אליהו טראב ז"ל נפטר לפני כשנה וחצי אבל אמו נעמי זוכרת את היחס ואת הטיפול שקיבל במחלקה ההמטו־אונקולוגית בהדסה והיא חשה שותפה למאבק ההורים שילדיהם נאבקים במחלה.

"אליהו נפטר מסרטן לאחר שלוש שנים ושלושה חודשים", היא מספרת, "המחלקה הייתה בית שלנו לכל דבר. הבטתי היום בפניהם של ההורים לילדים החולים וחשתי שמשהו משתנה בי. קשה לי לומר זאת במילים, אבל עד היום כשהסתכלתי בכל הורה לילד חולה חשתי קנאה. נכון, יש הרבה סבל והרבה כאב, אבל עדיין יש להם את מי לנשק ולחבק. במאבק הזה נעלמה אצלי הקנאה כי הרגשתי שבזה לא הייתי מסוגלת לעמוד. גם ילד חולה וגם בלי הרופאים שלנו, שמדינת ישראל מוכנה לוותר עליהם בגלל משחקי אגו".

רופא ללא שיקולי אגו. פרופ' מיקי וינטראוב, צילום: יונתן זינדל, פלאש 90רופא ללא שיקולי אגו. פרופ' מיקי וינטראוב, צילום: יונתן זינדל, פלאש 90




איך מדינת ישראל יכולה להרשות לעצמה לוותר עליהם





"פרופ' וינטראוב הקים מחלקה שהיה לה שם ותהילה בכל העולם. לכל מקום שהגעתי עם הבן שלי וביקשתי ייעוץ, קיבלתי תשובה חדה וברורה שאין להם מה לתת לנו יותר. שאני בידיים הטובות ביותר. אז איך מדינת ישראל יכולה להרשות לעצמה להפסיד אותם?"

"היו מצבים קשים שלנו ושלהם, זמנים שבהם בני אדם נבחנים. הם מעולם לא דיברו מעל הראש והיו בשבילנו יום ולילה, שבת וחגים, העניקו את התחושה שמותר לשאול שאלות, להעביר את התיקים לייעוץ חיצוני. אפילו הרגשנו נוח לערער על שיקול הדעת שלהם ולבקש בדיקות נוספות. אלה רופאים עם שיקולי אגו? טובת הילדים עמדה לנגד עיניהם ולא הכבוד. לכן יש לי אמון מלא בהם".

"מובן לי שצריך לשקם את הדסה, אבל הרופאים הרגישו כי ימעלו בתפקידם אם יישארו בבית החולים. לו היו נשארים במצב כזה, הייתי מרגישה שהם מפקירים את הילדים. הרופאים האמיתיים שלנו לא היו מסוגלים לשאת זאת ולכן עשו את הצעד האמיץ, ולא מעלו בתפקידם ולא נשארו לתת טיפול שאינו טיפול".

"לבי מלא תפילה שמהר מאוד תהיה מחלקה בשערי צדק, עם הרופאים שלנו, שיוכלו לתת את המקסימום. להעניק חיים למטופלים שלהם, כי במאבק שלהם, בעזיבתם את המחלקה בהדסה ובהקרבת הקריירה הרפואית, הם הביעו את המסירות לא רק לחולים של היום, אלא גם לחולים של מחר".