הסיפור של סמל צחי איטח ז”ל הוא סיפור של הנצחה. סיפורם של הורים, שכבר 17 שנה מבקשים שבנם לא יישכח ועושים הכל כדי לשמר שם, פנים וקווים לדמותו. הנצחה פעילה ויומיומית, שמטרתה להנחיל לכל אדם בארץ את אישיותו של איטח וערכיו לאהבת אדם ומולדת. “כשצחי חזר מהמסע לפולין הוא אמר לנו בקול נחוש: ‘אסור שמצדה תיפול שנית’. וזה המסר שלנו”, אומרים כעת הוריו אריה ויפית איטח.

צחי איטח ז”ל, תושב יבנה, היה החייל האחרון שנפל על אדמת לבנון לפני הנסיגה. ב־11 בפברואר 2000, בצהרי יום שישי, הוא ורועי כהן, חברו ליחידת הפלחה”ן (פלוגת החבלה וההנדסה) של גבעתי, עלו לעמדת השמירה במוצב הבופור. טיל שנורה לעברם הרג את איטח במקום ופצע את כהן באורח אנוש.

כמה ימים לפני יום הזיכרון ערכנו מפגש בין הוריו של איטח עם לוחמי פלחה”ן גבעתי בהווה וכן שניים מצוות הפלחה”ן המקורי של בנם - רועי כהן ושי חינגלי.

בפגישה, שנערכת במוצב צה”ל ברמת הגולן, חוזר כהן לרגע הטראומטי ההוא של פגיעת הטיל. “הרגשתי בום ואוויר חם מאוד”, הוא מספר. “הקירות החלו לקרוס, ואבנים פגעו לי בגב. מרחוק שמעתי את מכשיר הקשר שבו ביצעו נוהל דיווח בין כל העמדות”.

לאחר רגע הפגיעה איבד כהן את ראייתו בעין ימין וזחל מלא דם לעבר מכשיר הקשר כדי לדווח על הפגיעה. עד מהרה הגיע מסוק לפנותם תחת אש כבדה. “הגיעו אלי בתוך כמה שניות”, הוא מספר. “זה הרגיש לי כמו המון זמן, וכל הזמן קראתי בקשר ‘למה לא מגיעים’. שמעתי הכל, אבל לא שלטתי בעצמי. בראש רצו תמונות של משפחה וחברים, זיכרונות והצפה של רגשות. כשהגיעו אלי, הייתי עסוק בלתאר מה כואב לי. אני זוכר שמישהו ספר ברקע, והייתה המון שמש חזקה על הפנים”.

צחי איטח ז"ל. "כשחזר מהמסע לפולין אמר כי 'מצדה לא תיפול שנית'. צילום: דובר צה"לצחי איטח ז"ל. "כשחזר מהמסע לפולין אמר כי 'מצדה לא תיפול שנית'. צילום: דובר צה"ל

זהו לא המפגש הראשון בין כהן לבין משפחתו של איטח ז”ל. הם נמצאים בקשר הדוק וקרוב. אבל תוך כדי שכהן שב לסיפור הפגיעה, הוריו של איטח מגלים פרט חדש ומצמרר שלא שמעו בעבר. “דקה לפני הפגיעה רצה הגורל, ואני וצחי התחלפנו במקומות”, מספר כהן. “זה היה ללא סיבה מיוחדת. פשוט התהלכנו ודיברנו על הבית ועל החברה שלו מורן, ותוך כדי הליכה ושיחה עברתי לעמוד במקומו, והוא עמד במקומי במרחק של כמטר זה מזה”.

“לכל כדור יש כתובת”, נאנח האב אריה. “כשדפקו על הדלת שאלתי רק: ‘הוא פצוע?’ כדי לנסות את מזלי, אבל זה לא עזר”, מודה האם יפית. את השיחה האחרונה שניהלה עם בנה באותו בוקר יפית לא תשכח. “הוא אמר לי: ‘אמא, התקשרתי להגיד שבת שלום, אני לא יודע אם אספיק אחר כך’”, היא מספרת. היא, כמובן, מיהרה לשאול מיד את השאלות שכל אם שואלת ובדקה אם לא קר לו ואם יש מספיק אוכל במוצב, אבל נפשה בערה בה. לאחר שנותקה השיחה התקשרה אליו שוב, אך הפעם ענה המשיבון. “הרגשתי שלא הספיק לי”, היא מספרת. “שאני רוצה עוד מהבן שלי. משהו בי בער. בבוקר ההוא לא תפקדתי, בכיתי ולא בישלתי לשבת, מה שמאוד לא אופייני לי. השארתי הודעה שאני אוהבת אותו ושישמור על עצמו והשמעתי לו את השיר שהתנגן ברדיו, ‘לתת’ של בעז שרעבי”. לימים, כשהסלולרי של איטח ז”ל הגיע לידי הוריו, התברר כי ההודעה התקבלה בסמוך לרגע המוות. הוא לא שמע אותה מעולם.

לומר תודה

מאז מותו של בנם, אריה, יפית ושאר בני משפחת איטח עוסקים בהנצחה לאורך כל השנה, בין אם בהרצאות בבתי ספר, ברשויות מקומיות ובבסיסי צה”ל, בין אם בהפקת אירועי זמר ונגינה ובין אם בהוצאת ספר ילדים לזכרו והענקת מלגות מוזיקה על שמו של איטח ז”ל. דמותו של צחי וסיפור היחידה כולה הונצחו גם בספר “אם יש גן עדן” שכתב רון לשם, ובהמשך בסרט “בופור”, שביים יוסף סידר.

“בשנת 99’ כתבתי סיפור על ילד שמעניק מתנה למדינה, ולאחר שצחי נהרג, הבנתי שגיבור הספר הוא צחי שלי בעצם”, אומרת אמו יפית. “זה סיפור ערכי, מלא בנתינה, בדיוק כפי שצחי היה”.

נדרשו לה עשר שנים להוציא לאור את ספר הילדים “מתנה למדינה”, וכיום הוא כבר בדרך למהדורה שלישית. לאורך השנה היא מגיעה לבתי ספר ברחבי הארץ עם הספר, והיא אף פתחה דף פייסבוק, שבו הורים וילדים מצלמים עצמם קוראים בספר ומספרים על החוויה. “המתנה הפרטית שלי למדינה כבר ניתנה, וכיום אני מקווה שבעזרת הספר אתן גם מתנה לחנך את הדור הצעיר לאהבת הארץ וערכיות”, היא אומרת. “אם זה יהיה המוטיב שלנו, יהיה פה טוב יותר”.

הפגישה בין הוריו של צחי ללוחמי הפלחה”ן היא עוד חוליה בשרשרת ההנצחה, אבל זו גם דרכם של אריה ויפית לשמור על קשר קרוב עם חבריו, לספוג את ההווי של צחי, שלדבריהם היה “מורעל” בכל נפשו על גבעתי, ופשוט לומר תודה ללוחמים. “מרגש אותי לחזור לכאן”, מודה אריה בשיחה עם חיילי הצוות. “עשיתי הרבה תפקידים בצבא, ובסוף הכי חשוב שתהיו כמו שצחי תמיד אמר: ‘אחד בשביל כולם וכולם בשביל אחד’”.

אל”מ (במיל’) אריה איטח היה מפקדה הראשון של פלחה”ן גבעתי ובין מייסדיה. פעמים רבות הוא עמד מול לוחמים צעירים וסיפר על הקמת היחידה ועל צחי ז”ל. אבל הפעם משהו נשבר בו. אולי זה המפגש הבין־דורי ואולי זה עצם המעמד, שמאפשר לו להתפרק ולבכות בפני קהל לראשונה זה 17 שנה. “כפי שרואים בסרט ‘בופור’, רועי זוחל פצוע אנוש כדי לדווח בקשר”, הוא אומר ללוחמים בדמעות. “זו עדות לחברות בלתי מתפשרת, של אגרוף חזק של יחד. הגענו לכאן מתוך הערכה כדי לחזק אתכם. שתדעו שאנחנו אוהבים אתכם לא פחות מהמשפחות שלכם”, “אף פעם לא קרה לי שבכיתי”, הוא מסביר מאוחר יותר. “עלה בי געגוע כל כך חזק פתאום”.

שינה מצב צבירה

נוסף ליתר מעלותיו, איטח ז”ל גם היה מוזיקאי מחונן. הוא למד קלידים מכיתה א’ והיה אמון תמיד על טקסי בית הספר. לאחר מותו גילו הוריו שנהג לנגן בהתנדבות באירועי בר ובת מצווה של מי שידם אינה משגת. שירו “לבי נשבר” הולחן ב־2006 בידי להקת סינרגיה. המשפט האחרון בשיר - “עכשיו כשהלכת, נשארנו לבד. חיפשתי סיבה ומצאתי אחת” - אולי מבטא יותר מכל את השליחות שחשה משפחת איטח ואת המשימה שלקחו על עצמם, בשם בנם, לתרום לחברה.

אף שיכול היה להעביר את שירותו בתזמורת צה”ל, איטח ז”ל בחר להתגייס לשירות שהוא כינה “משמעותי”. שבועיים לפני מותו התקשר ליפית הזמר בעז שרעבי וביקש לצרף את בנה כקלידן בצוות המלווה שלו. יפית חייכה וביקשה שיחכה שנתיים. השיחה הבאה ביניהם כבר התקיימה בשבעה.

“כשהצעתי שיתגייס לתזמורת צה”ל, הוא צחק עלי”, משתפת יפית את הלוחמים במפגש. “באחת החופשות פגש צחי חבר מחיל האוויר, שאמר לו מתוך דאגה: ‘אל תהיה פייטר, שמור על עצמך’ . צחי ענה לו: ‘מה זה משנה אם אני או החבר שלי ניהרג, זה אותו דבר’. אחר כך שאלתי אותו אם הוא לא מפחד. הוא ענה שזו לא שאלה של פחד, אלא של מחויבות ערכית. ‘פעם זה היה אבא ועכשיו זה תורי. מישהו צריך להגן על ילדי קריית שמונה’. נאלמתי דום. הבנתי איזה ילד יש לי”.

פגישת ההורים עם לוחמי הפלחה"ן. עוד חוליה בשרשרת ההנצחה. צילום: דובר צה"לפגישת ההורים עם לוחמי הפלחה"ן. עוד חוליה בשרשרת ההנצחה. צילום: דובר צה"ל

איטח ז”ל בחר, כאמור, להתגייס ליחידה שהקים אביו 16 שנה קודם לכן, אבל כחייל ולוחם בחר לא לחשוף עובדה זו בפני מפקדיו וחבריו ליחידה. כעת אחד מלוחמי הפלחה”ן בהווה מרים את ידו ושואל מדוע. אריה משיב שמעולם לא כיוון אותו דווקא ליחידת הפלחה”ן. “תמיד הוא הקניט אותי ואמר שילך לגולני”, הוא צוחק. “לדעתי הוא רצה לסגור מעגל. היה לו חשוב לתרום שירות משמעותי, וזה לא מובן מאליו בימים אלה של מדינה מתווכחת”.

בשבוע שבו נהרג איטח ז”ל נהרגו עוד שבעה חיילים. מדי יום נשמעו נקישות בדלת המבשרות על עוד אובדן בזירת הדמים הצפונית. האב אריה זוכר היטב את הצירים שבהם עבר בנו ז”ל בדרך לבופור, שכונה גם “הר הקללה”. “חשוב ללמוד ולהפיק לקחים”, הוא אומר כעת במפגש. “לא בהיבט הפוליטי, אלא מתוך אמירה ערכית, אינטליגנטית, של מניעה. כל משפחה שכולה רוצה לראות היום מנהיגות מאוזנת ומאחדת, שנותנת תחושה שבנינו לא נפלו לשווא” .

בתור משפחה שמקדישה את חייה למען הטמעת ערכיו של בנם בחברה הישראלית, שכל ילדיה שירתו בגבעתי ושבערבי שישי שרה את המנון היחידה בשולחן השבת – הוריו של איטח ז”ל מבקשים כעת להעביר מסר נוכח המציאות הישראלית של ימינו. “כיום במדינה אנשים מסתכלים על הפרט”, אומר האב אריה. “סיימנו לבחון את טובת הכלל. כולם חושבים כמה יש לי ומה המדינה נותנת לי. בכל מקום יש פלגנות וחוסר הבנה. הייתי רוצה לחזור לימים שבהם צעירים התביישו לא להתגייס ליחידות מובחרות במקום לחשוב על השתמטות. מערכת החינוך לא משקיעה מספיק במוטיבציה של הנוער לגיוס משמעותי”.

גם בנוגע לדיון הסוער על דוח צוק איתן, שהתרחש לפני כשבוע וחצי בוועדה לביקורת המדינה – אריה לא חוסך מילים. “מה שהיה שם הוא אטימות וזילות” הוא מתריס. “כקצין אני לימדתי תמיד שבמקום שבו עומדות משפחות שכולות, אין לבקר אותן על כאבן. הן רק ביקשו שיתקנו את המחדלים, והכנסת לא התעלתה על עצמה להבין שתגובתה אינה במקום. היה עליהם לעמוד כמו הכותל ולספוג את הזעם של המשפחות ואז להתפנות ולתקן. גם כשהוויכוח הוא עד כלות, מנהיגות צריכה לשתוק כשצריך. איזו דוגמה אישית נותנת ההנהגה בזה? תחשבו מה קורה ללוחמים כיום. הם שואלים את עצמם: בשביל מה אני אמות, כדי שככה יתייחסו בכנסת ישראל להורים שלי?”

בצל הביקורת, בני הזוג איטח מתרחקים מפוליטיקה. “זו לא המטרה שלנו”, הם אומרים. “אנו פה כדי ליישם את המשפט השגור של צחי: ‘אחד למען כולם וכולם למען אחד’”.

“ביום המשפחה צחי הביא לי זר פרחים, ולפתע ראיתי אותו בעיני רוחי בבית העלמין”, יפית משתפת את החיילים במפגש לקראת סיום. “כל כך נבהלתי. הלב רעד והתחלתי לדמוע. הדחקתי את זה מיד, כדי שלא תהיה נבואה המגשימה את עצמה. אבל צחי ראה וגער בי: ‘אמא, אל תבכי, את מחלישה אותי’. כיום אני משתדלת לחיות אותו בשמחה ולא לבכות, כי אני לא רוצה להחליש אותו שם למעלה. כפי שצחי אמר פעם: ‘לא יכול להיות שיציר מן הבריאה נעלם כך סתם, הוא רק משנה מצב צבירה’. ואני מאמינה שהוא שינה מצב צבירה, ואנחנו פה למטה רק צועדים בדרך שהוא סלל והאיר”.