בתו של הגנגסטר היהודי מאיר לנסקי, נזכרת בביקורה בישראל

לנסקי הגיע לישראל בתחילת 1970 עם אשתו השנייה, תלמה שוורץ. שמונה שנים לפני כן ביקר בארץ כתייר. הם השתקעו במלון "אכדיה" בהרצליה. לנסקי השתלב בחבורה שהקיפה גנגסטר ידוע לא פחות, ג'ו סטאשר, שכונה בתקשורת “מייסד המאפיה היהודית".
 

כשנה אחרי שהגיע ביקרה את לנסקי בתו סנדרה, עם בנה גארי רפופורט ועם אחיה ברנרד. במשך עשרה ימים שהו השלושה בישראל. לנסקי, שמכונה במשפחתה “פריס הילטון של שנות ה־40", זוכרת בעיקר את חוף הים של הרצליה. “ישראל הייתה כל כך יפה", היא אומרת בשיחת טלפון מטמפה, פלורידה. “הכל היה מקסים. אבי מצא את הקבר של סבו וסבתו בהר הזיתים, הוא טייל עם הכלב שלו, אהב לאכול.

לא ראו עליו, אבל כשהוא סיים ארוחה אחת הוא התחיל מיד לדבר על הארוחה הבאה. נסענו לבקר בכותל, היו לו כמה חברים, היה לו בארץ רופא שטיפל במחלת הלב שלו. הטיפול הרפואי הישראלי הרבה יותר טוב מהטיפול האמריקאי. הוא אהב את ישראל".
 

גם לגארי רפופורט זיכרונות טובים מהביקור עם אמו בישראל. “זאת מדינה מדהימה", הוא אומר בשיחת טלפון מפלורידה. “הייתי נער בן 15 והתרשמתי מכל מה שראיתי, מהחתונות היהודיות שנערכו במלון, מחוף הים. היה מעניין לראות איך אתם מוקפים אויבים אבל לא מושפעים מזה".
 

ואולם, התיאורים הפסטורליים הם רק חלק מהתמונה. אומנם לנסקי טייל עם כלבו, ישב במסעדות וסייר בארץ, אבל הוא גם נפגש עם עבריינים מקומיים. על פי גורמי האכיפה הישראליים הוא אף תכנן בישראל מפגש פסגה של גנגסטרים יהודים וכמעט נרצח בידי עבריין ישראלי.

תייר יהודי בארצו

לנסקי, שנפטר מסרטן הריאות בארצות הברית ב–1983, נולד ב–1902 ברוסיה כמאיר סוחובליאנסקי. בהיותו בן 9 עבר עם אמו ואביו, יטה ומקס, ועם אחיו ג'ק, לארצות הברית. הוריו, שלא זכרו את תאריך לידתו, רשמו אותו כמי שנולד ביום העצמאות האמריקאי, 4 ביולי. די מהר התברר שהתאריך מתאים לאופיו העצמאי של לנסקי. הם גרו בלואר איסט סייד בניו יורק. לנסקי הסתבך בקטטות רחוב, עזב את בית הספר אחרי שמונה שנות לימוד, עבד כמכונאי רכב וחיש־קל עבר לעיסוקים רווחיים יותר - הימורים לא חוקיים והברחת משקאות.

עם בנג'מין באגסי סיגל הקים סינדיקט פשע חובק עולם שעסק, בין השאר, ברציחות מוזמנות. סיגל עצמו נרצח ב–1947. היו מי שסברו שלנסקי עצמו עומד מאחורי הרצח של שותפו. לנסקי, כמובן, הכחיש. תחת השפעתו עבר סינדיקט הפשע לעסקים לבנים כמו בנקאות, נדל"ן והשקעות באמצעות אלפי חברות, מתווכים ובלדרים שהקשרים ביניהם היו כה סבוכים עד שלא ניתן היה לחשוף את מעורבותם בפשע המאורגן. לנסקי הואשם ב–1947 בהימורים לא חוקיים ונידון לשלושה חודשי מאסר. זו הייתה הפעם היחידה שנידון למאסר. הוא הורשע גם בסחר במשקאות אסורים אבל נענש בקנס בסך מאה דולר. 
 

מביתו בשדרות קולינס במיאמי ביץ' וממשרדו במלון "סינגפור" בעיר חלש לנסקי ביד רמה על האימפריה, לצד סיגל ולאקי לוצ'יאנו. נמוך קומה, לבוש בפשטות יחסית, נוהג במכונית שברולט, נזהר שלא לבלוט, היה לנסקי אחד מאנשי המאפיה היהודים המתוחכמים ביותר. הוא איחד כמה ארגוני פשע ופעל ללא הרף להרחבתו של הסינדיקט. העסקים, בדרך כלל, שגשגו. על פי הערכה של "פורבס", הונו של לנסקי הגיע לכדי 300 מיליון דולר, אם כי אחרי מותו טענו עורכי הדין שלו שהוריש לצאצאיו 100 אלף דולר בלבד, ואחד מבני משפחתו דיווח על שליש מהסכום.

בניסיון להשיב לעצמם חלק מרכושו, דרשו לאחרונה פול וסנדרה לנסקי, כמו גם גארי רפופורט, שקובה תשיב לידיהם את מלון "ריביירה" בהוואנה שהיה שייך, לטענתם, ללנסקי ושוויו עמד על כ–70 מיליון דולר. בישראל, בכל אופן, חי לנסקי חיי רווחה. על פי תצהיר שלו לבית המשפט, הכנסתו מנדל"ן ומקידוחי נפט בארצות הברית הגיעה ל–60 אלף דולר בשנה, סכום לא מבוטל בתחילת שנות ה–70. 
 

לנסקי ביקר פה לראשונה בספטמבר 1962 עם אשתו ובתו, בין השאר כדי למצוא את קבריהם של סבו סבתו, בנג'מין ובאשה, הורי אביו. הם עלו ארצה בקיץ 1910, נפטרו בהפרש של חודשיים זה מזה ונקברו בהר הזיתים. העיתונים הישראליים התלהבו מהתייר. “גנגסטר אמריקאי הגיע ארצה", נכתב ב"קול העם", ביטאונה של המפלגה הקומוניסטית. “אחד מגדולי הגנגסטרים בעולם הגיע לארץ כתייר", הכריז העיתון “חרות".

לנסקי שהה בארץ ימים ספורים אחרי מסע חובק עולם שכלל את דנמרק, את בריטניה ואת טורקיה. הוא ביקר בירושלים ובתל אביב ונפש בשבי ציון. סמוך לעזיבתו אמר שלא רצה למות לפני שיראה את ירושלים והכחיש כי נמלט מנקמת המאפיה בארצות הברית: “שטויות, אני רק תייר יהודי שבא לבקר את ארצו". בפעם השנייה, בתחילת 1970, כבר הגיע הנה עם אשתו אחרי ששלטונות החוק בארה"ב הגישו נגדו כתב אישום על עבירות מס. 
 

לאשתו הראשונה, אנה ציטרון, הוא נישא ב–1929. ב–1947 התגרשו. שנתיים אחר כך נישא לשוורץ. לנישואיו השניים בא עם שלושה ילדים: ברנרד, שהיה מעורב בעסקי האב אף שנולד חולני ונפטר צעיר; פול, שלמד באקדמיה הצבאית היוקרתית "ווסט פוינט" ושירת בצבא; וסנדרה, שהייתה קרובה לאביה, אם כי מעולם לא עבדה איתו. ארבעת נכדיו, שני בניה של סנדרה, גארי ודיוויד, ושני ילדיו של פול, מאיר ומיירה, בקיאים בהיסטוריה המשפחתית. מאיר לנסקי אף מתפעל את אתר האינטרנט הנושא את שם סבו.
 

בישראל התרועע לנסקי עם ג'ו סטאשר, בן גילו, יליד אוקראינה שהגיע עם משפחתו לארצות הברית בגיל 10 וכמו לנסקי נמשך אל הצד האפל של עולם העסקים. התקשורת כינתה אותו “מייסד המאפיה היהודית", “הכושר־נוסטרה". הוא הגיע לישראל במחצית שנות ה–60 עם אשתו ושני ילדיו, קנה וילה בקיסריה אבל העביר את רוב זמנו במלון "שרתון" בתל אביב.

בניגוד ללנסקי, סטאשר קיבל אזרחות ישראלית חמש שנים אחרי הגיעו לישראל, עובדה שדרבנה את לנסקי לקוות שגם הוא יזכה באזרחות הנכספת. סטאשר נפטר מהתקף לב בעת ביקור בגרמניה בפברואר 1977. גופתו הועברה לישראל והוא נקבר בחשאיות בבית הקברות בחולון תחת השם יוסף סטדר, כדי למנוע מהפיכת קברו למקום עלייה לרגל לגורמים לא רצויים. רק קומץ מכרים הגיעו ללוות את סטאשר בדרכו האחרונה, ובהם כמה בני משפחה ומנהלים של בתי המלון שבהם שהה בישראל.
 

כמו חברו הקרוב, גם לנסקי לקה בלבו, טופל בתל אביב בידי ד"ר דב פלד שאף צייד אותו בהמלצה רפואית האוסרת עליו לטוס ומאלצת אותו להישאר בישראל. במהלך שהותו בישראל הוא גם נותח בבית החולים אסותא.

לשני המאפיונרים המזדקנים, לנסקי וסטאשר, היה חבר ישראלי משותף, הרב מנחם פרוש מאגודת ישראל. הוא היה חבר קרוב של סטאשר ושותפו ברכישת מלון “המרכז" בירושלים. בעקבות ידיעה עיתונאית שחשפה את השותפות, נפרדו דרכיהם. הקשר בין סטאשר לפרוש ניתק, אבל הפוליטיקאי החרדי הוסיף לשמור על קשרים עם לנסקי.

הם הכירו בניו יורק כשפרוש הגיע לשם כשליח החרדים אחרי מלחמת העולם השנייה, והוסיפו להיפגש בירושלים ובתל אביב. חבר הכנסת החרדי העריך את לנסקי, שכונה "איש הכספים של המאפיה" אף שהיה נעדר כל השכלה רשמית בתחום, על פיקחותו. הרב מאיר פרוש, בנו של מנחם פרוש, אומר שאינו יודע דבר על קשריו של אביו עם מאיר לנסקי.
 

על פי תחקירים עיתונאיים, לנסקי היה מקורב גם לטדי קולק. את קולק הוא הכיר עוד לפני 1948, כשניסה לסייע לישראל בעת שקולק היה שליח ההגנה בניו יורק. עמוס, בנו של קולק, אינו זוכר קשרים מיוחדים בין אביו לבין לנסקי. “לא ידוע לי על שום דבר כזה, והייתי קרוב מאוד לאבי ואף כתבתי איתו את הביוגרפיה שלו. לו היה מיודד עם מאיר לנסקי, הוא היה מספר לי". 
 

בראיון לעיתון “חרות" אמר לנסקי כי תרם למחתרת לפני קום המדינה אולם לא זכר את שמה. על פי תחקירים שונים, הוא מימן את רכישת הנשק על האונייה אלטלנה, סייע באיסוף כסף לקניית נשק מצ'כוסלובקיה, מימן את רכישת המיראז'ים מצרפת לפני מלחמת ששת הימים ותרם לבניית הכור בדימונה. "אבי אף שלח שליח מטעמו אל הנשיא האמריקאי הארי טרומן כדי לשכנעו לתמוך בישראל", מוסיפה סנדרה לנסקי. "אחרי שעזב את ישראל תרם לה כמיליון דולר במלחמת יום הכיפורים. הוא עזר כמה שהיה יכול ונשאר פרו־ישראלי עד יום מותו", היא טוענת. 
 

לנסקי זוכרת חבר נוסף של אביה, יוסף שיינר, ששהה לצדו לכל אורך ביקורה בישראל. שיינר, שהיה שומר ראשו של דוד בן־גוריון, נשכר לשמש בתפקיד שומר הראש של לנסקי והפך לחברו. אחרי שגורש לארצות הברית שלח לנסקי לשיינר כמה עשרות מכתבים, חלקם נמכרו לאחרונה בעשרות אלפי דולרים. אחיו של לנסקי, ג'ק, שהיה שותפו העסקי, ביקר אותו בישראל. לנסקי אף התיידד עם העיתונאי אורי דן שערך איתו ראיון בלעדי ב"מעריב" וכתב עליו ספר יחד עם דניס אייזנברג ואלי לנדאו.

הם הכירו כשלנסקי הגיע במפתיע למשרדו של דן בתל אביב וביקש ממנו שיסייע לו למצוא את קבריהם של סבו וסבתו. הוא שמר על קשר עם העיתונאי שנים אחר כך, גם אחרי שעזב את ישראל. ב"מעריב" תיאר דן איך נפגש עם לנסקי בשעת צוהריים במסעדה תל־אביבית הומה. בשולחנות הסמוכים ישבו שר הביטחון משה דיין, מפקד חיל האוויר מרדכי הוד ו"פקיד בכיר של שירותי הביטחון. מצד לנסקי לא נשקפה שום סכנה לשלום הציבור", כתב דן.
 

אבל היו לו גם קשרים אחרים. כמה שנים אחרי שעזב לנסקי את ישראל, טען אהוד אולמרט בהיותו חבר כנסת שנלחם בשחיתות, היה לנסקי מקורב לכמה מחברי כנופיית הכרם. הוא אף נפגש עם בצלאל מזרחי, שאמר שנים אחר כך במהלך משפט הדיבה שלו נגד עיתון “הארץ", שהפגישה עם לנסקי אומנם התרחשה - אף שמעולם לא נרקמו ביניהם קשרים עסקיים.

אל חלק מהפגישות עם ראשי הפשע הישראלים הצטרף גם סטאשר, והן נערכו בבתי קפה בתל אביב ובמבואות של בתי מלון על חוף הים. נוכחותו של לנסקי בישראל עוררה הד נרחב בקהיליית העבריינים המקומית. עבריין ישראלי תכנן לחטוף את לנסקי ולדרוש תמורתו כופר. בסופו של דבר לא רק שהעבריין לא הצליח במשימתו, אלא שאף הוא עצמו נרצח וגופתו בותרה.
 

קשריו העסקיים ההדוקים של לנסקי עם שותפיו האמריקאים לא נותקו במהלך שהותו בישראל. חצי שנה אחרי שעזב הגנגסטר את ישראל - כך גילה גבריאל בך, פרקליט המדינה דאז - "שלושה גנגסטרים עמדו לקיים בישראל ועידת פסגה עם לנסקי". לדברי בך, האינטרפול הזהיר את ישראל מהמפגש המרובע וביקש שהמדינה תאפשר לארבעה להיפגש כדי שיהיה אפשר לעקוב אחריהם. ישראל סירבה, וכניסתם של שלושת ראשי הפשע ארצה נמנעה.

ניקסון, שפירא או בורג?

לנסקי הקדיש חלק ניכר מזמנו לטיהור שמו, כדי להשיג אשרת עולה. הציבור נטה לצדו. על פי סקר שפורסם באוגוסט 1971, 31% מהנשאלים קראו שלא לגרש את לנסקי לעומת 23% שתמכו בגירושו. במהלך מסע היחצנות התראיין לנסקי לדן רביב, אז עיתונאי צעיר בערוץ 1, הערוץ היחיד ששידר בישראל. “הוא נראה סבא נחמד", נזכר רביב. “הוא היה שלו ושקט, עם הרבה חיוכים ועיניים צלולות, יהודי קטן קומה, רזה למדי.

בתחילת השיחה בינינו היה מתח מסוים; זה היה הראיון הטלוויזיוני הראשון שלו. הוא רצה להציג את הצד האנושי שלו והצטלם מטייל עם כלבו מסביב לבית המלון שלו בהרצליה. אני שמחתי על ההישג העיתונאי: ראיון טלוויזיוני ראשון עם מאיר לנסקי. הצלם היה אחוז רטט.

הגעתי לזה דרך עורך הדין של לנסקי, יורם אלרואי, שהיה ידידי. הבנתי שאני חלק ממסע להכשיר את לנסקי לשהייה בארץ. יצאתי מתוך הנחה שכל מילה שלו שקולה ומחושבת. מהבחינה הזאת זה לא היה הישג עיתונאי מסעיר, כי הכל שם היה מתוכנן, אבל זה היה סימן דרך בקריירה שלי. שנים אחר כך עוד חשבתי על הראיון הזה, על הפער בין מה שנטען שלנסקי עשה לבין הדימוי שלו כסבא חביב".
 

הפער הזה עלה גם בדיונים בבית המשפט העליון. בסוף 1971 הגיש לנסקי עתירה לבית המשפט העליון ובה ביקש משר הפנים יוסף בורג לנמק מדוע אינו מקבל אשרת עולה על פי חוק השבות. העתירה, שהוגשה באמצעות עו"ד אלרואי, שסירב השבוע לדבר על לנסקי, השתרעה על פני אלף עמודים.

לנסקי ניסה לשכנע את בית המשפט העליון כי אין לו עבר פלילי וכי על כן הוא רשאי לקבל את האשרה. “חלק ניכר מהחומר נגדי הוא אוסף של שמועות והשמצות", נכתב בעתירה. לנסקי אף טען כי פרש מכל עיסוקיו וכי כל רצונו לחיות בשלווה בישראל. 
 

הדיונים בבית המשפט העליון היו סוערים. לפני חמשת שופטי ההרכב - יואל זוסמן, צבי ברנזון, משה לנדוי, חיים כהן ונשיא בית המשפט שמעון אגרנט, הופיע פרקליט המדינה, בך, ואמר שהחומר נגד לנסקי חמור וכי “אופי העבודה בסינדיקט הפשע הוא כזה שאין פורשים ממנו אף פעם". עו"ד אלרואי שב והדגיש כי עברו הפלילי של לנסקי מסתכם בשתי הרשעות קלות לפני 20 שנה: “עשר שנות עיקוב בלשי לא העלו דבר נגד לנסקי", טען.

סקרנים ועיתונאים גדשו את אולם בית המשפט, לנסקי היה חמור סבר, אם כי חייך כאשר חשף בך עדות ישנה ולפיה ניסה לפגוע באחד מחבריו למאפיה באמצעות תרנגולת מורעלת.
 

בספטמבר 1972 קבעו שופטי בית המשפט העליון שלנסקי לא יוכל להישאר בישראל בשל עברו הפלילי. “זהו רצונו של האל", אמר לנסקי לאורי דן. סנדרה וגארי בטוחים כי לא האל הוא שגרם לסילוקו של מאיר לנסקי מישראל, אלא ריצ'רד ניקסון, אז נשיא ארצות הברית. “ניקסון קיווה שסבי יתמוך בו בבחירות לנשיאות כשהתמודד מול ג'ון קנדי, וכעס כשסבי העדיף את קנדי. הוא רצה שסבי יעזור לו להיכנס לקובה, אך סבי לא הסכים. ישראל סילקה את סבי על פי דרישתו של ניקסון", טוען רפופורט.

הנכד מאיר לנסקי סבור כי פוליטיקה ישראלית פנימית גרמה לסילוקו של סבו. “שר המשפטים, יעקב שמשון שפירא, דחף לסילוקו בגלל עניינים פוליטיים שלו", הוא אומר, אם כי מדגיש שבשיחות עם בני משפחתו מעולם לא הביע הגנגסטר כעס כלפי ישראל. הוא כן כעס עד יום מותו על יוסף בורג, שבהיותו שר הפנים סירב להאריך את אשרת התייר שלו או להעניק לו אשרת עולה.
 

פרופ' רוברט רוקאווי נפגש עם לנסקי בארצות הברית ב–1980 כחלק מתחקיר לספר על אנשי מאפיה יהודים. “ישבנו בבית קפה בפלורידה. הרגשתי כאילו אני מדבר עם סבא שלי; הוא לא ניסה לעשות עלי רושם, היה נחמד, עם חוש הומור, הרבה לצחוק. אבל כשהזכרתי את ישראל הוא קפץ. הוא כעס על ממשלת ישראל ועל יוסף בורג. הוא שאל אותי מי זה בורג שחושב שישראל היא העסק הפרטי שלו".
 

ב–5 בנובמבר 1972, שישה ימים לפני שאשרת התייר שלו פגה, עזב לנסקי את ישראל בטיסה לשווייץ. לצדו היה שיינר המסור. אשתו, תלמה שוורץ, נשארה כאן זמן מה בטרם עזבה גם היא את ישראל ונפטרה ב–1997. לעיתונאי של "מעריב" הוא אמר סמוך לעלייתו למטוס שהוא זכה בישראל ליחס מצוין, אבל “רק אדם אחד, שר, החליט לראות בי מטרה אישית. אני כבר זקן ועייף, אין לי כוח להילחם בשלטונות".
 

לנסקי קיווה להשתקע בפרגוואי, אולם השלטונות סירבו להכניסו למדינה. כך גם בברזיל, בארגנטינה, בפרו ובפנמה. לנסקי המובס חזר לארצות הברית, נעצר, שוחרר בערבות, זוכה מעבירות מס וגרם לביטולה של הרשעה על ביזיון בית המשפט. “שמחתי כשחזר לארצות הברית, מפני שיכולתי לראות אותו לעתים קרובות", אומרת בתו, “אבל הוא היה מאוכזב".
 

לנסקי לא ויתר. כמה שנים אחר כך ביקש ממנחם בגין שיתיר לו לבקר בישראל. אני קורבן של המאפיה, כתב לראש הממשלה. בגין לא השיב על מכתבו של לנסקי. ב–1979 החל בהליכים, באמצעות עו"ד יורם שפטל, להסדרת שהות קצרה בישראל. הוא קיווה לבקר את ברני שוורץ, נכדה של רעייתו תלמה, ששהה בקיבוץ דגניה ב' אצל דיוויד שטרן, חבר ילדותו של לנסקי.

למכריו אמר שהוא אף מקווה לפגוש את עזר ויצמן. הפעם נטה בורג לאשר את הבקשה למרות הביקורת הציבורית, אבל בסופו של דבר החליט לנסקי להישאר בארצות הברית. 
 

ב–1983 נפטר. רק קומץ מכרים ובני משפחה השתתפו בהלווייתו בבית הקברות "מאונט נבו" במיאמי. החשאיות שאפיינה אותו בחייו לא נעלמה גם אחרי מותו. על קברו חרוט רק שם משפחתו, ובסמוך טבלה עם שמו המלא, שנת לידתו ושנת מותו והכיתוב "לנצח בלבבנו". מכריו אומרים שאף על פי שעד יום מותו לא הביע כעס כלפי ישראל, בשנותיו האחרונות סירב לבקר כאן. “הימים שבהם רציתי לבקר בישראל לא ישובו", אמר זמן קצר לפני לכתו.