אמצע השיחה רס"מ ציפי יעקוביאן נשנקת לפתע, ושלוש החברות שיושבות סביבה שולחות אליה יד תומכת וצוחקות כדי להקל מעט על האווירה. "היום זאת הפעם הראשונה שראיתי אותה מזילה דמעות מאז הפיגוע", אומרת דבי דבח. ריקי שחר־מיכאל, שיושבת מצדה השני של יעקוביאן, מוסיפה: "אני חושבת שציפי לא רוצה להישבר ליד הילדים". 

יעקוביאן מרכינה ראש במבוכה תוך שהיא מוחה דמעה סוררת מקצה העין, ואז שבה להישיר מבט חזק קדימה. כבר עשרה חודשים שהיא נמצאת בחדר הזה, במחלקת השיקום של בית החולים הדסה הר הצופים בירושלים, והסוף בינתיים לא נראה באופק. "זה כואב לדעת שלא תחזור להיות מה שהיית", היא אומרת. "אבל אני יודעת שאוכל לעשות הרבה דברים שכן ארצה לעשות. אני רק צריכה מקום להתחיל בו את זה". 

כמעט שנה חלפה מאז הבוקר ההוא שבו יעקוביאן, 38, מהפצועות הקשות ביותר באינתיפאדת הסכינים, נדקרה בשער הפרחים בירושלים על ידי מחבל ונפצעה באורח אנוש. מאז היא שהתה בבית החולים הדסה הר הצופים, כששלוש חברותיה הטובות מבקרות אותה כמעט מדי יום. בעלה עבר למעשה להתגורר שם דרך קבע, מביא מעת לעת את שני ילדיהם לבקר את אמם. "החיים השתנו", מוסיפה יעקוביאן. "תשעה חודשים בהר הצופים בשיקום, ולא רואים את הסוף. תשעה חודשים באותו מקום. בפיזיותרפיה יש התקדמות עם כל העבודה הקשה שעושים, אבל התקדמות לצאת מכאן? בזה לא רואים את הסוף". 

על מנת שיעקוביאן תוכל לעזוב את בית החולים, היא זקוקה לבית שמותאם לאדם עם פציעה טוטאלית כמו שלה: משותקת לגמרי מן הצוואר ומטה, תלויה כמעט לגמרי באחרים. ועדיין בית כזה לא נמצא לה. לא על ידה, ולא על ידי אנשי משרד הביטחון, שכנפגעת פעולת איבה ושוטרת לשעבר ניסו לסייע לה בכך. ואם נמצא בית, הרי שהוא עלה הרבה מעבר למה שהיא ובעלה יכולים לממן. 

עכשיו היא ניצבת בפני אופציה אחרונה: פרויקט מימון המונים שפתח באחרונה הפעיל החברתי אורי שכטר, ושלוש חברותיה מנסות לקדם בכל דרך אפשרית. הפרויקט, המכונה "לשחרר את ציפי הביתה", מנסה לגייס את הסכום הדרוש לה לבית כזה: 900 אלף שקל לאחר התשלום לאתר מימון ההמונים. סכום כזה, בתוספת המענק המקסימלי שכבר אישר לה משרד הביטחון - 1.9 מיליון שקל - והסכום המשוער שיקבלו ממכירת ביתם הנוכחי, אמורים להביא את יעקוביאן ובעלה אל סך בסיסי לבית מונגש עבורה. 

"המדינה טוענת שיש נוהל שלמי שיש בית, מוסיפים לו 1.6 מיליון ולמי שאין - 1.9 מיליון", אומר בעלה של יעקוביאן, בני. "זה נוהל שמוכתב מלמעלה זה 15 שנה. אך המחירים של הדירות עלו בינתיים בצורה מטורפת, אולי ב־300%. הם בעצמם אומרים שאם זה היה תלוי בהם, הם היו עוזרים לנו יותר. שאין להם מה לעשות - הם תקועים עם חוק וביורוקרטיה. צריך להבין: לאחר רכישת בית מתאים, להנגיש אותו למצב של ציפי היום יעלה כמעט חצי מיליון שקל. זה להוסיף שקעים, לשנות את המטבח, להנמיך הכל, להגדיל את הפתחים של הבית. זה לא רק לעשות חניה. הכל צריך להיות מסודר". 

פיגוע הדקירה בשער הפרחים בירושלים בו נפצעה יעקוביאן. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

האתגר הביורוקרטי

זה קרה בבוקר יום שני, 19 בספטמבר 2016. "באותו יום הגעתי לעבודה ברכבת", מספרת ביובש יעקוביאן, שהייתה אז אחראית רישום פלילי במחלקת החקירות במשטרת ירושלים. "ירדתי בשער שכם, פגשתי שם שוטר והלכנו יחד לכיוון התחנה". התחנה שהיא מתייחסת אליה היא "תחנת שלם", הממוקמת ברחוב צלאח א־דין במזרח ירושלים, מזרחית אפילו לשער שכם. מבחינה ביטחונית, זהו אזור מועד לפורענות, בפרט בקיץ שעבר, תקופת השיא של מה שהוגדר בישראל "אינתיפאדת הסכינים". 

סוף השבוע ההוא לבדו היה רווי פיגועים וניסיונות פיגוע בירושלים וסביבותיה: שניים בחברון, אחד בקריית ארבע, אחד באפרת ואחד בירושלים, בשער שכם הסמוך למקום שבו יעקוביאן תיפגע יומיים לאחר מכן, כאשר תתקרב אל מדרגות התחנה ואז תחוש בסכין גדולה שתינעץ בה. "בשער הפרחים הגיע המחבל", היא נזכרת. "הרגשתי את המכה והנפילה, ואחרי זה אני לא זוכרת הרבה. הייתי חודש בטיפול נמרץ, ומאז אני פה בשיקום. הפגיעה שלי היא בחוט השדרה, שיתוק מהכתפיים ומטה של ארבע גפיים, ועורק אחד חסום". 

שלושה ימים לאחר מכן תלמד יעקוביאן כי המחבל, איימן אל־כורד, הוא תושב מזרח ירושלים בן 20 שעקב אחריה ואחרי השוטר שליווה אותה כאשר השניים חלפו על פני שער שכם. בעוד יעקוביאן נדקרה כמה פעמים בפלג גופה העליון, השוטר שהיה איתה נפצע באורח בינוני, לא לפני שהספיק לדרוך את נשקו ולירות במחבל, שנפצע באורח קשה. שניהם פונו לבית החולים שערי צדק בבירה. "אני יודעת על מקרים של שוטרים שנפצעו", היא אומרת. "אני לא יודעת מה קרה איתם, אבל זה לא היה ברמה של פציעה כמו שלי. הפציעה שלי היא הכי קשה בירושלים". 

אבל עם חלוף הזמן גילתה יעקוביאן שהאתגר הביורוקרטי מסובך לא פחות מהפיזיולוגי. "ציפי היא אדם חזק, אבל היא לא תראה לך שהיא נשברת", אומרת שחר־מיכאל שיושבת לימינה. "אבל המצב לא כזה טוב. כי להיות פה כל כך הרבה זמן זה מאוד קשה. היא לא מראה לך את זה, אבל זה מאוד קשה לה. היא מראה לנו את זה. יש לה את הפרצוף הזה של 'אני חזקה', אבל היא לא. אני לא מתארת לעצמי אף אחד אחר שיכול להיות במצב כזה ולהיראות כל כך חזק כמוה".

חמ"ל קטן

עד ספטמבר האחרון שימשה קבוצת הוואטסאפ של יעקוביאן וחברותיה, שזכתה לכותרת "הלא קשורות וחיות בסרט", בעיקר כדי לקבוע לאן יוצאים הערב. אך כיום היא כבר הפכה לקבוצת תמיכה ועידוד, וגם לחמ"ל קטן, שבו מתאמים מי עושה מה ומתי. בין אם זה כדי לגייס תרומות למען יעקוביאן ובין אם זה כדי לבקרה או לסייע לה ולבעלה, שמאז הפציעה עזב את העסק שהיה לו והוא מקדיש את זמנו לאשתו וילדיהם ולחיפוש אחר בית הולם עבורה לשוב אליו. 

לדברי חברותיה של יעקוביאן, בחלוקת התפקידים המקורית של החבורה הקטנה דווקא היא מילאה את תפקיד הסלע שאפשר להישען עליו. "ציפי היא החברה שתיתן לך עצה אמיתית, מישהי שתגיד לך את האמת", אומרת דבח. "היא תעשה זאת בקור רוח, בלי רגש. היא אומרת ארבע מילים, אבל מדויקות". 

יעקוביאן מביטה קדימה ומגניבה חיוך. "אנחנו יורות לכל כיוון", אומרת דבח. "אנו מקוות שציפי תוכל לקום בבוקר במיטה שלה, לצד בעלה". "זה הדבר הכי בסיסי שיש", מוסיפה שחר־מיכאל.

דבח: "אנו רוצות שתהיה לה את האפשרות לפתוח את ארון הבגדים שלה ולבחור בגדים לעצמה, לבחור מה היא שותה בבוקר ומה היא אוכלת בבוקר, לתת חיבוק לילדים שלה, להגיד להם 'בוקר טוב', להשכיב אותם לישון, לדעת מה קורה איתם כשהם חוזרים מבית ספר. אלה דברים שנראים לנו כל כך יומיומיים וטריוויאליים, אבל עבורה הם לא". 

שחר־מיכאל: "הילדים של ציפי כל כך קשורים אליה. כל כך קשה להם בלי אמא שלהם בבית. הם צריכים אותה". בעוד יעקוביאן מוחה דמעה סוררת, דבח צוחקת במבוכה. "אלה דברים שאנחנו לא מדברים עליהם אף פעם", היא מסבירה, ואחרי שתיקה קצרה יעקוביאן מסכמת: "החיים הם מרתון. לפעמים לא שמים לב לדברים הכי בסיסיים, אבל כשקורה משהו - אתה מתעורר".

בעוד יעקוביאן, דבח ושחר־מיכאל מכירות כבר תשע שנים, עפרה תורן־קומר הצטרפה למעגל החברות לפני כחמש שנים. אבל זהו רק פרט טכני. אין יום שבו מישהי מהן אינה מגיעה אל בית החולים הדסה הר הצופים כדי לבקר, עד שיימצא לחברתם הטובה פתרון. "זה בראש שלנו כל הזמן", אומרת דבח. "בשגרה היומיומית, בכל דבר שאני עושה, אני אומרת: 'הלוואי שציפי הייתה עכשיו בבית שלה והייתה יכולה לחיות את החיים שלה כמוני'. אבל מעבר לזה, בעניין של גיוס הכספים, עפרה היא המובילה". 

"אני דואגת לשלוח מכתבים, לנסות לגייס אנשים דרך פייסבוק, להגיע ללב של אנשים", מספרת תורן־קומר. "אני יוצאת מנקודת הנחה שמעבר לחברה, יש פה שוטרת ש־21 שנה שמרה על הזכות הבסיסית שלי: להסתובב בצורה בטוחה בתוך ירושלים. היום החובה של כל אזרח במדינה היא לעזור לה להגיע לבית מונגש ומותאם. זה נראה שהיא יושבת פה רגיל, אבל למעשה היא משותקת מהכתפיים עד קצות האצבעות של הרגליים. היא צריכה בית מונגש ברמה מטורפת, וזו החובה שלי כאזרחית ושל כל אחד מאיתנו לעזור לה להגיע ליעד". 

ואם לא תצליחו?

"אם הכסף לא יגיע אלינו, הוא יחזור חזרה לתורמים הנחמדים שניסו לעזור לנו", מצהיר הבעל בני. "ההדסטארט הזה הוא כרטיס היציאה שלנו מכאן. אין לנו עוד דרך".