב".

הוא מספר כי לעולם לא ישכח את הפעם הראשונה שבה הביט מלמעלה על כדור הארץ. "אתה רואה את הצבע הכחול המחשמל של הכוכב שלנו, ואז אתה מבין שזה הרגע שחיכית לו. הוא כל כך יפה והוא גם נראה כל כך שביר, כמו שמתברר יותר ויותר. לא אשכח את הפעם הראשונה שהבטתי מהחלון, זה משהו שהחושים שלך לא מכינים אותך אליו".

המקום הראשון שהצליח ארנולד לזהות מהמסע בגובה של 400 קילומטר היה ניו זילנד, אבל במיוחד זכור לו כשעבר מעל ישראל. "אני זוכר שעברנו מעל אפריקה ואחרי זה מעל נהר הנילוס, שנראה כמו רצועה ירוקה, ואז ים סוף וחצי האי סיני וים המלח. יש כל כך הרבה סימנים שאי אפשר להתבלבל, ואני תמיד אזכור גם את המעבר הזה".

המשימה העיקרית של חברי הצוות הייתה להתקין קורה עם כנף סולארית שנועדה לספק חשמל לתחנת החלל הבינלאומית. ביום החמישי של הטיסה יצא ארנולד להליכת החלל הראשונה שלו עם עמיתו, סטיבן סוונסון, כדי להתחיל בהתקנת הקורה. כעבור ארבעה ימים יצא להליכה בשנית, הפעם עם ג'וזף אקאבה, לביצוע התקנות נוספות. בסך הכל, השלים ארנולד 12 שעות ו־34 דקות של הליכת חלל.

"לא הצלחתי לישון טוב לפני ההליכה הראשונה, מדובר על תסריט של שש שעות וחצי של דברים שצריך לעשות ושצריך לשנן היטב", הוא מספר. "קמים מוקדם ואז ישנו תהליך ארוך לפני שיוצאים החוצה ומתחילים לעבוד. כשהשמש מתחילה לעלות, אתה מגלה שכדור הארץ מתחתיך, ובינך לבין הקרקע מפרידים 400 קילומטר. אבל אין הרבה זמן להרהורים כאלה, כי צריך לחשוב על הדבר הבא שיש לעשותו, אתה במרוץ נגד הזמן ומול כמות החמצן שיש לך. רק בפעמים הבודדות שבהן אתה שואל משהו את חדר הבקרה ביוסטון והם אומרים לך לחכות, אז אתה עוצר לרגע, נושם ומנסה להבין איפה אתה. יש תחושה של הישג וכבוד גדול שיכולתי לעשות את זה ולהיות שם. זה משהו שאי אפשר להסביר. משהו שמתפרק רק כשאתה חוזר פנימה לתוך תחנת החלל".

חוויה נוספת שעברה על ארנולד וחבריו למעבורת ולתחנת החלל הייתה שיחה ישירה לבית הלבן עם הנשיא ברק אובמה, חברי קונגרס ותלמידי בתי ספר. "לא ידעתי שזה יקרה עד הרגע האחרון. הנשיא שאל הרבה שאלות וגם התלמידים שאלו", משחזר ארנולד. "המפקד החזיק במיקרופון והעביר אותו למי שהוא חשב שמתאים לענות, ואז הנשיא שאל 'איך אתם ישנים שם?'. הופתעתי מהשאלה ורציתי להסביר שזה שונה משינה בבית, שבו יש מיטה וכרית נעימה, ופה צריך לישון כשצפים באוויר. אבל מה ששמעו על כדור הארץ היה 'אדוני הנשיא, אני מתגעגע לכרית שלי'. כשחזרתי ליוסטון צחקו עלי שהייתה לי הזדמנות לדבר עם הנשיא וכל מה שאמרתי זה שאני מתגעגע לכרית שלי. אבל זו הייתה שיחה מהנה מהחלל".

כמי שמילא תפקיד בהרכבתה של תחנת החלל הבינלאומית, מאמין ארנולד שהיא יכולה לשלוח מסר חשוב מאוד לאנושות. "זו המכונה המדהימה ביותר שנבנתה אי־פעם על ידי בני אדם", הוא מדגיש. "היא נבנתה על ידי אלפי אנשים שמדברים שפות שונות, שמגיעים מתרבויות שונות עם מנהגים שונים ואפילו שיטות מדידה שונות, ועדיין כולם הבינו שזה חשוב מספיק בשביל להשקיע את המשאבים כדי שזה יקרה. מבחינתי, המסר הוא שכאשר בני אדם מרחבי העולם פועלים יחד למען מטרה אחת, אין אתגר או בעיה שאי אפשר לפתור".

הדור הבא

בשנת 2011, אחרי שלושה עשורים של פעילות, הסתיימה תוכנית מעבורות החלל. נאס"א עדיין ממשיכה לשלוח אסטרונאוטים לתחנת החלל, אולם נאלצת להשתמש בשירותי הרקטות הרוסיות עד אשר יושלמו הפיתוח והניסויים של רכבי החלל החדשים של חברות ספייס אקס (SpaceX) ובואינג, ושל קפסולת אוריון של נאס"א, שאמורה לשמש למסעות לירח ולמאדים. "שיתוף הפעולה עם המגזר הפרטי חיוני", מדגיש ארנולד. "החברות הפרטיות יכולות להתמקד בהעברת אנשים לחלל הקרוב ובחזרה, ובנאס"א יכולים להשקיע בדברים האחרים כמו המסעות הארוכים יותר".

ארנולד מדגיש כי הוא מקווה שתהיה לו הזדמנות נוספת לטוס לתחנת החלל, ואם הוא עדיין יהיה אסטרונאוט פעיל כאשר יחודשו המסעות לירח ואף למאדים, הוא אינו מתכוון לוותר על כך. "אבל יש כבר אסטרונאוטים חדשים במשרד שלנו, והייתי רוצה לראות אותם יוצאים ועושים דברים חדשים", הוא אומר. "אנחנו בנינו את תחנת החלל וכעת אנחנו מעבירים את הלפיד לדור הבא, שיבדקו את הרקטה החדשה ויגיעו לירח ויבנו שם בסיס ויפתחו את הטכנולוגיה החדשה שתיקח אותנו למאדים".

היית רוצה לטוס עם אחת החברות הפרטיות שצפויות לשגר תיירים לחלל הקרוב?

"אני עובד ממשלה וכמו עובדי ממשלה אחרים, אין לי המשאבים הכלכליים לקנות כרטיס כדי לטוס עם החברות הפרטיות. אבל אני אמליץ על כך למי שיכול לעשות את זה. ואם הם ירצו חברה בטיסה, אני בהחלט אשמח להצטרף אליהם. אבל אני חושב שככל שיותר אנשים יטוסו ויראו איך הנוף משתנה בגבהים האלה, זה יהיה הרבה יותר טוב".

השבוע צוינו 14 שנה לאסון המעבורת קולומביה. "אנחנו עדיין מתאבלים לצד ישראל על מי שאבדו", אומר ארנולד, שמספר כי כאשר הגיע ליוסטון בשנת 2004, הבנות שלו התחילו ללמוד באותו בית ספר שבו היו גם ילדי משפחת רמון. "כשנכנסים לשם מיד רואים את התמונות של האסטרונאוטים. כל הילדים לומדים בבית הספר הזה כי הוא קרוב למרכז החלל וזו ממש משפחה. אני נרגש לראות את המורשת של הצוות הזה ממשיכה עם אנשים צעירים וזה מה שחשוב, שהילדים מתעניינים במה שאנחנו עושים".

ארנולד מציין כי אחרי שיעזוב את נאס"א, ירצה למצוא דרך שתשלב בין הטיסה לחלל לבין אהבתו להוראה בבתי הספר. בינתיים, במסגרת אירועי "שבוע החלל" של סוכנות החלל הישראלית, הוא הסתובב ברחבי הארץ והעביר מניסיונו האישי לתלמידים הישראלים. "אני רוצה להגיע לילדים ולתלמידים ולהגיד להם שיש להם מקום בחלל, יש בפניהם הרבה הזדמנויות", הוא מציין. "ככל שיותר ילדים ילמדו מדע ומתמטיקה, הם גם יסייעו לפתור בעיות פה על כדור הארץ ולא רק יקדמו את חקר החלל, וזה יהיה טוב יותר לכולם".

אתה מאמין שישראל תשלח אסטרונאוט שני לחלל?

"כדי לצאת לחלל ולחקור את מערכת השמש, אנחנו צריכים את כל כוח האדם האיכותי והחכם שניתן להשיג, ולישראל אין מחסור בזה. אסטרונאוט שני יהיה דבר נפלא. אבל אני חושב שבסופו של דבר, מי שיגיעו למאדים צריכים להיות נציגים של כדור הארץ ולא של מדינה מסוימת. זה בהחלט יהיה יום נהדר".

hayim30@gmail.com