מי שפנה לעיתונאים זה אנשים מסוג מסוים. זה מאוד לא נעים לי ולעוד שעובדים במחלקה, זה יוצר אי נעימות גדולה. אף פעם לא אמרתי שאני קמה והולכת. בינואר, כשכל התהליך התחיל, לא ידעתי עדיין כלום. קיבלתי מייל מפרופ' מיקי וינטראוב. זה היה פרסום מחלקתי שאמר לנו שהוא בתהליכים עם שערי צדק, בכוונה להעתיק את הצוותים במחלקה.



קיבלתי הודעה כזאת יחד עם כולם. זה העליב אותי, כי זה נעשה בלי לשאול אותי - כאילו אני איש קטן. מישהו שלא צריך לדבר איתו אישית. זה היה היחס. וזה מאוד התאים אז למחלקה ולכל מה שקרה. אנשים שעבדו שנים איתו היו תחת השפעה של האישיות שלו. הוא כריזמטי והם הפכו לפנאטיים, בלי שום מחשבה עצמאית, זו הייתה האווירה. כמו כת. לי זה לא מתאים, אני יותר מדי עצמאית. חושבת על מה שאני עושה.



מאז כמעט בכל משמרת, במשך חודשים, ההורים שאלו אותי: 'מה קורה, את עדיין פה?'. 'אני פה כדי לטפל בכם בלי קשר לשום דבר', אמרתי להם, 'אני הולכת רק אם מפטרים אותי'. אחיות אחרות לא היו כך. הם נכנסו לכל התהליך הזה, לתמיכות של כל מיני גורמים שהרבה פעמים הם לא רפואיים. את השיקולים פה אני עדיין לא מבינה, כי בעצם בפועל לא קרה כלום חוץ מזה שד"ר פאולינה, שהייתה בהתחלה מתחת לוינטראוב הפכה פתאום לרופאה יותר עצמאית עם יחידה שלה.




"אווירת פחד", פרופ' וינטראוב. צילום: מתוך אתר ביה"ח הדסה עין כרם
"אווירת פחד", פרופ' וינטראוב. צילום: מתוך אתר ביה"ח הדסה עין כרם





כינו רופאים מדהימים 'הורגי ילדים', למה עושים את זה?


בינואר אמרו לנו שיגיעו רופאים לחזק את המחלקה. הם הגיעו. רופאים מדהימים. למה משמיצים אותם? הם מבריקים. בד"ר איריס שהגיעה מתל השומר לשבועיים התאהבנו מהיום הראשון. היא בכתה שהיא ראתה איך דיברו עליה. כינו אותם הורגי ילדים. זה נורא. למה עושים את זה?



כשבאו אנשי משרד הבריאות לא נתנו לנו לדבר. רק האחות הראשית מדברת. בישיבות צוות - רק האחות הראשית מדברת. והיא אומרת לנו שאסור לדבר משהו לא טוב על וינטראוב. ממש צנזורה. חלק מהאנשים עזבו את הדסה מפחד. את המתמחים אני מבינה, הם צעירים והם רוצים ללמוד ורוצים מקום יציב עם מורים והם לא ידעו מי יגיע. חבל, כי הרופאים שהגיעו מאוד טובים ויש ממי ללמוד. המתמחה שנמצא עכשיו לומד מהם.



אמרו לי בני משפחה של ילדים מטופלים: אם אנחנו לא עוזבים עכשיו לתל השומר או לאיכילוב או לאן שמיקי שלח אותנו מה יהיה אם הוא יחזור? הם היו בפחד, יש פחד. המנהל החדש מאוד ידידותי. אני לא יודעת איך הוא יחזיק מעמד, כי הוא עובד עכשיו 24 שעות, שבעה ימים בשבוע. הכל עליו. הוא נמצא ועושה הכול. מה שקצת עוזר זה שיש פחות ילדים. אני מקווה שהוא ישרוד את התקופה הזו. הוא מקצועי ובא מתרבות אחרת. זה כבר לא כמו השוק שהיה פה. הוא איש סבלני ושקול. לא יורד לשפל שירדו פה.



בכלל לא נחמד מה שקורה עכשיו. אני באה לעבוד ולא לכל זה. האחיות היום עובדות. יש לנו מספיק זמן עכשיו לכל דבר ואם רוצים להחזיר ילדים נקבל אותם במקום שילכו לעיר אחרת. זה נורא קשה פיזית להסיע ילדים מירושלים, במיוחד באשפוז יום. הם כואבים בנסיעות וזה נורא חבל. אם הם יחזרו הם יקבלו טיפול כמו קודם. יש פה רופאים מאוד טובים ואנחנו נשארנו אותן אחיות.



כתבה: אחות במחלקה ההמטו-אנקולוגית בהדסה (השם שמור במערכת)


הביאה לדפוס: אורית. א. בראון