החקירות של ראש הממשלה בנימין נתניהו בחודשים האחרונים בפרשת תיק 1000 סביב טובות הנאה שקיבל לכאורה מאנשי עסקים משגרות פעם אחר פעם את נושא המתנות לקדמת הבמה. “מותר, על פי החוק, לקבל מתנות מחברים. אז מעוותים את החוק. חוק אחד לכולם, ועכשיו אומרים: אסור לקבל מתנות מחברים. יש פה קמפיין חסר תקדים של ציד ורדיפה, של צביעות והפעלת לחץ”, אמר נתניהו בדיון במליאת הכנסת בתחילת השנה. הכותרות האחרונות סביב הפרשה הזאת הגיעו בחמישי האחרון מכיוונה של עו”ד ליאת בן ארי, הפרקליטה הבכירה המלווה את החקירה, שהתבטאה ביום עיון של לשכת עורכי הדין במילים: “אין דבר כזה מתנות פעוטות, כל דבר תלוי בנסיבות, אך שאלת החברות עולה בכל התיקים... אני יודעת על עצמי ועל חברי: אף אחד מאיתנו לא נותן או מקבל מתנות בסכומים כאלה. האינטרסים במצב כזה חייבים להיבחן”.



אבל נתניהו לא המציא את המנהג הזה של הענקת מתנות, שהולך אלפי שנים אחורה. אז מה יש בהן, במתנות (לכאורה ולא לכאורה), שכל כך מעסיק את האנושות משחר ימיה?



עוד אברהם אבינו נתן מתנות לבני הפילגשים; במגילת אסתר מוזכרות “מתנות לאביונים”; חז”ל מתעסקים בנושא ואילו בספר משלי נכתב כי “שונא מתנות יחיה”.



אולם לא רק עם ישראל והתרבות היהודית עוסקים בנושא. יהודה קפלן, אוצר במוזיאון ארצות המקרא ירושלים מסביר כי הענקת מתנות הייתה חלק ממערכת היחסים הדיפלומטיים המקובלים בין שליטי העולם הקדום. בהתכתבות בין פרעוני מצרים למלכים במסופוטמיה ובארץ החתים, המתועדת על גבי לוחות טין כתובים באכדית מהמאה ה־14 לפני הספירה (מכתבי אל־עמארנה), נזכרות המתנות שהעניקו השליטים זה לזה. “מתנות אלו כללו מוצרי יוקרה, כגון מתכות ומלבושים וכן שפחות ועבדים", מסביר קפלן. "במקרים אלה מדובר בשליטים שווים במעמדם, וחליפת המתנות הייתה נוהג מקובל בעת ההיא. במכתב אחד מתלונן מלך מיתני כי במקום פסלי הזהב שלהם ציפה, שלח לו מלך מצרים פסלי עץ מצופים זהב”.



ומה עם מתנות בין מעמדות?
“כשבני המעמדות הנמוכים נתנו לשליטים חפצים יקרי ערך, זה היה כחלק מדרישה של המלך או מסים שהוטלו עליהם”.



ראש הממשלה בנימין נתניהו. צילום: אלכס קולומויסקי, פלאש 90ראש הממשלה בנימין נתניהו. צילום: אלכס קולומויסקי, פלאש 90




כוח מאגי



כדי להבין מתנות ואת משמעותן כדאי לחזור בזמן, משום שהמתנה היא אחת מאבני היסוד הראשוניות שעליהן בנויה החברה האנושית. ד”ר עמרי הרצוג, מומחה לתרבות מודרנית וראש המחלקה לתרבות, יצירה והפקה במכללת ספיר, מזכיר כי האנתרופולוג מרסל מוס פרסם ב־1924 את “המסה על המתנה”, אולי החיבור החשוב ביותר שקשור במתנות, כלומר, ביחסי גומלין חומריים בין בני אדם. הוא חקר את משמעות נתינת המתנות בתרבויות שבטיות ובמערכות המשפט של תרבויות עתיקות. “מתנה מקיימת מערך של חובות: חובה להעניק, חובה לקבל וחובה להשיב”, אומר הרצוג, “זה נראה פשוט, אבל מתנות מכילות מתח שבין חופש להתחייבות, נדיבות ואינטרס, מידה וחריגה ממידה. מתנה אינה רק מתנה, אלא גם – ובעיקר - יצירת חוזה וגם חוב בין המעניק והמקבל”.



איזה כוח יש במתנה, שגורם לכך שמי שמקבל אותה הוא בעל חוב?
“מוס, לדוגמה, חוקר את מנהגי הנתינה בחברה הפולינזית, ושם הוא מזהה את המיתוס החברתי של המתנה שנכון גם לימינו: לרכוש של אדם יש כוח מאגי. פריט שניתן במתנה נושא משמעות רוחנית, שקשורה בשייכותו למעניק. מתנה אינה רק חפץ: היא צלמו של המעניק, שמבקש לשוב למעונו המקורי באמצעות טקס השבת פריט שערכו שקול או גבוה יותר. רק כך יישמר האיזון החברתי. במילים אחרות: אין נתינה ללא נתינה בתמורה, שמשקפת את ערכה. אין נתינה שאינה הדדית. לדוגמה: אני מקבל מתנה גדולה ומגיב בהכרת תודה גרנדיוזית ובנכונות להעניק בחזרה בעתיד – שכן רק כך נשמר הטקס החברתי המאגי הזה. הנרטיב העתיק נוכח בעוצמה בתרבות האנושית כולה – עד ימינו, והפרתו מסוכנת. אם אני מקבל מתנה, כלומר, חלק מרכוש של הנותן, שאישיותו ומאפייניו של הנותן טבועות בו, עלי לפצות על כך באמצעות נתינה מקבילה של חלק ממני, כדי לשמור על האיזון המאגי”.



כיום, בעידן הקפיטליסטי, המוסר הקדום של המתנה מתעוות.
“לעתים אני מקבל מתנה שלא אוכל להשיב לה, ואני לא אוכל לשמור על האיזון, משום שהיא חורגת ממידה או יקרה מדי. לכן חובת התגמול עלולה לשעבד אותי לתקופה ארוכה. מתנה יקרה לעולם אינה נדיבה; היא ההפך מזה. אם אני לא משיב כגמולה – אני משועבד לחוזה שלא נפרע. במצב כזה, כאשר האיזון החברתי מתערער, נוצרים יחסי כוח: מי שחייב ומי שחייבים לו לאורך זמן. מצב העניינים הזה הוא סמוי, מתחת לפני השטח; יש הסכמה בשתיקה, שמקורותיה נטועים בעבר הקדום של התרבות האנושית, שאלו הכללים הבלעדיים של משחק המתנות. את התוקף החוזי של המתנות בתקופתנו, אפשר לזהות כיום בכלכלה של רגשות. מתנות, כמו כל חוזה, מפעילות רגש אנושי, שמעיד על יחסי הכוח שמעוגנים במתנה. אם הבאתי מתנת יום הולדת לחבר, אך ביום ההולדת שלי הוא לא השיב לי מתנה, אני ארגיש עלבון וכעס. אם קיבלתי לחתונה צ’ק מאוד גדול, הרבה יותר ממה שמקובל, מבני משפחה, אני ארגיש אסיר תודה. המושג הזה מעניין לעצמו: אני אסיר בתוך כלא של רגשות חובה, ואפצה על המתנה הזאת בהידוק מערכת היחסים, בהבעות תודה נרגשות וכו’ - ואני מרגיש כך, כי משהו באיזון התערער, ועלי לפצות עליו מבחינה רגשית, כדי להשיב את האיזון לסדרו. הרגש הזה יישאר עד שאוכל להשיב לנותן כגמולו, ואם אני לא יכול - תמיד אשאר בעל חוב מבחינה רגשית. בעבר, כאמור, הייתה למתנה איכות מאגית: קיבלתי חלק מהנותן, חפץ שנושא משמעות מאגית, משום שהוא חלק מהנפש של הנותן שנמצא ברשותי. ולכן, חוסר האיזון נתפס במושגים מאגיים. אחרי שקיבלתי מתנה, אני צריך לתת חלק ממני, כדי לאזן את עצמי, לשמור על השלמות שלי".



וכיום?
"כיום המתנות כבר לא נושאות משמעות מאגית, אלא רגשית וכלכלית: החוזה של המתנה מחייב החלפת סחורות או כסף בהיקפים דומים. אביא לחתונה את מה שהביאו לי. ואם החוזה נפרץ, נוצר חוב שמתבטא בתנועה רגשית: עלבון וכעס - כלומר, אני טוב ומוסרי יותר ממי שנתתי לו; או אסירות תודה - כלומר, מי שנתן לי הוא טוב ממני. אי השוויון הרגשי הזה תמיד מעורר אי־נחת, ובני אדם פועלים כדי לשכך אותו, להעניק תשומת לב בתמורה למתנה היקרה או למנוע אותה בתמורה למתנה זולה”.




בלי יהלומים וקרקעות



מה אומר החוק? חוק המתנה תשכ"ח-1968 קובע כי "מתנה היא הקניית נכס שלא בתמורה. דבר המתנה יכול שיהיה מקרקעין, מטלטלין או זכויות. מתנה יכול שתהיה בוויתורו של הנותן על זכות כלפי המקבל או במחילתו של הנותן על חיוב המקבל כלפיו".



פרופ' עמנואל גרוס, מומחה פלילי בכיר מהמכללה האקדמית נתניה, מסביר כי בשלהי שנות ה־70 של המאה ה־20, בגלל נוהג חברתי שפשה - נתינת מתנות לעובדי ציבור, והסיבה לנתינתן לא הייתה בהכרח הערכת עבודתם, אלא נתנו אותן כדי שהמקבלים ייטיבו עם נותני המתנות - נוסף חוק שירות הציבור (מתנות), תש"ם-1979. בחוק זה מופיעים סעיפים כמו: "ניתנה לעובד הציבור באשר הוא עובד הציבור מתנה – בין בישראל ובין בחוץ לארץ, בין שניתנה לו עצמו ובין שניתנה לבן זוגו החי עמו או לילדו הסמוך על שולחנו – ועובד הציבור לא סירב לקבלה ולא החזירה לנותנה לאלתר, תקום המתנה לקניין המדינה; ובמתנה שאין בה קניין חייב עובד הציבור לשלם לאוצר המדינה את שוויה".



"נתינת מתנה לעובד ציבור בדרך כלל אמורה להיחשב, על פי חוק המתנה, כהעברה הקלאסית של שוחד", מסביר פרופ' גרוס, "כאשר אתה נותן מתנה לעובד ציבור, גם כאשר לא מדובר במתנה עבור פעולה מסוימת, אלא כמו שחכמינו אמרו: 'שלח לחמך על פני המים', מתנה כזאת הייתה אמורה להיחשב כשוחד, אבל התקשו להוכיח את מחשבתו הפלילית של נותן המתנה, שאכן הבין שנתן את זה כשוחד".



ומה עם המקבל?
"גם המקבל לא תמיד הבין שהוא מקבל את זה כשוחד. הוא חשב: 'אולי זה בחור טוב שמעריך את מה שאני עושה'. כדי לעצור את הדברים האלה יצרו חוק מיוחד: חוק עובדי הציבור (מתנות) שאוסר נתינת מתנות בלי קשר לעניין השוחד. יש איסור טוטאלי על הענקת מתנות לעובדי ציבור. החוק קובע יוצאים מהכלל: כאשר ניתנת מתנה לעובד ציבור שהוא חבר קרוב שלך, והמתנה אינה חורגת מהמקובל. כלומר: לא יהלומים, קרקעות וכדומה. חריג נוסף הוא מתנה שמקובל לתת באירועים מסוימים, למשל שקונים לעובד ציבור שפרש, או שבתו מתחתנת, וחבריו אוספים כסף כדי לקנות לו מתנה. גם הנתינה הזאת היא מוחרגת מהחוק ולא תיתפס כאסורה. הכלל הוא שיש איסור על נתינת מתנות לעובדי ציבור, ומי שבכל זאת, דינו מאסר בפועל - הנותן והמקבל".



איך קובעים מה מקובל ומה לא?
“בית המשפט קובע בפרשנות שנתן מאז למונח הזה. המתנה צריכה להיות קלת ערך ומקובלת בחברה שבה אנחנו חיים. זו אחת הסוגיות שמעסיקות את היועץ המשפטי לממשלה: האם מדובר בחבר קרוב באמת, והאם הסיגרים והשמפניה הם אכן מתנות קלות ערך. המבחן, בין היתר, הוא היקף המתנות ותדירותן. מבחן אחר הוא אם ניתנו לרגל אירוע מסוים או בלי קשר לאירוע. אם באמת המתנה שניתנה בעצם לא ניתנה בין ידידים, אלא ניתנה בבחינת שלח לחמך, ואם בכל זאת בצד איסור המתנה ההתנהגות הזאת לא תיתפס כשוחד. מצדו של ראש הממשלה, בצד איסור קבלת מתנות לצד קבלת שוחד, יש עברה אחרת שיותר רלוונטית, וזה העניין של מרמה והפרת אמונים. עובד ציבור שמתנהג באופן שיש בו משום פגיעה בטוהר המידות של עובדי הציבור ובנראות שלהם”.



כאשר ההיסטוריון ד”ר יואל רפל מפשפש בזיכרונו, הוא מתקשה לדלות מההיסטוריה של מדינת ישראל חובבי מתנות גדולים. “לא זכור לי מקרה בולט של אדם חובב מתנות", הוא אומר. "ידוע לי על מקרים של אנשים ששנאו מתנות, מנחם בגין ויצחק שמיר למשל. לבגין אסור היה להביא מתנות. זה היה ידוע”.



דוד ופולה בן גוריון. צילום: פאול גולדמן, לע"מדוד ופולה בן גוריון. צילום: פאול גולדמן, לע"מ




דבריו של ד"ר רפל מצטרפים למכתב למערכת עיתון "הארץ", שכתבה ב־2004 אסתר הרליץ ז”ל, חברת כנסת ודיפלומטית ישראלית, כלת פרס ישראל למפעל חיים לשנת תשע”ה, ובו התמצית כולה: “ביקורו הראשון של בן־גוריון כראש ממשלה בארצות הברית בתחילת שנות ה־50 במטרה להשיק את מפעל איגרות העצמאות - הבונדס - היה מסע התעוררות של יהודי ארצות הברית. שלושה שבועות הסתובבו הזוג, דוד ופולה בן־גוריון, מעיר לעיר, מקהילה לקהילה, ממזרח ארצות הברית למערבה, ובכל מקום קיבלו מתנות. כמי שהייתה אז בצוות שגרירות ישראל בוושינגטון, היה לי תפקיד מיוחד בסוף אותו סיור: להחזיר את המתנות לשולחיהן, בפרט את אלו שקיבלה פולה: שתי מחרוזות פנינים אמיתיות, שני מעילי פרווה, שני סטים של כלי אוכל מחרסינה מעולה ועוד. החזרנו את המתנות יקרות הערך הללו, ארוזות כהלכה בצירוף מכתב מנומס, לומר שמשפחת בן־גוריון אינה מקבלת מתנות ואנו מבקשים לרכוש איגרות בונדס בתמורה לערכן. באופן דומה נהגנו בצ’קים שנשלחו לשגרירות בתמורה להרצאות של השגריר אז אבא אבן. בנימוס רב החזרתי את הצ’קים וביקשתי להעביר את תמורתם למגבית היהודית, או למפעל הבונדס. זאת הייתה רוח התקופה באותם ימים ראשונים של מדינת ישראל, שבהם היו לאנשים, כפי הנראה, ערכים אחרים”.