"אני חושב שהשינוי הוא יותר באינטראקציה של הילדים, ברגע שנער מכיר תרבות של מישהו אחר ולא רואה אותו כמשהו שונה, יותר קל להתחבר אליו כי הוא יודע עליו משהו. יש מקומות שלא מכירים את התרבות אז יראו את יוצאי אתיופיה כמשהו חריג במדינה אבל ברגע שמנגישים את זה וחושפים ומכירים ולומדים לעומק את התרבות הזו - מבינים מה זו האוכלוסייה הזו וכמה שהיא איכותית וטובה", כך מספר ל"מעריב אונליין" ניצן טאפטה, בן 32, המנהל את מרכז הנוער ברמלה של עמותת פידל לחינוך ושילוב חברתי של יוצאי אתיופיה.

לכבוד יום העצמאות ה-69 של מדינת ישראל, שוחחנו עם מובילים מהקהילה האתיופית על איך הם רואים את מצב הקהילה היום והאם הם רואים שינוי ביחס כלפיהם. "אנחנו חושפים את כל האוכלוסייה בעיר, גם כאלה שהם לא יוצאי אתיופיה לתרבות ולמורשת של יוצאי אתיופיה כי ככה כולם מרוויחים", מסביר טאפטה. "לנערים שיש פחות ידע על תרבותם בגלל שהם ילידי הארץ ולא נחשפים לכך בבתים שלהם אנחנו נותנים את הבמה להכיר יותר את המורשת אם זה בסדנאות, פעילויות של זהות ושייכות ועוד. הנערים שמגיעים לפה מחפשים אוזן קשבת והמרכז נותן להם את זה. יש פה ש"שינים וחיילים שמתנדבים במרכז ואנחנו צוות קבוע של שבעה כשהמרכז מכיל 130 בני נוער. אנחנו עורכים איתם שיחות אישיות ונותנים להם מקום חברתי אחרי שהם מסיימים את בית הספר וככה הם נפגשים עם בני נוער לא מבית הספר שלהם".

אתה מרגיש שינוי מבעבר?
"אני יכול להגיד שיש יותר פתיחות ונכונות של הקהילה להיחשף, יש יותר מבני הקהילה העובדים בכל מיני מחלקות בעירייה וזה נותן אולי השראה לנוער, נותן ביטחון ואני חושב שזה קצת יותר מעצים אותם. להורים שלנו היה אולי קשה ללכת ולספר את הבעיות שלהם למישהו שהוא לא מהעדה שלהם אבל היום זה השתנה".

אתה עדיין נתקל בגילויי גזענות?
"יש מקרים שנתקלים בהם אבל אני לא מייחס לזה חשיבות. אני יודע מי אני, אני בניתי את עצמי כניצן ולא כאתיופי או מישהו שמנסה להיות צבר, אלא בתור בן אדם שרוצה לתת טוב לחברה. אם אני נתקל במשהו שהוא גזעני אני לא מייחס לזה חשיבות אלא ממשיך הלאה, לא בוויכוח ולא במריבה, אני יודע מי אני ומה אני יכול לתת מעצמי, ככה אני. יש אנשים אחרים שכן יקחו את הדברים האלה למקום של להיפגע, אני משתדל לא להיפגע כי אין למה. אני גאה להיות אתיופי. הרבה פעמים תופסים אותנו כמשרתים רק את הקהילה שלנו אבל זה לא נכון, אנחנו משרתים את כולם, כל נער שפונה אליי מבחינתי זה אותו הנער זה לא נער מהעדה הזאת או מהמגזר הזה".

"לא רואה את הדברים ככה מהצד שלי", אלמז אברהם"לא רואה את הדברים ככה מהצד שלי", אלמז אברהם





אלמז אברהם, בת 17.5 מרמלה, תלמידת כיתה י"ב בבית הספר הרב תחומי עמל א' וחניכה במרכז הנוער של פידל, אומרת כי לדעתה הדברים השתנו הן מבחינת קבלת העדה בחברה והן מבחינת רצון בני העדה להשתלב בחברה. "המנטליות שלנו השתנתה, אני מרגישה שהתפתחנו ושכיום אנחנו משתלבים הרבה יותר בקלות בחברה". על השנה הסוערת רווית המחאות, ביניהן: פרשות אברה מנגיסטו ויוסף סלמסה ז"ל שהוכה קשות על ידי שוטרים, אמרה כי "אני חושבת שאם אנשים יעשו משהו, צעד ברור כדי לרדת לעומק הנושא של מאיפה הגיעו מחאות בני העדה אז לא יהיו עוד מחאות. השנה התקיימו הרבה הפגנות אז כנראה צריך לעשות משהו".

את הלכת להפגנות?
"לא, אני מבינה אותם אבל לא רואה את הדברים ככה מהצד שלי. זה לא שהגזענות לא קיימת אלא שזה קורה לעתים רחוקות וכשזה קורה לפעמים אנשים לוקחים את זה רחוק".

מיכל אברה סמואל, מנכ"לית עמותת פידל, מסבירה כי היא חושבת שהקהילה רשמה הצלחות רבות: "אנחנו כקהילה צריכים להתגאות ולהגיד הנה הצלחנו ואנחנו בדרך הנכונה לצד כל המשברים הגדולים שמבחינתי הם צירי דרך מאוד משמעותיים בהתמודדות שלנו. אני חושבת שעברנו משבר מאוד גדול שאף קהילה לא עברה אותו בנושא של זהות, קיום, מעמד ושייכות בתוך החברה הישראלית".

"לצד כל זה, אני חושבת שאנחנו קהילה חזקה, קהילה שאמרה שזה הבית שלנו, זו החברה שלנו, אנחנו חלק מתוך החברה הזו ועשינו פריצת דרך מאוד גדולה", אומרת אברה סמואל ומיד מוסיפה כי "עדיין יש פערים מאוד גדולים, פערים בין המבוגרים לצעירים, בין החברה הישראלית ומשבר של מנהיגות בתוך השכונות".

"עברנו משבר מאוד גדול שאף קהילה לא עברה אותו בנושא של זהות". מיכל אברה סמואל"עברנו משבר מאוד גדול שאף קהילה לא עברה אותו בנושא של זהות". מיכל אברה סמואל

"הנרטיב במערכת החינוך כלפי יוצאי אתיופיה עדיין שלילי"

"עדיין אין הכרה מלאה במערכת החינוך ללימוד אמיתי של ההיסטוריה והתרבות של יוצאי אתיופיה, יש הכרה מבחינת לימוד הנרטיב אבל הוא עדיין נרטיב שלילי - הצלנו אותם, הבאנו אותם, אבל לא מספרים את הנרטיב החיובי, הציוני שהקהילה עשתה מסע מאוד הרואי כדי להגיע לארץ. ב-2017 חייבים לתת את הדין איזה דור אנחנו רוצים לייצר ובפידל אנחנו נותנים את הבמה לבני הנוער לחלום, לבנות את הזהות שלהם, להתחבר לשורשים, להכיר את ההיסטוריה והתרבות של ההורים שלהם כדי לצמוח, לגדול ולהצליח. אני מעבירה הרצאות וסדנאות לבתי ספר וחברות עסקיות שלאו דווקא יש אצלן תלמידים או עובדים יוצאי אתיופיה, כדי להגיד שהקהילה היא לא מה שרואים בחדשות, הדברים השליליים, אלא קהילה שהיא תורמת".

מה לדעתך צריך לעשות?
"צריך שתהיה השקעה לא של שילוב או לא שילוב אלא דרישה להצלחה. אם יש בית ספר עם אחוז גבוה של תלמידים יוצאי אתיופיה - לא לנסות לפזר את התלמידים אלא לדרוש מהם הישגים. החברה שלנו היא מאוד אמביציוזית ונגיע רחוק, נצליח לראות בפוליטיקה חבר'ה צעירים מובילים ברשויות המקומיות כי יש הרבה צעירים שהתקדמו ומובילים. ההבדל המאוד מהותי בעשור האחרון הוא שהיינו הרבה יותר נאיביים, הקהילה הייתה הרבה יותר סגורה, נאיבית, מאמינה למערכת ועכשיו אנחנו לא מתביישים להגיד מה כואב לנו, אנחנו גם דורשים ואומרים שאנחנו לא הבעיה אלא חלק מהפתרון. שנפסיק לספור כמה עורכי דין יש, לספור כמה רופאים ורס"רים ומדליקי משואה יש אלא שזה יהיה חלק מהסטטיסטיקה הנורמלית והחלק היחסי שלנו בתוך החברה הישראלית. החלום שלי שלא ישאלו את ילדיי על צבע עורם אלא על ההישגיות שלהם. הם ישראלים צברים, הם יודעים את ההיסטוריה שלהם אבל שאף אחד לא יגדיר אותם לפי הצבע אלא לפי היכולת, שיפסיקו להסתכל על צבע כפקטור".