הבן שלי, הצעיר מבין הילדים שלי, חלה לפני שנה בלוקמיה. הגענו עם אילי להדסה לאחר שהרגיש כאבים בכתף. הגענו למיון ילדים, ומשם נשלחנו למחלקה האונקולוגית. זה היה שוק מוחלט. ברגע שיודעים שהילד חולה בסרטן, הקרקע נשמטת מתחת לרגליים.

הקיפו אותנו אנשים חמים: ד"ר מירה חריט המדהימה, שהיא בין ששת המתפטרים, שישבה והסבירה לנו, צוות אחיות ועובדים סוציאליים. אחרי שמעכלים את המכה מבינים שיש לאן לפנות. כיום אנחנו שנה אחרי המחלה, ואילי בטיפול אחזקתי. את כל הטיפולים הקשים והאינטנסיביים עברנו. 

לא הגיוני שילדים יאושפזו במחלקה עם מבוגרים. צריך לגרום לילדים האלה לשמוח כל הזמן, שלא ישקעו בעצבות של המחלה. להיות במחלקה עם מבוגרים חולים זה מדכא, ובאונקולוגית ילדים יש עובדי שירות לאומי ועמותות שגורמים להם לצחוק, לחייך ולשמוח.

אילי. צילום באדיבות המשפחה

 
אם מירה עוזבת, אני לוקחת את הילד לאן שהיא עוברת. להחליף צוות זו מכה עבור אילי, שרגיל לצוות ולמטפלים בו. עם כל הפחד שלו לבוא ולהידקר שוב בבדיקות דם, הוא נותן להם כי הוא מכיר אותם.

זו לא שפעת חולפת, זו התמודדות יומיומית. יש חשש שזה יחזור. לא מספיקות הדאגה והמלחמה שהילד יבריא? לבוא ולקחת את המקום המוכר ואת הצוות שאנחנו יכולים לסמוך עליו זה לא הגיוני ולא נתפס. אני לא סומכת על שום רופא אחר. לא פשוט להעביר את הילד לרופא אחר, ולחשוש שהוא לא מצוי במצבו כמו הרופאים שמכירים אותו.