יוסף דרור (85) מרחובות גאה אומנם שלקח חלק בקרב המיתולוגי שפרץ את הדרך לנגב במלחמת העצמאות, אך מה שקרה אחרי הקרב עדיין מציק לו. "יש פה בעיה רצינית מאוד", הוא אומר ונזכר בבוקר של 7 באוקטובר 48', כאשר היה בן 16, הצעיר בלוחמי פלמ"ח. היעד היה ח'רבת מחז, דרומית לבית שמש של ימינו, אשר הוחזק על ידי כוחות מצרים. "היו שבע התקפות על התל הזה", דרור נזכר. "הוא נכבש על ידי המצרים פעמיים, והבעיה הייתה קריטית עוד יותר מפני שהחורף התקרב, וכל האספקה לנגב מובלת על ידי מטוסים והדלק ניתן במשורה. בן־גוריון לא נטה להצביע בעד לפרוץ את הנגב, הוא פחד מאבדות כבדות ביותר".



ובכל זאת הדבר נעשה. אלא שלדברי דרור, בזיכרון הקולקטיבי הישראלי נשמטו הגיבורים האמיתיים של הקרב: ניצולי השואה. "לחמו איתנו גם אנשי גח"ל (גיוס חוץ לארץ, ע"ר)", הוא מספר. "עד אז לא ראינו אותם. הם באו מגבים (קיבוץ גבים, ע"ר) ונסעו לרוחמה לקבל מרק פירות ואחר כך חזרו לגבים, (אבל) ההכרעה של הקרב הייתה שלהם".



מדובר היה בשני רכבי זחל, עליהם תותח 20 מ"מ ודבוקת לוחמים שמבינים רק יידיש, ומולם סוללת משוריינים מצריים. "בשלב מסוים זיסו (מנחם זוסמן, ע"ר) הרגיש שהמצב מאוד חמור ונתן פקודה להפעיל את פלגת ה־20 מ"מ", מספר דרור. "אז הועברה הפקודה למפקד הפלגה הזאת, והיא התמקמה סביב התל. הזחל השני תפס עמדה בצד המערבי של ח'רבת מחז, ומשם הוא תקף את המשוריינים המצריים, וכנראה שבתוך רבע שעה או 20 דקות הם השמידו שישה משוריינים מצריים שנראו אחרי זה כמו אבוקות ובערו". המצרים נסוגו ויחד עמם "כמה אלפי ערבים", כלשונו, שנסו לכיוון הגבעות של דרום הר חברון. "בעצם המערכה הוכרעה בצורה הזאת", דרור חותם.



יוסף דרור. צילום פרטי



דרור תיאר את הדברים בפירוט רב כבר לפני 20 שנה בכנס לוחמי גדוד יפתח במלאת יובל לקרב ההוא, אל מול אולם מלא לוחמי פלמ"ח ומפקדיהם. בשבוע שעבר הוא נזכר בו שוב. זה קרה כאשר נתקל במקרה בספר שלא הכיר, "ניצולים מנוצלים" שמו. אז הוא יצר קשר עם המחברת, ד"ר יהודית פויאר מירושלים, וגולל גם בפניה את מה שאירע בקרב ההוא, ובפרט היחס שלו זכו הלוחמים שעלו לא מכבר ממחנות העבודה וההשמדה באירופה השסועה והמדממת.



"יש משהו מכוון ומשהו לא מכוון", הוא אומר כאשר נשאל על המניעים שעמדו בעיניו מאחורי ההדרה הזאת של תרומת הניצולים למערכה. "חטיבת יפתח עסקה מעל לראש בקרבות אחרים - ליקקו את הפצעים והתכוננו למבצע הבא ולא היה תחקיר של אחרי הקרב, דבר שהיום מקובל בכל קרב. זה החלק הלא מכוון. ההכרעה פה הייתה קולוסאלית, ידעו שיש פה דבר כביר ועצום. הפלוגה המקבילה לגח"ל ישבה בצד ולא עשתה דבר, אז היא ניכסה לעצמה את העבודה של אנשי הגח"ל, שלא ידעו עברית ולא יכלו להתכונן לשום דבר. תוסיף את העובדה שמפקד התותחנים בנגב היה רוויזיוניסט. האם רוויזיוניסט יכול לעמוד מול אנשי פלמ"ח? בלתי אפשרי. כן, היו שכתבו על זה, אבל זה לא נכנס למיינסטרים של דפי ההיסטוריה, וזה נעלם. אני במשך 20 שנה מנסה למצוא עדויות נוספות, אבל אנשים כבר נפטרו".



בושה ורגשות אשם


הספר "ניצולים מנוצלים" הוא ניסיון לתבוע את עלבונם של הניצולים, גם במובן שאליו התכוון דרור, אבל גם במובנים אחרים. מחברת הספר, ד"ר פויאר, פסיכולוגית קלינית מירושלים, טוענת בו כי הניצול החל במפגש הראשון של התנועה הציונית עם הניצולים, "בזמן שאותם עסקנים הגיעו למחנות הריכוז", כפי שהיא כותבת על המפגש בין מי שהיא מכנה "העסקנים הציונים" וניצולי המחנות. "הם פגשו את קורבנות השואה כשהעקבות... היו עדיין טריים וניכרים באופן בולט. למרות זאת הם עשו מאמץ לא מבוטל לשכנע את הניצולים הצעירים להצטרף למאבק על שחרור ישראל".



ואכן, סקר שהזמינה הוועידה האנגלו־אמריקאית באפריל 1946 מצא כי 98% מהניצולים היהודים ביקשו לעלות לפלשתינה. פויאר טוענת כי הדבר לא שיקף את רצונם האמיתי. "תשובותיהם נבעו מלחץ חברתי", היא פוסקת. הסימוכין שלה הם מה שהיא מכנה "תסמונת הניצול". "אני רוצה להגיד לך שתסמונת הניצול מורכבת שני דברים בעיקר - הבושה והמצפון, רגשי אשם. פה היה שידוך כמו כפפה ליד", היא אומרת. בספר היא מקדישה פרק רק לכך. "תחושת אשמה עמוקה", היא מצטטת את הפסיכואנליטיקאי ד"ר ויליאם ג. נידרלנד, שטיפל באלפי ניצולים ממחנות ריכוז לאחר המלחמה. "אשמת הניצול... נובעת בחלקה מהתחושה שהם לא עשו די כדי להציל את אלה שנספו ובחלקה מההרגשה שהם בלתי ראויים בהשוואה לאלה שנספו".



הספר 'ניצולים מנוצלים'. צילום: מרק ישראל סלם



זה, אומרת פויאר, היחס שהם גם קיבלו מהסביבה כאשר עלו לפלשתינה. "אני פוגשת אנשים ואני שומעת אותם מדברים במוזיקה מסוימת על ניצולים", היא טוענת כעת. "יש עוול שעושים 70 שנה לניצולי השואה, שבעצם בזכותם המדינה הזאת קמה".



ומאחר שמדובר בניסיון לעשות תיקון, את הספר פויאר מפיצה חינם לכל דורש, ודווקא עכשיו, בפתח חגיגות ה־70 למדינה. "בא לי הרעיון לחלק את הספרים לספריות, כי אני בחודשים האחרונים דואגת מאוד שניצולי השואה לא ייזכרו בחגיגות ה־70", היא מסבירה. "חשבתי מה לכתוב, לאן אני אכתוב. אני מקווה שהפרסום עכשיו יזכיר משהו למי שמטפל בחגיגות האלה".



נותרו חסרי כל


פויאר הייתה בת ארבע כאשר הנאצים פלשו להונגריה, מולדתה. היא ומשפחתה הועברו לגטו בודפשט, ובהמשך נפוצו משם למחנות השמדה ועבודה. אמה ושתי דודותיה נשלחו לברגן בלזן. על החלק הזה אין היא מרחיבה בספר. "אני הייתי ילדה טובה כמו שהבטחתי, ואמי חזרה מ'שם' כמו שהבטיחה", היא רק כותבת. "על הטלטולים שעברנו בתקופה שבין הפרידה שלנו למפגשנו מחדש אולי עוד אכתוב פעם ספר או שניים".



זאת כל התייחסותה בספר לשנות המלחמה. מכאן ואילך היא מקדישה את דבריה כדי להפנות אצבע מאשימה כלפי מדינת ישראל והעומדים בראשה לאורך הדורות. ההיבט התדמיתי הוא רק ההתחלה. הגיוס למחתרות ולצה"ל הוא היעד הבא על הכוונת. עם זאת, את ההחלטה לגייס את הניצולים היא רואה דווקא באור חיובי. "לא היה ניצול (בגיוס, ע"ר)", פויאר אומרת כעת. "להפך, בן־גוריון וההנהגה הציונית הגיעו למחנות כדי לפנות אליהם בבקשה לבוא ולעזור במלחמה שעומדת לפנינו. הם אפילו מצאו מוטיבציה לחיות, כי האנשים האלה שעוד ישבו במחנות לא היו להם שורשים ולא כלום. ופה הייתה הזדמנות להרים כזה מפעל חד־פעמי בהיסטוריה. לפי זה הם באו בהמוניהם. הכוונה הייתה טובה משני הצדדים".



בתקופה הזאת פויאר עוד שהתה באירופה, משתייכת לסוג השני של הניצולים, לפי החלוקה שהיא עורכת בספרה: אלה אשר "הניצולים הציונים השמיעו להם נבואות זעם... התרו בהם כי הם מסכנים את עצמם וניבאו כי הם יסיימו את חייהם כמנודים, אביונים וטמאים".



קרב ח'רבת מחאז משוריין באזור. צילום: אוצר תמונות הפלמ"ח, ארכיון הפלמח



ל"עוול", כלשונה, התוודעה רק בשנת 54', כאשר אחרי כמעט עשור בשוודיה עלתה סוף־סוף ארצה כדי להתגייס לצבא ההגנה הטרי ולהתנדב בקיבוץ. "מה גורם לחברה להשקיע בעקביות בהתרחשויות מן העבר, חשובות ככל שיהיו, ובו בזמן להזניח מצבים קשים בהווה, שאפשר לתקן על ידי התייחסות ראויה?" היא תוהה כעת בספרה.



לצד התרומה שנמחקה, לטענתה, היה גם נושא השילומים מגרמניה. היא אינה מכוונת אל הוויכוח המר שהשתולל בישראל הצעירה כאשר נודע כי ממשלת בן־גוריון מתכוונת לקבל פיצויים מגרמניה, אלא לכך שחלקים גדולים מן הכספים הושקעו בזיכרון השואה, בעוד ניצולים רבים נותרו חסרי כל. "אנשים רצו את הכסף, והכסף היה של אנשים שסבלו מרגשות אשם כי הם שרדו לעומת אלה שנספו", היא אומרת. "העובדה שהכסף כן הושקע בזיכרון השואה גרמה לניצולים לשתוק כל השנים האלה. כולם מרוממים יפה את זכר השואה, בכל העולם אין מוזיאון שלא מתעד אותה. את הניצולים לעומת זאת שוכחים. זה פשוט סינדרום שטוקהולם ההפוך כי פה האנשים שהעניקו כל כך הרבה - מקבלים בעיטות".



"הם חיו ביידיש", אומר דרור על המפגש בין היהודים שפופי הכתפיים מאירופה שנתקלו ביהודי השזוף והשרירי מפלשתינה. "הייתה להם איבה לצברים האלה, שלא יודעים לדבר בלשון העם היהודי, היה פה קונפליקט בלתי רגיל בין שתי תרבויות".



לדבריה של פויאר, זה היה שורש הניצול: הסטריאוטיפ שדבק באודים המוצלים שעלו ארצה ובעיני יהדות השרירים נראו נרפים, עמדה שחלקם לא טרחו לעתים להסתיר. "מזלזלים בניצולים", פויאר טוענת, גם ביחס לימינו. "פעם אנשים קראו להם 'סבון', 'גחל"צים', ועוד כל מיני. היום זה 'זקן', 'חולה', 'עני', 'מבקש אוכל', 'מחטט בפחים'. מציירים אותם ככה מדי פעם וזה חבל, ובינתיים החיים ממשיכים".