התקשורת עסקה בפער הניכר הזה לא מעט, אך לא הגיעה לשורש ההבדל. האם הדרג המדיני, שהפינוי נכפה עליו, ביקש לבצעו באופן מרוכך יותר או שהמשטרה למדה מטעויות העבר והמפכ"ל רוני אלשיך נתן פקודה להתייחס בחמלה למפונים ותומכיהם? גם אנחנו לא הצלחנו להגיע לתשובה ברורה בשאלה זו, אך בחיפושינו גילינו עובדה מעניינת: רפ"ק ורדית אגסי, ראש מערך ייעוץ ארגוני במג"ב, מי שהייתה אחראית להכנה המנטלית של הכוחות המפנים בהתנתקות, נשאה בתפקיד דומה גם בפינוי עמונה ותשעת בתי עפרה. אותה אישה, אותו תפקיד, תוצאות שונות בתכלית.
אגסי דבקה בעמדה שלא היה הבדל משמעותי בהכנה המנטלית אז והיום. "הפעם ידעתי למקד יותר את האתגרים, כי הייתי למודת ניסיון", היא אומרת. "היה לי ברור שזו משימה מאוד קשה. הפינוי האחרון היה קשה יותר, כי חלק מהמפקדים של היום היו שוטרים בפינוי הקודם וידעו מה מצפה להם. לכל פינוי אני נכנסת עם כאב בטן, אבל אני מאמינה שאני עושה זאת למען עם ישראל. המשימה הזאת כל כך טראומטית, שברור לי שאני עושה את זה בדרך הכי נכונה שיכולה להיות. פינוי יהיה בכל מקרה, השאלה היא איך".
אגסי טוענת שהאלימות הרבה בפינוי הראשון של עמונה הייתה תוצאה של נסיבות רגשיות של שני הצדדים, ושלא הייתה החלטה של המשטרה "להיכנס" במפגינים. "אני פסיכולוגית שמבינה מצבי חירום, ומהמקום הזה פועלת ומונעת. כבן אדם פרטי יש פה שליחות: להבין את הצד השני, למה הוא מתנהג כמו שהוא מתנהג, איפה הקשיים שלו כשהוא נפגש עם השוטר, ובעיקר לזכור שהאוכלוסייה לא עשויה מקשה אחת, אלא מורכבת מקבוצות שונות, שיש לתת להן מענה דיפרנציאלי".
ההכנה המנטלית של הכוחות המפנים אמורה להביא אותם להתמודדות מיטבית עם מצבי קיצון, ולפעול כנגד האינסטינקטים. "כששוטר, או כל אדם אחר, מותקף, אינסטינקטיבית יש לו שלוש אפשרויות: להתקיף בחזרה, לברוח או לקפוא. אנחנו מלמדים אותם לא לפעול על אוטומט, אלא להיות כל הזמן בשליטה. זה מה שלימדנו אז וזה מה שלימדנו היום. אוכל להראות את המצגות והסימולציות שעשינו - מה עושים, מה אומרים, שפת גוף - לא היה הבדל. בעיני, התפיסה של 'רגישות ונחישות' נכונה בכל אירוע שבו מעורבים שוטרים".
בפינוי האחרון היינו עדים לקריסה רגשית של אחד השוטרים, עד שלא יכול היה לעמוד במשימה ונלקח משם על ידי חבריו. התפיסה שלא כל המפונים הם מקשה אחת נכונה גם לגבי השוטרים. "האתגר שלי הוא לקחת את כל הלבטים והדעות, הדילמות והקשיים, ובסוף ליצור כוח שמסוגל להתמודד עם המשימה בצורה הנכונה ביותר, בלי לאבד את הרגישות. אף שוטר לא הגדיר את המשימה 'פקודה בלתי חוקית', אבל היו אנשים שהתלבטו, כי היה להם קשה באופן אישי. כשדיברו איתי אחד על אחד, אמרתי להם שלמרות הקושי לא הייתי משאירה את המשימה למישהו אחר. מבחינה ארגונית לא נתקלנו בסירוב פקודה. מבחינה פוטנציאלית היו שוטרים שזה היה כפסע בינם לבין סירוב, אבל ראיתי אותם בסופו של דבר במשימה".
השלכות רגשיות
ההכנה המנטלית שעברו החיילים והשוטרים בתקופת ההתנתקות הובילה לתחושה שהם הפכו לרובוטים מנותקים רגשית, שהם אומנו להסיט את המבט מפני המפונים, להרכיב משקפיים כהים, לא להיכנס לדיון עמם. "הצד השני בא לערער את השוטר בטיעונים אתניים, היסטוריים או דתיים. המטרה שלו היא לחדור את השריון ואז לשתק את השוטר או להוציא ממנו תגובות בלתי נשלטות. האתגר שלי הוא למנוע את ההתפרקות", מסבירה אגסי.
משימת ההכנה המנטלית הוטלה על מחלקת מדעי ההתנהגות של משטרת ישראל והובלה על ידי היועץ הארגוני של מחוז ש"י ומערך הייעוץ הארגוני של מג"ב. "המטרה שלנו אז הייתה למזער נזקים. זו הייתה משימה שבקלות יכלה לגרום לשבר גדול בעם ולנזקים לשני הצדדים, כי גם המפנים ניזוקים. הפעם המקומות הקשים היו רכים יותר. אנחנו מורגלים להתמודד מול התלהמות, זה פחות חודר אותך. אבל כשאתה פוגש את הילדים, את הסיפורים האישיים, כשנכנסים למשפחה והיא מחבקת אותך, ידענו שזה יהיה יותר קשה והכנו את השוטרים. לא רציתי שהם יופתעו".
איך מתאמנים לדבר כזה?
"מתחילים בתמונה הרחבה: מי המתיישבים, מה הסיפור של המקום, מי האוכלוסייה, אילו קבוצות יפגשו את השוטרים, מה ההתנהגויות הצפויות. ואז מכינים אותם ברמה הפרקטית לתרחישים בכל שלב. ההכנה היא גם ברמת המפקד האישי והחברים, כי בסופו של דבר הם אלו שישמרו עליך ואתה עליהם. מצד אחד, יש ליצור חיץ פסיכולוגי מתאים, כדי שלא להיסדק, לכן אסור להישיר מבט. מצד שני, לא צריך להפוך לרובוטים אלא להכיל, לזהות את הקושי ולעבוד דרכו".
למה בעצם לא להישיר מבט?
"כי החבר'ה נואמים ונואמים, ואם אין להם קהל אז הם מפסיקים לנאום. ההנחיה היא לא להיכנס לוויכוח. הדיבור היחיד הוא איך מתפנים. אמרתי מספר פעמים לשוטרים, גם אז וגם עכשיו: מספיק לדבר, קחו ותרימו".
מה היה הרגע המאתגר במיוחד עבורך בעמונה?
"נכנסתי לחדר מלא בנערות שאיבדו את הצפון. זה השלב שגם אני פיניתי בפועל והייתה שם התנגדות מטורפת. ח"כ בצלאל סמוטריץ', עו"ד איתמר בן גביר ואחרים הגיעו לנסות להרגיע, אך ללא הועיל. הבנות היו באקסטזה. אגב, גם בגוש קטיף זה היה הבנות. עומדת שם אמא צעירה עם תינוקת בת חצי שנה ומתנהגת באלימות וצועקת צעקות מטורפות. התחננתי בפניה שתוציא את התינוקת, אבל היא לא הייתה מוכנה לשמוע. ניסיתי לדבר עם האבא וגם הוא לא הסכים. אגב, העובדה שלא הפרדנו בין האמא לתינוקת הייתה אחת התובנות של ההתנתקות: אנחנו לא מפרידים, לא נוגעים בתינוקות וילדים קטנים".
המשימה של פינוי יישוב, שהיא מורכבת מבחינה רגשית ומנוגדת לערכים של רבים מהשוטרים, יכולה ליצור קונפליקט עמוק ואף טראומטי. "אחרי ההתנתקות דרשנו לקיים שיחות. אנחנו מקפידים הרבה יותר לדבר גם על אירועים יומיומיים כמו הריגת מחבל ומניעת פיגוע. אם לא נותנים מענה אפשר לגרור פוסט־טראומה. בוודאות היו לשוטרים השלכות רגשיות מההתנתקות. זה היה אירוע קשה מאוד שעד היום כשאני נזכרת בו אני בוכה. אחרי שסיימתי לפנות את בית הכנסת בנווה דקלים נכנסתי לפינה והתפרקתי. אחרי שהכל נגמר שאלתי את עצמי אם אהיה מסוגלת לבצע שוב משימה כזאת, ולא האמנתי שאגיע למצב הזה עוד פעם, אבל המציאות חזקה מכולנו".