זה מתחיל בהתארגנות קצרה של קפה על הבוקר וכמה סנדוויצ'ים. לאחר מכן, כ־20 חבר'ה צעירים דוברי רוסית מתיישבים בחדר, מוציאים כלי כתיבה ומתחילים את הקורס השבועי שלהם, "פולי־תקווה", המתקיים באחד הבניינים בשדרות רוטשילד בתל אביב. "פוליטיקה, אם עושים אותה כמו שצריך, היא המקום שבו אפשר להשפיע באמת", כך כתוב בשלט המציג את המוטו של הקורס.
"אני מכירה מעט מאוד דוברי רוסית שמעורבים כיום בפוליטיקה", אומרת אנה שמילוביץ', אחת המשתתפות בקורס. "מספרם ממש לא דומה לקבוצות אחרות בישראל כגון דתיים, חרדים, מזרחים וכדומה. אני לא אומרת שייצוג על פי מגזרים הוא הכרחי, אבל אני חושבת שכל מגזר מביא עמו את הבעיות שלו, וחשוב שהבעיות של כל מגזר יעלו לסדר היום".
שמילוביץ' (27), העוזרת של ערן חרמוני, מזכ"ל מפלגת העבודה, עלתה ארצה בשנת 1995 ממולדובה. היא בעלת תואר ראשון בממשל ופוליטיקה, ולקורס הגיעה, לדבריה, כדי לרכוש עוד ידע וכלים שיסייעו לה בעתיד בפעילות פוליטית־חברתית.
מה מושך אותך בפוליטיקה?
"הבעיות שקיימות בחברה שלנו והרצון לשנות אותן. למשל, תחום הפנסיות מאוד קרוב ללבי. הוריי עלו ארצה, ובגלל גילם לא הצליחו לצבור פנסיה מכובדת דרך מקום העבודה. חוץ מהפנסיות, בוער בי גם נושא הנישואים. אני, למשל, לא יהודייה לפי ההלכה. אני לא יכולה להתחתן ולהיקבר בישראל לפי ההלכה. צריכים למצוא פתרונות לבעיות האלה, לא לפי מגזר מסוים, אלא לכלל הציבור והחברה".
מאחורי התוכנית "פולי־תקווה", שקיימת כבר שבע שנים, עומדות קרן ברל כצנלסון וקרן פרידריך אברט, והשנה שותף לה גם בית יגאל אלון. מדובר בתוכנית שאינה מייצגת מפלגה מסוימת, אך בהחלט מייצגת מחנה אידיאולוגי: הסוציאל־דמוקרטי, "מה שניתן להגדיר בישראל כמרכז־שמאל", מחדד רמי לבני, שמנהל את "פולי־תקווה" עם דניאל אשהיים.
לבני מבהיר ש"מטרת התוכנית היא לטפח אנשים צעירים שעוסקים בעשייה חברתית ופוליטית וללוות אותם, כמובן באוריינטציה סוציאל־דמוקרטית, ולתת להם כלים רעיוניים, אישיותיים ומקצועיים שדרושים בעשייה פוליטית מעמיקה ואפקטיבית. אני רוצה להצמיח את חברי הכנסת הבאים, את העוזרים הפרלמנטריים, את חברי מועצות העיר הבאים, את ראשי הארגונים בחברה האזרחית, אבל בעיקר אנשים שיפתחו תודעה של מחויבות לשינוי חברתי ופוליטי".
עד היום התקיימו 16 קורסים של "פולי־תקווה" לאוכלוסייה הכללית, וגם קורסים ייעודיים לפריפריה ולמגזר החרדי. בימים אלה מתקיים בפעם הראשונה קורס מיוחד לצעירות וצעירים ישראלים דוברי רוסית, והכוונה היא לבני 20־35 שעלו ארצה בגל העלייה של שנות ה־90 והלאה. "אלו שהגיעו בעלייה של שנות ה־70 הם כבר מעין צברים", מחייך לבני. "אנחנו לא מאמינים בפוליטיקה מגזרית ולא מעוניינים לעודד התבדלות או נפרדות או להעצים זהויות קבוצתיות. חוץ מהחרדים, שזה פשוט מקרה מיוחד, לא עשינו קורסים לקבוצות מסוימות. אבל בכל זאת, בהתייעצות עם פעילים דוברי רוסית, החלטנו שעדיין יש מקום לעודד צמיחת הנהגה של דוברי רוסית וכניסה של דוברי רוסית לפוליטיקה, בדרכים קצת שונות מאלה שמשתמשים בהן באוכלוסייה הכללית".
למה יש צורך בכך?
"זו אוכלוסייה שעם כל האינטגרציה שלה, עדיין נשארו אצלה מאפיינים חברתיים מסוימים, רגישויות מיוחדות, דפוסי צריכת תקשורת שונים. למשל, היינו מוטרדים בקורס מהשאלה למה לא היו דוברי רוסית במחאה החברתית ב־2011. במחאה עלתה הזעקה מדוע בני 40 צריכים להסתמך על העזרה הכספית של ההורים. דוברי רוסית לא יכלו להזדהות עם הצעקה הזו, כי המצב שלהם שונה. הם לא מסתמכים על ההורים, אלא ההורים מסתמכים עליהם. וכך גם נושא הגיור, שלא מעניין במיוחד את הצבר הממוצע, אבל חשוב מבחינה פוליטית לדוברי רוסית מאחר שיש בקרבם מאות אלפים שלא יכולים להתחתן בישראל".
הקריטריונים לקבלה לקורס הם גיל מתאים, עבר של פעילות כלשהי בתחום החברתי, שאיפה להשתלב בעשייה פוליטית והזדהות כללית עם הערכים הסוציאל־דמוקרטיים. הקורס כולל כ־15 מפגשים, ובמהלכו שומעים המשתתפים הרצאות שונות, משוחחים על נושאים חברתיים, פוליטיים, ביטחוניים ונושאי דת ומדינה, ויוצאים לסיורים שונים - כל זאת ללא תשלום. "כשהם מסיימים את הקורס, אנחנו ממשיכים ללוות אותם ועוזרים להם בכל מה שצריך", אומר לבני. "אנחנו עוזרים בחיפוש עבודה, בקשר עם חברי כנסת, בעצות לקריירה. השאיפה שלנו היא שהם יגיעו רחוק ושנראה אותם גם בכנסת".
"תקומו ותעשו".
משנת 1990 עלו ארצה יותר ממיליון עולים מברית המועצות לשעבר. עלייתם הובילה להקמתן של מפלגות שניסו לענות על צורכיהם. בין היתר, הוקמה ב־1999 מפלגת ישראל ביתנו, בראשות אביגדור ליברמן. עם תחילת האינתיפאדה השנייה, חלק גדול מציבור העולים מברית המועצות נטה ימינה בספקטרום הפוליטי בכל הנוגע לסכסוך הישראלי־פלסטיני. בבחירות לכנסת ה־20 שוב בלטה נטייתם של העולים ימינה. על פי מחקר של אוניברסיטת אריאל, 38% מתוכם הצביעו לישראל ביתנו, 30% לליכוד, 8% ליש עתיד ו־6% למחנה הציוני. כמו כן, מחקרים קודמים מצאו שיעור גבוה יותר של לא מצביעים בקרב עולי ברית המועצות לשעבר מ־1989 ואילך, בהשוואה לילידי הארץ ולעולים ותיקים יותר.
לבני מציין שאף שדוברי רוסית הפכו לחלק ממעמד הביניים והאליטה והשתלבו בענפים כמו הייטק, רפואה וטכנולוגיה, הם עדיין לא מהווים חלק מהותי מספיק מהפוליטיקה הישראלית ולא משפיעים עליה. זאת אף שסיעת ישראל ביתנו מהווה חלק מהקואליציה, ויו"ר הסיעה, השר ליברמן, מחזיק בתיק הביטחון. "זה בעינינו לא סמל להצלחה פוליטית, אלא לחולשה פוליטית", הוא אומר.
מהי המטרה העיקרית שלכם לגבי דוברי רוסית?
"לגרום להם להשתלב בפוליטיקה וגם לעודד אצלם שינוי פוליטי. אנחנו רוצים לשנות את דפוסי ההצבעה שלהם. כיום דוברי רוסית הם יותר ימניים מהאוכלוסייה הכללית, במיוחד הדור המבוגר יותר".
במסגרת הניסיון לשנות את דפוסי ההצבעה, מנהלי הקורס חושפים את המשתתפים לצד השני של הסכסוך הישראלי־פלסטיני. בסיור הבא, למשל, המשתתפים צפויים לצאת לעיר הפלסטינית החדשה רוואבי. בעת ביקורי בקורס, מנהלי הקורס נותנים למשתתפים פרטים לקראת הנסיעה ומציינים שבתוך כמה דקות יגיע למקום שאול אריאלי, אל"מ (במיל') וממובילי יוזמת ז'נבה. כשאריאלי מגיע, הוא פותח מיד ואומר שהוא מספר את הסיפור כולו - גם את הנרטיב הישראלי וגם את הנרטיב הפלסטיני, ומוסיף ש "אם אני רוצה להשיג את המטרה האסטרטגית שלי, אני חייב להתפשר".
"בהתחלה הייתי ימנית קיצונית", מספרת לואיזה אוראל, משתתפת בקורס, "בשנים האחרונות הבנתי מתוך מפגשים עם אנשים מהמגזר הערבי שאני רוצה ללמוד את הנושא. ככה הגעתי לתוכנית. בשנתיים האחרונות גם הצטרפתי ל'נשים עושות שלום', והיום אני מגדירה את עצמי כמרכז. בתוכנית הזו גיליתי, למשל, שגם בשמאל יש אנשים ציונים ושהשמאלנים הם לא שונאי מדינת ישראל. זו הייתה ממש תגלית בשבילי".
אוראל (39), תושבת פתח תקווה, מנהלת קשרי קהילה בחברת HP אינדיגו, בעלת תואר ראשון בתקשורת, משאבי אנוש ועיתונות, עלתה ב־1991 ממולדובה. "במשפחה שלי לימדו אותי לשאול: 'מה את יכולה לעשות למען החברה?'" היא מספרת. "אני מאוד ציונית, ואם אנשים מתלוננים שרע להם, אני אומרת: 'אל תשבו בסלון ותקטרו, אלא תקומו ותעשו למען הבית שלכם'".
אוראל התרגשה לפגוש בקורס דוברי רוסית בעלי השפעה חברתית חזקה. "התפיסה שלי לפני כן הייתה שהרוסים נמצאים בגטאות ובוכים: 'היה לנו והיה לנו', ושהם לא מחוברים לחברה הישראלית", היא אומרת, "ואילו הקורס הזה אסף כל מיני אנשים יוצאי ברית המועצות לשעבר, שדווקא מאוד מעורבים בחברה הישראלית ומשפיעים עליה. לי באופן אישי זה נתן כוח להשפיע ולעשות עוד יותר למען המדינה שלנו, שאני מאוהבת בה קשות".
לדעתך, יש בכלל צורך כיום במפלגה שמייצגת את הציבור הרוסי, כמו התדמית של ישראל ביתנו?
"צריכים להיות נציגים דוברי רוסית במפלגות השונות, כמו שיש כיום את ח"כ קסניה סבטלובה, אבל לא מפלגה נפרדת, כדי לא ליצור שוב פילוג. אני לא חושבת שצריכות להיות מפלגות של רוסים, כמו שיש מפלגות ערביות; זה יוצר קבוצה נפרדת וזה פחות טוב בעיניי. המגמה שלנו היא להיות חלק מהחברה וגם להעלות נושאים שחשובים למגזר".
"מציאות אחרת"
"הייתי רוצה להתחיל לפעול במרחב המוניציפלי ולאחר מכן לגשת למרחב הארצי", אומר אריה זיידן, משתתף נוסף בתוכנית. זיידן (34), תושב בת ים, סוחר בשוק ההון, השתחרר לאחרונה משירות קבע. הוא עלה ארצה מאוקראינה כחייל בודד בשנת 1999 ושירת כקצין לוחם בחטיבת הצנחנים. "הגעתי לקורס כי אני רוצה מציאות אחרת", הוא אומר. "אני רוצה להשאיר לילדים שלי עיר יותר טובה ומדינה יותר טובה. יש בישראל לא מעט בעיות בקרב הנוער. זה נוער שהשיח הערכי בקרבתו הוא דליל מאוד, זה נוער שהמרחב המוניציפלי כמעט לא נותן לו מקום לבטא את עצמו ואת היכולות שלו. חוץ מזה, אני רואה הורים שעסוקים סביב השעון בפרנסה, שזה דבר לגיטימי מאוד, אבל זה לא משאיר להם זמן לטפל בילדים, מה שגורם לכך שכל התא המשפחתי נפגע. לכן צריך לחולל שינוי במצב החברתי, שקשור כמובן גם ליוקר המחיה".
במה הקורס תורם לך?
"מגיל 19 הייתי עסוק בלשרת את המולדת, ועכשיו רציתי להרחיב אופקים. זו הפעם הראשונה שבה פגשתי מספר כזה של יוצאי ברית המועצות לשעבר, שמדברים על נושאים פוליטיים וחברתיים ומצליחים ליצור שיח ולא ויכוח. ראינו כמה ניתוחים סוציולוגיים מעניינים, דיברנו על נושאים שקשורים לחברה הישראלית וגם דנו במקום של העלייה הגדולה מברית המועצות ובהשפעתה על הנושאים החברתיים־פוליטיים".
זיידן טוען שהעלייה הזו, שהוא נמנה עמה, לא מספיק מעורה במה שמתרחש בארץ. "זה קורה בעיקר משום שהם עסוקים בלפרנס את עצמם, את המשפחה והילדים, וככל שהזמן עובר, הם גם עסוקים בלפרנס את ההורים שלהם בשל היעדר הסדר פנסיה מכובד", הוא מסביר. "לדוברי רוסית יש פוטנציאל חברתי, הם אנשים טובים שיכולים לתרום, אבל אין להם זמן לכך, כי הם עסוקים בהישרדות שלהם. לדעתי, הם גם איבדו קצת אמונה באפשרות לשינוי המצב שלהם.
"אנחנו לא כועסים, אבל רוצים לשפר את המצב ולאזן אותו", מסכם זיידן. "אנחנו לא קוראים למהפכה, לא יוצאים לרחובות. אבל אנחנו רוצים שגם לנו יהיו נציגים שידאגו לנו, שישמעו את הקול שלנו. לכן לאט־לאט, אנשים צעירים כמוני מתגייסים למאמץ".