המחברת הנועזת של הספר, הדסה מור, לזמן מה כבשה אז את הכותרות כמי שעלילת ספרה התבססה על הרומן האמיתי שניהלה עם דיין, ומטבע הדברים נעלמה לאחר מכן אל שגרת החולין שלה. כיום, כבר בשנתה ה־86, היא גרה בצפון תל אביב סמוך לגדות הירקון ומוציאה ספר חדש פרי עטה, השמיני במספר, מה שמוכיח כי מאז “דרכים לוהטות” לא נח קולמוסה ולא שבת. הספר הנוכחי, “יום הדין של ג’ני מרקוס”, שהופיע בהוצאת ספרי צמרת, מעלה באוב דמות נשכחת מהמאה ה־19. למרות זאת, מור אומרת ש”דרך הספר אני מביעה הרבה מהדעות שלי”.
“מה שמדהים אותי הוא שעד היום, עם הופעת הספר השמיני שלי, הרומן שהיה לי עם דיין עדיין מעורר עניין”, מור אומרת. “זה ממש הזוי. עד היום אני צריכה לצבוט את עצמי, כדי להשתכנע שעם האדם הזה קיימתי יחסים אינטימיים מרגשים. אני יכולה רק לברך את הגורל על שזימן לי את ההיכרות עם הגבר המקסים והנהדר הזה”.
“תחליף לפסיכולוג"
מור נולדה בירושלים כבת לשתי משפחות טברייניות, ששורשיהן במרוקו. לדבריה, היה זה ידיד משפחתה, בכור שלום שטרית, שהציע לקרוא לה הדסה, שמה השני של אסתר המלכה, כיאה לילידת פורים. חייה הצעירים נעו בין טבריה לבין ירושלים, שם נפצעה קלות במלחמת העצמאות. “בתקופת המלחמה, כשלמדתי בתיכון בירושלים, לאחר שלמדתי בבית הספר החקלאי לבנות בנהלל, נשבר לי לשבת בבית”, היא מספרת. “כשיצאתי החוצה לקנות גלידה, פגע כדור תועה בזרוע שלי”.
היא התאוששה מהר, השיגה דחיית שירות והוסמכה כמורה בסמינר בית הכרם ע”ש דוד ילין. חדורת אידיאלים יצאה לשרת כמורה חיילת וכסמלת תרבות בבסיסי גולני בצפון. “אני מניחה שעד היום יש כאלה שמודים לי על שבזכותי הם לא נשארו אנאלפביתים”, מעירה מור. “ראיתי זאת כשליחות לאומית”.
היא סיימה את השירות בבסיס טירונים בצריפין, שם נשבתה בנפתולי הרומנטיקה. מפקד הבסיס חובב המוזיקה, דב ירמיה, היה חבר נעורים של משה דיין, ו”מאז הכל היסטוריה”.
ברם בל נקדים את המאוחר. ירמיה, שנפטר לפני כשנה בגיל 101 המופלג, וכיום היא איננה ששה לנקוב בשמו בראיון, היה מבוגר ממור ב־16 שנה, נשוי ואב לשתי בנות בקיבוץ אילון בגליל המערבי, כשהכיר אותה. כשהתגרש, הם נישאו.
למור חשוב לספר את הגרסה שלה למערכת היחסים שלה עם דיין. “אני וכל מכרי הקרובים רואים בי אדם ערכי בניגוד לתדמית הלא מחמיאה שהודבקה לי”, היא אומרת כעת בנימת מחאה. “הושמעו פרשנויות מתחסדות עם כל מיני קביעות מוטעות, שנבנו על סמך עובדות ממש לא נכונות, ולפיהן ניהלתי עם דיין רומן אסור. אליהן נוספו דמיונות הזויים ומרושעים, שהופצו בקול תרועה. האמת הייתה פשוטה וצנועה יותר. בתחילת היכרותנו דרך בעלי, כשדיין היה רמטכ”ל, במשך שלוש שנים היינו רק ידידים. נכון שדיין ניסה לחזר אחרי מן ההתחלה, אך בהיותי נשואה, נתתי לו להבין שאנחנו ידידים בלבד והוא כיבד זאת".
“גרנו אז ביפו בדירה של הצבא”, היא מוסיפה. “הייתי אז מורה, שעבדה בהוראה במשמרת שנייה, ודיין היה בא אלי בבקרים מחפירות ארכיאולוגיות שהתגלו בקרבת מקום. היינו מדברים, צוחקים, ואני הייתי מספרת לו תוך כדי שתיית הקפה על מצוקות שהטרידו את חיי. כשעברנו לגור בירושלים, במחנה אלנבי של אנשי צבא הקבע, ואני התחלתי ללמוד באוניברסיטה העברית חינוך מיוחד, לפתע גם דיין בא לגור שם, באותו בניין, באותה קומה, אחרי שפשט את מדי הרמטכ”ל ובא ללמוד אף הוא באוניברסיטה מדעי המזרח. הקרבה הגיאוגרפית, במרחק שתי מרפסות, יצרה בינינו מתח גדול יותר. בעלי שירת במחנה מרוחק והיה בא רק בסופי שבוע. החיזורים של דיין נעשו אינטנסיביים יותר. מצד אחד, הם היו נעימים ומחמיאים, אך גם עוררו בי חששות, כשחשתי שאני במלכוד והוא לא יניח לי עד שישיג אותי.
“לא איש כדיין ירים ידיים נוכח סירובה של אישה להתמסר לו”, מוסיפה מור. “אבל הוא עשה זאת בנחמדות, בחיוכים, היה מביא לי למרפסת קפה עם עוגייה, הפעיל את כל קסמיו. למעשה, לא הייתי אז כל כך תמימה להאמין שהוא סתם נוהג בי מנהג שכנות ידידותי. הייתה לו מטרה ברורה לקחת אותי אליו.
“היסוד של האיזון בין תן וקח, שקיים בכל אדם, היה מוטה מאוד אצל דיין לצד הצורך לקחת”, מוסיפה מור. “אולי בגלל קשיי חיים בילדותו הוא חפן בשתי ידיו את מה שהחסיר בעבר: לקחת פריטים ארכיאולוגיים ממעמקי אדמת המדינה, לקחת תפקידים שרצה בהם לעצמו ולקחת אישה מבעלה. בגידה? ניאוף? מושגים אלה כלל לא היו רשומים בלקסיקון שלו. היו לו קריטריונים משלו לגבי ענייני מצפון ומוסר אישי.
“למרות זאת, עמדתי בסחף ולא נעתרתי לחיזוריו”, היא טוענת. “דווקא נעמה לי התקופה הזאת. עדיין לא קרה בינינו דבר. הרגשתי חופשייה. חזקה. עצמאית. כך עד שיום אחד בעלי החליט להשתחרר מהצבא והציע שנעבור לחיות בקיבוץ בצפון. התנגדתי נמרצות לאפשרות הזאת, בפרט שהייתי באמצע לימודי. כשהוא עזב את הבית והלך לגור בקיבוץ, ראיתי עצמי נעזבת ונטושה מהבעל, פירוד שגרם לי למשבר נפשי קשה. אז נעתרתי לכתף התומכת של השכן המקסים שלי, שכה נזקקתי לתמיכתו. סיפרתי למשה את מצוקותי, והוא ניחם אותי, עודד אותי והזמין אותי לבוא להירגע בדירתו. אז נעניתי לחיזוריו. למעשה, הרומן בינינו החל כשכבר הייתי פרודה מבעלי.
“הקשר שלי עם דיין נמשך חמש שנים נוספות, כשכבר הייתי גרושה מבעלי ודיין היה שר החקלאות”, היא מספרת עוד. “הייתה לי דירה במרכז העיר, והוא היה בא אלי היישר מישיבות הממשלה או כשהסתלק ממטלות המשרד כדי להירגע, וכל פגישה איתו הייתה חוויה”.
איך זה נגמר?
“הרומן שלי עם דיין הסתיים בשל מרחק גיאוגרפי שנוצר בינינו. הוא סיים את לימודיו באוניברסיטה ואת תפקידו כשר החקלאות וחזר לתל אביב, שם היה שקוע ביחסים עם אישה אחרת (רחל כורם – יב”א). הפירוד ממנו, נוסף לפירוד מהבעל, הותירו בי משקע קשה, וניחומים מצאתי בכתיבת רומנים, מה שהיווה לגבי מימוש צורך נפשי ותחליף לספת הפסיכולוג”.
סוף עגום
במרכז ספרה החדש של מור עומדת דמותה של ג’ני מרקוס, אישה הולנדית עשירה שהגיעה לארץ ישראל ב־1873 כדי לבנות בית לישו המשיח בירושלים. כשמור נשאלת כיצד הגיעה לג’ני (או ז’אן, בלשון אחרת) מרקוס, מספרת מור על ידידה, מוציא לאור ירושלמי, שסיפר לה כי לפני למעלה מיובל שנים התלווה לחוקר ארץ ישראל, זאב וילנאי, בביקורו בבניין רב־מידות נטוש בלב ירושלים. ממנו שמעה מור על הדמות המסקרנת שמאחורי הבניין והגיעה לווים ון דן בוש, שפרסם את מחקרו בספר על מרקוס, ושמו “מסתורין והחרב המתעקלת”.
לפני כמעט שנתיים וחצי פרסמה מור באתר “חדשות בן עזר” מאמר על ספרו בכותרת “ספר חדש - ביוגרפיה של ז’אן מרקוס, ‘הנסיכה ההולנדית’ שבנתה את מלון ‘הגאולה’ בירושלים”. לדבריה, היא קיבלה את רשותו של בוש להתבסס על מחקרו־ספרו ברומן משלה, שרקחה כיד הדמיון הטובה עליה. בוש הפגין קולגיאליות, כשהגיע ממקום שבתו באמסטרדם ארצה להשקת ספרה של מור אסירת התודה.
בעזרת מור אנחנו מפשילים מעט את מעטה המסתורין, האופף את דמותה של מרקוס. זו נולדה ב־1837 באי יאווה, באינדונזיה של היום, אז מושבה הולנדית. מאביה, מושל האי, היא ירשה הון עתק, וכדברי מור, במקום לחיות חיי פאר ונוחות העדיפה להקדיש את חייה למען הזולת. כך, בעת לימודיה באוניברסיטת סורבון בפריז, בנתה מהונה בתי חולים לעניי העיר ובהמשך טיפלה, אף תחת אש, בפצועי מלחמת צרפת־גרמניה.
התפנית בחייה של מרקוס, נוצרייה פרוטסטנטית אדוקה, התחוללה בביקורה ברומא ב־1871 כששמעה, כדבריה בבזיליקה, בוותיקן קול שקרא לה לאמור: “לכי, בתי ובני לי בית בירושלים, לישו”.
אחוזה ברוח משיחית ובאמונה שאכן שמעה את קולו של ישו, הגיעה לארץ הקודש, ירדה מאונייה בנמל יפו ועשתה את דרכה ברגל - כך התעקשה - לירושלים, כדי לבנות בה בית ענק לישו המשיח. מלון “הגאולה” קראה לו ומיקמה אותו במרכז העיר של היום. בניית המלון לא הושלמה מעולם.
אגב כך חלה תפנית נוספת בעלילה. “כשפרץ המרד של עמי הבלקן נגד משטר הדיכוי הטורקי, היא נעתרה לבקשת חבריה מלימודיה בסורבון לבוא ולעזור להם”, מוסיפה מור. “אז היא לא היססה לפשוט מעליה את גלימתה החסודה של פלורנס נייטינגייל וללבוש את מדי השריון של ז’אן ד’ארק. רכובה על סוס לחמה באומץ לצד המורדים ואיבדה את רוב הונה ברכישת נשק למענם”.
“סופה של ג’ני היה עגום”, מציינת מור. “לא עלה בידה להשיג את הכספים להשלמת בניית בית החלומות בירושלים. היא חזרה חולה ותשושה לאירופה. פגועת דמנציה שוטטה ברחובות פריז ומצאה את מותה בגיל 57 בבית חולים באוטרכט שבהולנד, לשם הועברה”.
מצב שלד הבניין בירושלים הידרדר עד שבשנות ה־60 הוא משך אליו צרכני סמים. זה היה ראש העיר טדי קולק, שציווה להרסו. כיום מתנוסס במקומו “לאונרדו פלאזה”, מלון מסוג אחר לגמרי.
לדברי מור, שבעקבות לימודי המשפטים שלה גם מציגה עצמה כמשפטנית, היא נשואה בשלישית זה 13 שנה ואינה מסגירה את זהות בעלה. יש לה בן אחד וארבעה נכדים מקסימים כעדותה. היא מספרת שהיא מרוצה מחייה, כולל טיוליה הרבים אל מעבר לים.
מור, “מלח הארץ”, כפי שהיא רואה את עצמה, אינה נלאית אחרי הופעת ספרה על 364 עמודיו. “רמת הכתיבה שלי הנה כיין המשתבח עם הזמן”, היא מאמינה. “הייתי רוצה להספיק לכתוב עוד ספר אחד, שיהיה המאסטר פיס של כל ספרי”.
וג’ני מרקוס?
“למרות שלא הייתה יהודייה, אני מקווה שתימצא הדרך הראויה להנציח אותה בירושלים”.