"מוות אינו הגדולה ברעות. רע ממנו הרצון למות בלי היכולת למות”, טען סופוקלס. המוות הוא לא רק מאורע ביולוגי נתון, אלא גם זירה של מלחמת תרבות על המשמעויות שנקשרות בו ועל האופן שבו יש לארגן אותו. זו הנחת היסוד בספר חדש, העוסק במה שרובנו לא מאוד רוצים להתעכב עליו: של מי המוות הזה, לעזאזל. בספר “עושים את המוות: ארגונים חברתיים המקדמים תפיסות והסדרים חלופיים בנושא מוות בישראל”, שראה אור בהוצאת רסלינג, מתייחס המחבר, ד”ר זהר גזית, לעובדה שבחברה היהודית בישראל פועלת מערכת מוות הגמוני ולכל מוות המעמד שלו. מוות במהלך לחימה, בהקשר השואה או עקב פיגוע טרור, למשל, מוכר כבעל חשיבות חברתית, מונצח בפומבי ונדון בתקשורת ובמערכת החינוך. העיסוק הנרחב במוות בהקשר הלאומי, טוען גזית בספרו, בא על חשבון התייחסות חברתית, ממסדית ואף מחקרית לסיבות מוות אחרות ודוחק אותן לשוליים.
מוקד נוסף של מערכת המוות ההגמוני נוגע לסוף החיים. כמו חברות מערביות מודרניות אחרות החברה הישראלית עיצבה “מוות טוב” רפואי, הכולל הסדרים ברורים בנוגע לניהול של סיום החיים במוסדות רפואיים ובפיקוח הדוק של גורמי רפואה. מוקד שלישי נוגע לאופן הטיפול בגופה. הניהול המקובל בישראל הוא זה שמבצעים גורמי דת אורתודוקסיים. חברות קדישא הן בעלות מונופול בנושא ומופקדות על הרוב המכריע של בתי הקברות ליהודים ועל עריכת טקסי קבורה על פי הנוסח האורתודוקסי.
על הרקע הזה בוחן גזית את פעילותם של שלושה ארגונים חברתיים שהוא מכנה “ארגוני מוות חלופי”: "בשביל החיים", שפועל מ־2000 להשגת תמיכה ממסדית וחברתית במשפחות שיקיריהן התאבדו ומקדם פעילות נרחבת בנושא מניעת התאבדות; "ליל”ך - לחיות ולמות בכבוד", הפועל משנת 1987 לקידום פרוצדורות של אי־הארכת חיים של חולים סופניים שזהו רצונם ו”מנוחה נכונה”, שמשנת 1986 שם לעצמו למטרה לאפשר לכל אדם בישראל להיקבר באופן התואם את השקפת עולמו בסבסוד המדינה. אלו עומדים מול פרופ’ ישעיהו ליבוביץ והאסכולה שהוא מייצג. “אם מדובר ב’המתת חסד’, יש לשאול: חסד - עם מי? יצור אנושי נמצא במצב שבו הפך ל’צמח’, ועל ידי כך נעשה למועקה על כל סביבתו”, כתב ליבוביץ. “כאן אין מובן לטענה שנגמול חסד עמו אם נתיר לעצמנו לחסל את חייו, שהרי הוא עצמו כבר נטול הכרה ותודעה. אבל אין ספק שנעשה חסד עם עצמנו, בשחררנו את עצמנו מן המועקה הפיזית והנפשית שהמשך קיומו של החולה גורם לנו. ומכאן הסכנה האיומה שבתוצאות של החלטתנו זו: אם אנו מבטלים את ההנחה המוחלטת שאסור ליטול חיי אדם”.
ריחוק רעיוני
ד”ר גזית, עמית הוראה במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית ועמית הוראה בבית הספר לעבודה סוציאלית ובבית הספר לתלמידים מחו”ל ע”ש רוטברג, מונה אומנם סיבות רבות לקיומו הכה נוכח של המוות בחיים בישראל, אבל אי אפשר שלא להבחין שהשיח הפומבי נעשה בקול ענות חלושה.
“קצת משונה להציע עמדה אופטימית בהתייחס לשאלה שעוסקת במוות, ובכל זאת יש שינויים בסוגיה שמתקיימים בחברה הישראלית, גם אם צנועים ומוגבלים”, הוא אומר. “בין אלה ניתן לציין ניסיונות לבסס את התוכנית הלאומית למניעת אובדנות והתאבדות; חקיקת חוק החולה הנוטה למות (2005) וניסיונות להרחיב אותו; פיתוח בתי קברות אזרחיים והפעלתם ופעילות ליישום של חוק הזכות לקבורה אזרחית חלופית (1996). העובדה שהארגונים שחקרתי ממשיכים להתקיים ולפעול - במקרה של ‘ליל”ך’ ו’מנוחה נכונה’ כבר כ־30 שנה - היא דבר ראוי לציון שאינו מובן מאליו. זאת ועוד, לצד זה שכולנו בני תמותה, ועל כן תוצאת המשחק ידועה מראש, במחקר שלי ניסיתי להצביע על כך שההתייחסות למוות היא דינמית ומשתנה תדיר. הנושא מרתיע, ורוב הציבור מעדיף להימנע ממנו ככל הניתן, אבל יש מי שפועלים לקדם חלופות למצב הקיים ולשנות הסדרים ותפיסות הגמוניות. אפשר לפרש פעולות אלה כמעניקות פשר ומשמעות למציאות חיינו ולעובדת מותנו”.
מה האבולוציה שחלה ביחס אל המוות בישראל?
“היחס אל המוות הוא דינמי. כך, לדוגמה, לעומת עיסוק דל יחסית במוות בשואה עד שנות ה־60, מאז יש עיסוק הולך וגובר בנושא זה. גם ההתייחסות לנספי השואה השתנתה מתפיסתם כמי שהלכו ‘כצאן לטבח’ לתפיסתם כגיבורים. דוגמה לסוג אחר של שינוי, שמתקיים בעשורים האחרונים, נוגעת למאבקים של ציבורים שונים להיכלל במסגרת המוות בהקשר הלאומי. למשל, פעילות של משפחות שכולות עקב פיגועי טרור. התופעה שאני מנתח מבטאת חידוש בנוגע להתארגנות חברתית, לעיסוק ציבורי ולקידום שינויים בהיבטים הקשורים במוות בחברה הישראלית. ימים יגידו אם הניסיונות האלו יובילו לשינוי גורף”.
שלושה ארגונים פעילים בשדה הזה. למה בעצם אינם משתפים פעולה?
“יש זיקות ונקודות חיבור בין הארגונים, אבל לצד אלו יש הבלטה של ריחוק מוסדי ורעיוני. למשל, פעילים ב’בשביל החיים’ שמביעים התנגדות לכל פרוצדורה של המתת חסד או ניסיון הפצת האפשרות של קבורה חלופית במסגרת ‘מנוחה נכונה’, שנפסק עד מהרה לאחר פרסום קצר מועד בביטאון של ‘ליל”ך’. הפעילים בגופים שבחנתי עוסקים בנושאים שנויים במחלוקת. ייתכן שהם אינם מעוניינים ליצור או להבליט קשרים עם ארגונים נוספים, שמקדמים עיסוק בלתי מקובל במוות. במקום זה, הם מדגישים קשרים עם ארגונים בעלי לגיטימציה חברתית כדוגמת ער”ן - עזרה ראשונה נפשית, עמותת תמיכה - האגודה הישראלית לטיפול תומך פליאטיבי והאגודה לזכויות האזרח. ייתכן כי כל עוד לא תקום תנועה חברתית רחבה, אשר תורכב מארגונים כדוגמת אלו שניתחתי, יקשה הדבר על קידום שינוי גורף. עם זאת, ייתכן שזוהי אסטרטגיה של הפעילים, אשר מעדיפים לפעול בנפרד ביודעם כי התארגנות רחבה, המבוססת על גופים העוסקים ב’מוות רע’, עלולה להיות איום גדול מדי על ההגמוניה ולהיתקל בהתנגדות מצדה”.
זכות בסיסית
זה 30 שנה שאנשי עמותת “ליל”ך” עוסקים, כאמור, בזכותו של אדם ליטול את גורלו בידיו, רגע לפני שהגוף קורס והדעת משתבשת. הצירוף “המתת חסד” לא מקובל במסדרונותיהם. “הרעיון הוא הימנעות מהארכת חיים במצב שאינו הפיך, ולפי החלטת הרופאים יש לאדם תוחלת חיים של לא יותר משישה חודשים”, מדגישה יו”ר העמותה בינה דיבון. “זאת בעוד המתת חסד היא פעולה אקטיבית, כשמישהו ממית מישהו אחר. הימנעות מהארכת חיים, לעומת זאת, היא פעולה פסיבית”.
מה השתנה במשך העשורים שבהם אתם פעילים?
“היום יש התקדמות ענקית בבתי החולים. אנחנו יודעים על כמה מרכזים רפואיים גדולים, כמו בילינסון ואיכילוב, שבהם הרופאים מדברים עם חולים סופניים. לאחרונה הייתי אצל קרדיולוג שאמר לי: אתם עושים עבודת קודש. את זה לא שמענו לפני 30 שנה מפיו של אף רופא. גם במשרד הבריאות מנסים עכשיו לקדם את הנושא במידה שהם יכולים”.
בשנת 2010 חתמו על “צוואה בחיים” של עמותת ליל”ך 15 אלף איש. מאז, בכל שנה נוספים כ־1,000 חתומים. בטופס מופיעות הוראות רפואיות מקדימות, והחתום מביע את רצונו למות בכבוד. אפשר לומר שהחתומים מתחלקים לשתי שכבות גיל: הראשונה, בני 70 ומעלה, והשנייה - בני 40־60 שרואים את הוריהם במצבים סופניים ומפתחים מודעות לבעיה. מעטים מהם דתיים. “יש דעה מוטעית שהיהדות לא מרשה את זה”, אומרת דיבון, “זה בהחלט לא נכון. גם בתלמוד וגם באגדה יש חיוב של מניעת סבל מחולה גוסס ומניעה של הארכת חיים. הבעיה היא שהיהדות החרדית חברה בקואליציה. ההצבעה שלה משמעותית, והיא דואגת לקהל שלה, כשההחלטות הן לא תמיד לעניין. היום אין מנהיג אחד ליהדות החרדית. היא מפוצלת ומפורדת, ויש שם אי־הסכמות בינם לבין עצמם. זה נותן מידע לא נכון לציבור ומשדר כאילו היהדות אינה מרשה אי־הארכת חיים. לאחרונה נודע לי שבבית חולים דתי הרופאים מדברים עם החולים ומציעים להם את האפשרות למלא טופס מתן הנחיות רפואיות מקדימות. אנחנו מקבלים גם מחברים אינפורמציה על רופאים דתיים שנענו לבקשותיהם”.
לחוק החולה הנוטה למות, שבין מגישיו הייתה ח”כ לשעבר ד”ר ענת מאור, נוסף תיקון שהציע ח”כ לשעבר חיים אורון, “מוות במרשם רופא”. התיקון מתייחס לכך שאחרי בירור והחלטה שהחולה אכן סופני, מותר לרופא לרשום לו מרשם ממית. מרגע זה העניין נתון בידי החולה עצמו – הוא יכול לבחור אם לקחת אותו מיד, לשמור אותו בינתיים או להתחרט. האחריות מוטלת עליו. זאת לא כמו המתת חסד בהולנד, שם הרופא עצמו נותן את הנוזל או הזריקה.
“כשחוק החולה הנוטה למות עבר ברוב גדול, ראינו שיש בו מלא חורים. הוא לא כולל את כל המחלות הסופניות, כמו ALS, שבה אי אפשר לנבא את תוחלת החיים, ומחלות נוספות”, אומרת דיבון. “יש עוד בעיה: בחוק הקיים יש סעיף שלפיו אם מחברים אדם למכונת הנשמה, אי אפשר לנתקו. לפעמים, נניח בתאונות דרכים או במוות פתאומי, בא אמבולנס ודבר ראשון מחברים למכונת הנשמה, ואז זה אבוד כי אפשר לנתק, ועוד. לצערנו, החוק הזה לא קיבל את הפרסום שהוא ראוי לו, ולכן הרבה אנשים ואפילו הרבה רופאים לא יודעים על קיומו או שיודעים בצורה לא נכונה או יודעים חלקית. שרת הבריאות הקודמת יעל גרמן הייתה מודעת לכך והקימה את ועדת גרמן, שכללה את מיטב המוחות מכל מיני תחומים: רפואיים, משפטים ואתיים, כדי להרחיב את החוק ולתת לו את המקום הנכון. הוועדה ישבה שנה שלמה, הגיעה למסקנות, ואז התחלפה הממשלה ושר הבריאות החדש זרק לפח את המסקנות”.
מאיפה את מגייסת את הכוחות לעסוק במוות?
“היה לי, לצערי הרב, ניסיון אישי. אחותי נפטרה בייסורים גדולים מאוד. לפני 40 שנה אפילו לא חלמו על אי־הארכת חיים. זו נראית לי אחת הזכויות הבסיסיות ביותר של האדם. בחיי היום־יום נראה לנו כה מובן שאדם יכול להחליט איפה הוא גר, במה הוא מאמין ואיך לחנך את ילדיו, שאפילו לא צריך לדבר על זה. כשהוא מגיע למוות, הוא פתאום נתון בידי הרופאים. זה קשה נורא. אבל אני מאמינה שזה תורם לכבוד האדם. ככל שאני מזקינה, יש יותר אנשים שנפטרים, ואני רואה כמה סבל, כאב והשפלה יש בדרך אל המוות. כמו כל זכות שיש במדינה דמוקרטית, יש לאדם זכות על גופו. כל זמן שאנשים חיים, ויש להם תקווה לשפר את מצבם הבריאותי, וכל זמן שיש להם איכות חיים, הם, כמובן, רוצים בדרך הטבע לחיות. אבל אדם שמגיע למצב סופני ויודע שאין שום סיכוי שמצבו יוטב - אומר: ‘אני מוותר על זה’. זה אך ורק תלוי ברצונו של האדם”.