אלי ויזל העביר יד ברעמתו הנבואית וחפן את סנטרו בכף ידו. "הטמנתי את השעון תחת עץ", אמר לנו, העיתונאים, "איני רוצה שיימצא". כמה ימים לפני שגורש מביתו בסיגט, קבר ויזל, אז בן 16, שעון בחצרו. כעבור 20 שנה, כבוגר אושוויץ ובוכנוואלד, שב לביקור ראשון בסיגט, עייריה ברומניה שבמלחמת העולם השנייה הייתה בשליטת הונגריה. באישון לילה יצא לחצר, חפר, מצא את השעון והשיבו לאדמה.

ייתכן שרצה לגזור על המחוגים החלדת נצח, הקפאת עד של השעה הארורה שבה התהפך עליו עולמו. "לא, איני יכול לומר לכם", שב והדגיש. עד יום מותו - שנה בדיוק חלפה - לא גילה היכן אותו שעון. הראיון שנתן לנו כשנתיים לפני שהסתלק היה מהאחרונים שהרשה לעצמו. סבך "בעיות רפואיות", כלשון מקורביו, מנע ממנו לבוא לסיגט, והוא עלה מולנו בסקייפ מניו יורק. שלא מרצונו וללא ידיעתו, הושלך אז שמו לסאגת בוץ ישראלית: בניסיונו הנואש לבלום את דרכו של רובי ריבלין לבית הנשיא, ניסה ראש הממשלה בנימין נתניהו להריץ את ויזל. "ראש הממשלה הפעיל לחץ כבד", אישר אז ויזל ל"ידיעות אחרונות", "אבל שאני אגיד כן? שאני אהיה נשיא מדינה? נו באמת". לא רק נתניהו כשל בסיפור הזה, גם אני, כעיתונאי. פגישתנו הטרנס־אטלנטית התקיימה כמה ימים לפני שוויזל קיבל הצעה שהיה יכול לסרב לה. במוח התבשלה שאלה כמו: "מה תעשה אם נתניהו - כאולמרט לפניו - יציע לך את הנשיאות?" אבל נרתעתי. בגלל ממלכתיות מטופשת או נימוס מיותר, החלטתי לא לעסוק בפוליטיקה חנוונית ברגע ההיסטורי שלשמו התכנסנו.

במלאת 70 שנה לגירוש, באו מקצוות תבל לסיגט בודדים ששרדו ובני משפחותיהם. לסוף שבוע אחד, שבה העיר באפור להיות יהודית. בבית העלמין, בבית העירייה ובבית הכנסת נאמרו תפילות והונחו זרים. ביוזמת "לימוד FSU" נחנך מתחת לבית ויזל "מרתף השואה": מרכז הנצחה לא רק לנרצחי סיגט, ובהם בני משפחת ויזל, אלא גם לקורבנות מצפון טרנסילבניה כולה. המרתף הזה היה העורף הבטוח של הוויזלים. לקראת החורף נהגו לאחסן בו את כל מצרכי ההישרדות: עצים להסקה, תפוחי אדמה וכרוב כבוש. במלחמה ננטש, ועפר השנים סתם אותו. מייסד "לימוד FSU", חיים צ'סלר, גאל את המרתף מהשכחה כשהבטיח לוויזל להקים בו מוזיאון. "חפרנו במכושים, בידיים, בכל מה שאפשר", סיפר מנהל העבודה אל"מ אלי יצחקי המנוח, גם הוא ניצול מהאזור.



בית משפחתו של אלי ויזל בעיירה סיגט. צילום: מרק ישראל סלם


המרתף המשוחזר מעלה סיפור בשחור־לבן. תקווה מגומגמת מתחככת בזוועה. לאחר שצולחים את התיל ואת הדרגשים ממתין ויזל הנער. עיניו משדרות צלמוות, אך פיו מתאמץ להחזיר את העווית הקרויה חיוך. כחבריו השאיר שם את כתונת הפסים, ועתה הוא מגונדר בבארט שקיבל בבית היתומים הצרפתי.
האיש שהביט איתי אל התמונה הזו חבש מגבעת אפורה. מדי פעם הידק לאפו משקפיים עבי־זכוכית שייטיבו לחצוץ בינו לבין הכאב על הקירות. לא התמונות מהמחנות הביאו אותו לכאן; גם - ואולי בעיקר - הכמיהה לחברו אליעזר. "הוא לא הגיע במקרה עם כל האורחים האלה?" בדק אצלי ביידיש של שלום עליכם. קראו לו יאן פטרוש. נוצרי בן דת משה. בימי ראשון בא לכנסייה ובמשך השבוע למד עם ויזל בחדר. כדי להוכיח שאמת בפיו, הוא פוצח ב"ברוך אתה אדוני אלוהינו מלך העולם המוציא לחם מן הארץ".

התנגש עם הנשיא

אתמול, בתאריך יום השנה הלועזי למותו של ויזל, נערך בקישינב כנס של "לימוד FSU". 300 איש שמעו הרצאות והשתתפו בסדנאות על גידול ילדים, ציונות דתית, יהדות ואמונות טפלות. "קהילת יהודי מולדובה עוברת התחדשות, ואנחנו נרגשים להיות חלק מהעניין", אמרו חיים צ'סלר והמייסדת השותפה סנדרה קאהן. אחת ההרצאות המרכזיות הייתה של ד"ר יואל רפל, שניהל בבוסטון את ארכיון אלי ויזל: "בעקבות אלי ויזל", הוכתרו דבריו.

קישינב התאימה לאלי ויזל. העיר שביאליק הפך לאתר זיכרון לפוגרום 1903, התייחדה עם זיכרון האיש שכל ימיו התאבל על הפוגרום באירופה כולה. אבל יותר משוויזל רצה ששמו ייקשר לשואה, הוא שאף להיזכר בזכות מאבקו למען יהודי ברית המועצות. בין 1965 ל־1990, לא עבר יום שבו לא עסק לפחות שעה בעניינם. "השואה הייתה השמדה פיזית", נהג לומר, "אבל ברוסיה הייתה סכנת השמדה רוחנית". סיוריי בבית הקברות היהודי בעיר הוכיחו עד כמה תקפה טענתו. לפני כ־50 שנה השחיתו הסובייטים נתח מהמקום כדי לסלול דרך עירונית. מקצת המצבות שנעקרו שימשו בסיס לפסל של לנין.

כנס "לימוד FSU" לזכרו של אלי ויזל. צילום: לימוד fsu


בגניזה שבמקום טמונים 30 ספרי תורה שחוללו בפוגרום. בנימוק שהיא ציונית מדי, הורה השלטון למחוק מהמצבה את הכתובת: "בשנה הבאה בירושלים". רק אחד מ־49 הקורבנות הובא לקבורה בבית העלמין הזה. קראו לו הירש בולגר. קברו מוקף גדר, והוא מסתתר מבויש מאחורי הגניזה.

ביאליק כבש את מעמדו כמשורר הדור בעקבות הטרגדיה שבולגר היה אחד מקורבנותיה. עוד לפני שבא לעיר לגבות עדויות ניצולים, נכנע לסערת נפשו וכתב את "על השחיטה". שורה כמו: "נקמה כזאת, נקמת ילד קטן / עוד לא ברא השטן", מצוטטת או נרמזת כמעט בכל טקסט שמתאר אכזריות בלתי נתפסת. בשובו סחוט מקישינב, הסתגר בבית חותנו ביער גורובשצ'ינה וכתב את "בעיר ההרֵגה". ביומני קישינב, ביאליק מצטט ניצול שמעלה שאלה שאין מצמררת וחסרת אונים ממנה: "שאלנו מאין באה הרעה הזאת עלינו?" ביאליק חיפש תשובה אצל אלוהים, אצל הפורעים ואצל הנרדפים. ויזל חיסל את חשבונו עם האלוהים בספרו "הלילה". "לעולם לא אשכח את הרגעים האלה שרצחו את אלוהיי ואת נשמתי...", כתב. כשנער נתלה נוכח פני האסירים, מישהו מאחורי ויזל שואל: "היכן אלוהים?" והקול שעולה מתוכו עונה: "הנה הוא. תלוי כאן על הגרדום הזה".

אבל כשגמר את ענייניו עם אלוהיו, הלך ויזל אל הנרדפים. רק אל הנרדפים. "מוזר, הרוצחים לא עניינו אותי, רק הקורבנות", כתב באוטוביוגרפיה "כל הנחלים הולכים אל הים", "לכן לא חשתי מעולם צורך להיות צייד נאצים. אני מכבד את אלה שעשו זאת כמו הזוג קלרספלד בפריז... אבל האובססיה שלי הייתה אחרת...ידעתי שהטבע והמזג אינם מאפשרים לי לבלות את השנים שנותרו לי ברדיפה אחריהם...". הזדהותו של ויזל עם השורדים הייתה מוחלטת, טוטאלית, עד כדי התנגשות עם נשיא ארצות הברית.

ב־1985, במלאת 40 שנה לקץ המלחמה, הזמין הקנצלר הלמוט קוהל את הנשיא רונלד רייגן לבקר יחד בבית קברות צבאי בגרמניה. האתר קולמסהוהה קרוב לבסיס חיל האוויר האמריקאי ביטבורג, שחייליו חיו בשלום עם שכניהם הגרמנים. קוהל סבר שבואו של הנשיא דווקא לשם ידגים פיוס שמיימי בין מי שהיו אויבים. סיור ההכנה של האמריקאים נערך כששלג כבד כיסה את המצבות, מה שמנע מהם לראות שבין חיילי הוורמאכט טמונים גם 49 קלגסי ואפן אס־אס. כשנחשף העניין, נסחפה ארצות הברית למערבולת. סנטורים וחברי בית נבחרים, ובהם גם רפובליקנים, קראו לרייגן לחזור בו. אפילו ננסי, אשת הנשיא, לא חסכה ממנו את ביקורתה. אלי ויזל, שהוזמן לבית הלבן לטקס קבלת עיטור, קם ממקומו, ובפאתוס רהוט הפציר ברייגן לא ללכת לביטבורג. "עשה משהו אחר, אדוני הנשיא, מצא דרך אחרת. אותו מקום, אדוני הנשיא, אינו מקומך. מקומך איתנו, קורבנות האס־אס".

אבל רייגן לא היה מסוגל לאכזב את קוהל. הקנצלר תמך בו בהצבת טילי פרשינג 2 באירופה. "אני מרגיש חייב לו", הוא אמר ליועציו. הושגה פשרה: רייגן שהה במשך שמונה דקות בבית העלמין בביטבורג והמשיך לברגן־בלזן. ויזל דחה את הזמנת הנשיא להצטרף אליו למחנה. "המחאה שלך נכשלה, האם היית חוזר עליה?" שאלתי באותו ראיון בסיגט. "הצלחה או כישלון אינם קנה מידה שעל פיו אתה שופט זיכרון", השיב לי.

העיירה סיגט במלחמת העולם השנייה. צילום: Getty images


"מחכים שישובו"


הזיכרון על פי ויזל היה תשוקה חזקה ומשתלטת. צורך קיומי, לא פחות מאהבה. לזכור, כך גרס, פירושו לחיות ביותר מעולם אחד, פירושו למנוע את העבר מלדהות, פירושו לקרוא לעתיד להאיר אותו. "הזיכרון הוא החייאת פרגמנטים של החיים, הצלת בריות אבודות, שפיכת אור על פנים ומאורעות, הדיפת החולות שמכסים את פני הדברים, מלחמה בשכחה ודחיית המוות".

לאחר הראיון יצאנו לעיר. צעדנו ברחוב שבו צעדו המגורשים. אישה שרבבה ראש מחלון ובישרה לבעלה: "היהודים באים". הוא מיהר למשוך אותה פנימה. מאין לו לדעת מה רוצים היהודים? ייתכן שהיה זה החום הלא שפוי באמצע מאי, ייתכן שהיה זה מראה הצועני המדמם שדחף עגלת גרוטאות, ייתכן שהתפרחת הלבנה מעצי הדולב החזירה אל פתיתי השלג בחורפי המוות, אבל הדכדוך התעבה והלך. בתחנת הרכבת היה כבר בלתי נסבל. מהתחנה שעדיין שולחת קרונות לדרכם שולחו יהודי סיגט לכיוון אחד. הרציף הישן היה תיבת התהודה ליבבות, לגניחות ולדממה. בעיקר לדממה. "אושוויץ זה שמה, אדון", הצביע מישהו שקרא את מחשבותיי. "13 אלף איש בארבעה משלוחים יצאו מכאן", אמר לי ראש העיר אובידיו נמש. "אנחנו עדיין מחכים שישובו".

ויזל שב לסיגט כמה פעמים. כאלמוני וכפרסונה אפופת כבוד עולמי בדמות נובל אחד (לשלום ב־1986), 138 תוארי דוקטור לשם כבוד, 500 עיטורים, 107 ספרים ועשרות דוקטורטים שנכתבו עליו. "לכאורה הכל נשאר בסיגט עומד כמקודם", כתב. "כלום לא נשתנה, רק מעט התחדש: אותם הרחובות, אותם הבניינים, אותם הכנסיות והבתים המיושבים, והשוק הומה מרוב איכרים ועקרות בית: אותו מיקוח, אותן הצעקות". הוא פגש סיגט קטנה כתמיד, ובכל זאת התקשה להתמצא בה. המדרכות שקקו והפארקים המו. הכל היה במקומו כאילו לא הייתה מלחמה. כולם היו שם חוץ מהיהודים. הוא חיפש את לומדי הגמרא, את הסבלים המותשים שהתכוננו למנחה בערבו של יום. הרגיש זר. איש לא התרגש משיבת הבן אל ביתו. לבסוף מצא את לייבי ברוקשטיין, סופר יידיש וקומוניסט מוצהר, שגר ברחוב שהיה שלו. השנה הייתה 1964, ולכתלים לא היו רק אוזניים - אלא גם מכשירי הקלטה.

הם טיילו ברחוב במשך כשעתיים, כשברוקשטיין בודק כל העת מי מאחוריו ומי מצדדיו. הזהיר את אורחו שייאלץ לחבר דוח על הפגישה, אחרת יסתבך עם המשטרה החשאית. הם הגיעו למה שהיה בית המדרש, והאורח שאל אם יוכל להיכנס. "כן, אבל גם זה יצטרך להופיע בדוח", השיב הקומוניסט. אלי ויזל הנמיך את קולו ושאל: "איך אתה יכול לחיות כך?" ברוקשטיין הביט מעבר לכתף ואמר שהיה רוצה לעלות לישראל, אבל זה מסובך. "כל מי שמבקש אשרה הופך מיד למטרה של השלטונות". לפני פרידה, ביקש ויזל ממארחו: "אל תישאר כאן". כעבור 18 שנה פגש את ברוקשטיין תוחב פתקים בין אבני הכותל בירושלים.

האם לפני נעילה תכנן ויזל לחזור שוב אל כותל דמעותיו? בסיום אותו ראיון שלנו, הודיע צ'סלר שהוא מתכנן אירוע גדול בסיגט. אולי צעדה מבית ויזל לאותה תחנת רכבת. "בעוד שנה, שנתיים, מתי שתוכל". אלי ויזל הבטיח שיגיע, אך לא הספיק.