ניסים אוליאל, בן 80 מקריית גת, התאלמן לפני שש שנים והפך בודד וערירי. הוא חי בגפו, ובין הביקורים של המטפלת שמגיעה פעמיים בשבוע והרכזת האחראית על האזור מטעם "הקרן לידידות" שמסייעת לו בארוחה חמה על בסיס יומי, ניסים נשאר לבדו רוב הזמן.

הוא מתקיים מקצבה שלא מגיעה ל־3,000 שקל. "אני משלם הכל לבד", הוא אומר בכאב. "יש לי חוב למכולת שעומד על 5,000 שקל ואין לי איך לקנות אוכל. לחמתי במלחמת ששת הימים בשביל שתהיה לכולנו מדינה, ועכשיו היא זנחה אותי. אני לא מבין איך מצפים מאיתנו להתקיים מסכום כזה". ניסים לא מנסה להישמע מסכן או לעורר רחמים. הוא לא מתבייש במצבו, אלא כועס ומסביר גם מדוע: "התשלומים של המסים גבוהים מאוד. האוכל יקר ואני משלם הרבה על התרופות. לא נשאר לי כלום ולכן גם אין לי איך לשלם את החוב שלי למכולת".

בגלל בעיות בריאותיות ניסים כמעט שלא יוצא מהבית. חשוב לו להדגיש: "עבדתי כל החיים שלי אבל לא הצלחתי לחסוך, אני חלש מאוד וקשה לי מאוד לצאת מהבית, אז רוב הזמן אני נשאר לבד בין הקירות".  




21.7% מהקשישים - עניים




היום מציינים בעולם את היום הבינלאומי למיגור העוני, שיזם האו"ם ב־1992. על פי דוח העוני האחרון של הביטוח הלאומי, 21.7% ממשפחות הקשישים בישראל, כ־190 אלף משקי בית בישראל, חיים מתחת לקו העוני ומבין מדינות העולם המערבי ישראל היא עדיין הראשונה בעוני הקשישים שבה ובאי השוויון החברתי בכלל.

נשיא הקרן לידידות, הרב יחיאל אקשטיין, מאשים: "ממשלת ישראל איבדה בשנים האחרונות את החמלה והבושה ומזניחה לצערנו את האוכלוסיות החלשות ביותר בתוכה. הממשלה מתגאה בהעלאת קצבאות לקשישים העניים, אך אלו סכומים זעומים של עשרות עד מאות בודדות של שקלים, שאולי מסייעים למירוק מצפונם של מקבלי ההחלטות בישראל אך מותירים את הקשישים להתבוסס במצוקתם".