"... וכעבור רגע שוב הייתי על כתפי אבא, והוא, אבי המשכיל מאוד, המנומס, עמד שם וצעק בכל קולו, לא מילים, לא משחקי מילים, לא סיסמאות ציונות ולא קריאת גיל כי אם צעקה ארוכה עירומה כמו לפני שהמציאו את המילים... אבי לא שתק אלא נתן את כל קולו בצעקתו הארוכה עד קצה קיבול ריאותיו אאאאההה וכשאזל לו האוויר שאף שוב, כטובע, והמשיך וצעק האיש הזה שרצה להיות פרופסור דגול וגם ראוי היה ועכשיו הוא היה כולו רק אאאאההה.... ונפתחו הבארים בכל הערים ועד אור הבוקר חילקו חינם משקאות קלים וממתקים ודברי מאפה וגם משקאות חריפים, ומיד ליד ומפה לפה עברו בקבוקי המיץ והבירה והיין, וזרים התחבקו ברחובות ונישקו זה את זה בדמעות, ושוטרים אנגלים המומים נגררו גם הם אל מעגלות המחול ורוככו בפחיות של בירה ובליקרים, ועל שריוניות הצבא הבריטי טיפסו חוגגים משולהבים ונופפו עליהם את דגלי המדינה שעדיין לא קמה”  

(עמוס עוז מתאר בספרו "סיפור על אהבה וחושך" את החגיגות הספונטניות עם קבלת הבשורה על תוכנית החלוקה של האו"ם, כ"ט בנובמבר 1947)

איזו חגיגה זו הייתה. לפני 70 שנה בדיוק, ב־29 בנובמבר 1947, קיבלה עצרת האומות המאוחדות ברוב יחסי של שני שלישים החלטה גורלית: בארץ ישראל יוקמו מדינה יהודית ומדינה ערבית, ירושלים תהיה עיר בשלטון בינלאומי, והשלטון הבריטי בארץ יגיע לקצו, 30 שנה אחרי הצהרת בלפור שבה התחייבה בריטניה לסייע בהקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. 33 מדינות, ובהן המעצמות ארצות הברית וברית המועצות, רוב ארצות אמריקה הלטינית, מדינות מזרח אירופה (להוציא יוגוסלביה) ומדינות נוספות במערב אירופה -הצביעו בעד. 13 מדינות, ובהן מדינות ערביות ומוסלמיות, יוון וקובה - הצביעו נגד. 10 מדינות, ובהן בריטניה, נמנעו. תאילנד נעדרה. כארבעה חודשים לפני כן, במברק ששלח משה שרת לדוד בן־גוריון בירושלים,

ב־26 ביולי 1947, סיפק הערכת מצב עדכנית לגבי התפלגות הקולות בקרב הוועדה בנוגע לתוכנית החלוקה: 25 בעד, 13 נגד, 17 נמנעים ו־2 נעדרים. הוא לא היה רחוק.




ההצבעה ההיסטורית באו"ם, כ"ט בנובמבר 1947. צילום: לע"מההצבעה ההיסטורית באו"ם, כ"ט בנובמבר 1947. צילום: לע"מ




מאמצים אחרונים

אבל אי אפשר לדבר על החגיגות ביום ההיסטורי ההוא בלי לדבר על מה שקדם להן. לקראת תאריך ההצבעה באו”ם על תוכנית החלוקה, פעלו נציגי הסוכנות היהודית בקרב האו”ם לשכנוע המדינות השונות בעד קבלת התוכנית, וגם לשינויים אחרונים בקווי הגבול לפני אישורה הסופי של ההצעה. בארכיון הציוני השתמרו מברקים שנשלחו אל ומחברי הסוכנות בניו יורק למחלקה המדינית של הסוכנות היהודית בארץ ישראל, עם דיווחים על המתרחש והערכות מצב. “במברק ששלח שרת מניו יורק לגולדה מאיר בירושלים בתאריך 12 בנובמבר 1947, כתב שאם הבריטים יתנגדו להכנות צבאיות של היהודים בזמן שהם עדיין בשלטון, על הסוכנות לבקש שהבריטים יתפנו עד מרץ”, אומר יגאל סתרי, מנהל הארכיון הציוני. “שרת מעריך שיידרשו שלושה חודשים עד שהצבא יהיה מוכן. אף שיש כאלו המייעצים לו לבקש חסות זמנית של האו”ם לאחר יציאת הבריטים מארץ ישראל ועד להקמת הצבא, הוא סבור שאם יפעל כך, הדבר יערער את הביטחון של התומכים בתוכנית החלוקה מקרב נציגי האו”ם”.

ויש עוד: “במברק שנשלח מגולדה מאיר בירושלים למשה שרת בניו יורק בתאריך 21 בנובמבר 1947, היא מבקשת שתימצא נוסחה שתאפשר ליהודים לדאוג לביטחון יישובים יהודיים במדינה הערבית העתידית במידת הצורך”, מוסיף סתרי.

ויש גם מברק שנשלח מאיש המודיעין ראובן (שילוח) זסלני למשה שרת בניו יורק בתאריך 26 בנובמבר 1947, שבו הוא מדווח על כך שחוגים בריטיים לוחצים על הממשל להצביע בגלוי נגד תוכנית החלוקה ובכך להכריח את המהססים להצביע נגד. כצפוי, להימצאותם של הבריטים בארץ ישראל, רגע לפני ההכרעה הדרמטית באו”ם, יש תפקיד מכריע. במברק נוסף מ־26 בנובמבר 1947 לומד שרת ממקור מוסמך וסודי ש”האדמיניסטרציה הבריטית תופסק בסוף מרץ, וכל הפקידים הבריטים יצטרכו לעזוב את ארץ ישראל מיידית”.




אחוזי חלחלה

כצפוי, ההחלטה הדרמטית על תוכנית החלוקה הובילה לשלל תגובות. איגוד החיילים המשוחררים, למשל, פרסם באושר הודעה בזו הלשון: “חיילים וחיילות! ההכרעה הגורלית נפלה! זו הפעם הראשונה לאחר דורות רבים של שעבוד רווה דמים ועיוות הדין לגבי העם היהודי – שהצדק העולמי חוגג את ניצחונו המוסרי! בהכרעת האומות המאוחדות הושלם הניצחון הגדול נגד שלטון הרשע והעריצות. בידינו הדבר, למען יהיה ניצחון זה בר קיימא וראוי לדור אחרון לשעבוד וראשון לגאולה, למען תפרח ותשגשג ארצנו כמדינה עברית הבנויה על אישיות העבודה היוצרת ואחוות העמים כמולדת חופשית לכל פזורי ישראל!”. את הנוסח מסיימת הקריאה לאחדות ולמשמעת מוחלטת, כי “כולנו לשירות העם!”.

נטורי קרתא מצדם הביעו את זעזועם העמוק בכרזת חוצות: “אל המאמינים בד’”, הם כותבים. “עם ישראל נתנסה בימינו אלה בניסיון קשה ומר כך שהאומות נועצו יחדיו והחליטו על ייסוד מדינה ציונית על אדמת הקודש, הארץ אשר עיני ד’ בה מראשית השנה עד אחרית שנה שהיא גזירה איומה אשר כמוה לא נהייתה מאז חרב בית מקדשנו וגלינו מארצנו, והיא מעמידה בסכנה ישירה את קיום התורה הקדושה ומצוותיה, גזירה של שמד וכיליון רוחני”. הכרזה כללה עוד ועוד תיאורים אחוזי חלחלה והסתיימה במילים: “נקהל ונעמוד על נפשנו. נתלכד יחד המאמינים בה’ ובתורתו, ואשר לא נשטפו עם זרם המים הזדונים, ולא ניתן שיחדרו ח”ו דעות הנפסדות ונטיות הכזב לתוך מחננו”.




נטורי קרתא נגד המדינה שבדרךנטורי קרתא נגד המדינה שבדרך

הסתדרות הציונים הכללית מספרת בכרזה על הכרזת האו”ם וקוראת להתגייסות לטובת המדינה. “המוסד העליון של אומות העולם הכיר בזכותו של עם ישראל למולדת!... ואם אמנם הגבולות המוצעים אינם כוללים את כל שטח ארצנו ההיסטורית, משמשת הכרעה זו מפנה יסודי בדברי ימי עמנו, עתיק הימים והסבל... עמי העולם נתנו לנו את ההחלטה - הקמת המדינה מוטלת על העם היהודי!... התגייסו לשירות המולדת! תחי המדינה היהודית!”.

ומה עם המפלגה הקומוניסטית העברית? תלוי מתי. יום אחרי ההצהרה פרסמו אנשיה את הנוסח הבא בכרזות חוצות: “היום ההולכים בחושך ראו אור גדול. היום הונף בגאון הדגל של עצמאותנו הלאומית. היום הכירו אומות העולם לזכותנו להגדרה עצמית לאומית... הונח היסוד לשחרור העם. הונח היסוד לבניין המדינה העברית! נקים את משטר העצמאות העברית! נכונן את מוסדות המדינה העברית!... יהודים! בתמיכתכם הנאמנה ללא רתיעה של נציגי ברית המועצות וכוחות הקדמה בעולם, הגענו להכרה בזכויותינו... בברית עם כוחות הקדמה. קדימה לבניין העצמאות העברית!”.

ימים ספורים לאחר מכן פרסמו אנשיה בשלטי חוצות קריאה לכינון “הצבא העברי העממי, צבא השלום והעצמאות, לביטחון העם והמולדת”, עם הבטחה: “לא נפגע באזרחים ערבים שלווים”. אלא שלכל חגיגה יש מוצאי חגיגה, ומהר מאוד המפלגה הקומוניסטית הפכה את עורה. “כאשר ברית המועצות מתחילה לחשוש שמדינת ישראל תהיה מאחז של המערב, אנשי המפלגה הקומוניסטית בישראל, טובים וציונים, צריכים לשנות את דעתם בהתאם”, מסביר ד”ר חזי עמיאור, אוצר אוסף ישראל בספרייה הלאומית.

גם בלח"י היו מי שלא צהלו. "לח"י בירכו על ההחלטה וראו אותה כהצלחה שלהם בגירוש הבריטים, אבל אמרו שהחלוקה אינה לגיטימית, והם יילחמו עד חורמה ב'ביתור' הארץ. היו כאלה שאמרו: בלי ירושלים אין מדינה יהודית, שהרי ההחלטה הוציאה את ירושלים מהמדינה. זהו הדבר שהוביל בסוף, אחרי הקמת המדינה, לרצח מתווך האו”ם השוודי פולקה ברנדוט", אומר עמיאור.




מזכרת מצ'ילה

בעיתונים היומיים, “הארץ” חגג במהדורה מיוחדת וחינמית עם כותרת הענק: “תוקם המדינה” והמשיך: “האסיפה הכללית של האו”ם קיבלה ברוב של שני שלישים החלטה על הקמת שתי מדינות – יהודית וערבית – בארץ ישראל”. “חזונו הגדול של מחולל הציונות, תיאודור הרצל, מתגשם. האגדה הייתה למציאות. החלום – לנס”, נכתב בעיתון. ויש גם קריאה לאחדות: “העם נתבע להלביש את הנס צורה ודמות. הוא לא קיבל מדינה. הוא קיבל רשות להקימה בכוחו. העם – הוא אשר מצווה לבנות את מדינתו, מדינה של צדק ושלום, מדינה של תקומה ובניין. כל יהודי באשר הוא שם רשאי ומצווה לנצל בליכוד ובמשמעת את ההזדמנות החד־פעמית שניתנה לו הלילה”.




מהדורה חינמית ומיוחדת, שער "הארץ" לאחר ההצבעה באו"םמהדורה חינמית ומיוחדת, שער "הארץ" לאחר ההצבעה באו"ם

העיתון “ידיעות אחרונות” בישר באותיות קידוש לבנה: “מדינה עברית, 33 הצביעו בעד, 13 נגד, 10 נמנעו”, ומיד לאחר מכן הוענקו הסבר ופירוט שמות המדינות. בעיתון “דבר”, ביטאון פועלי ארץ ישראל, הכותרת היא “מדינת היהודים קמה”, אבל המילה “חלוקה” אינה מוזכרת, כמו גם העובדה שההחלטה כוללת הקמת מדינה ערבית על חלק משטחה של הארץ. למחרת, ב־1 בדצמבר, מפרסמים אנשי העיתון מאמר הקורא לאנשי מפ”ם לחבור למפא”י כדי למנוע פיצול במחנה הפועלים שעלול להזיק למאבק על דמות המדינה.

“הצופה”, העיתון היומי של תנועת המזרחי (מפד”ל ואז הבית היהודי), מסביר בכותרות על תוכנית החלוקה, “שלפיה תוקם מדינה יהודית עצמאית”. מדינה ערבית לא מוזכרת שם. ב”על המשמר”, עיתון השומר הצעיר, מוקדשת הכותרת כמובן ל”ברוב של 33 קולות נגד 13, אושרה החלוקה”. את השער, מתחת לכותרת החגיגית, מקדישים אנשי המערכת מקום לגילוי דעת עם ההכרזה: “השומר הצעיר מקדם בברכה את החלטת האומות המאוחדות, המבטלת את מדיניות ההתכחשות של הממשלה הבריטית, פוסלת את מגמת ההשתלטות הלאומנית של הריאקציה הערבית ופותחת דף חדש בהיאבקות העם היהודי וארץ ישראל על עצמאות... עם זאת, השומר הצעיר מביע את כאבו העמוק על אשר ההתקדמות לקראת עצמאות העם היהודי וארץ ישראל נקנתה במחיר חלוקה נוספת של ארץ ישראל... השומר הצעיר לא יחדל לחתור לכינון שלמותה של הארץ, אך יילחם נגד כל מגמה של תוקפנות. הדרך היחידה לאיחוי קרעי הארץ היא הגברת השיתוף בין שתי המדינות, העמקת הקואופרציה והשלום בין העמים על יסוד של שוויון לאומי מדיני...”.

העיתון “המשקיף”, ביטאונה של המפלגה הרוויזיוניסטית, הרבה פחות מרוצה: “המוני ישראל לא ישלימו עם ניתוק 85 אחוז מעל אדמת המולדת”, הוא כותב. “אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני”, מודפס הפסוק מתהילים קל”ז בהבלטה במסגרת, כרמז להחלטה לבנאם את ירושלים ולהפוך אותה לעיר בשליטה ובניהול על ידי האו”ם למשך עשור, עם התייחסות מיוחדת למקומות הקדושים.

מפתיע עד כמה שזה נשמע, ב"קדם", בית מכירות פומביות, נמצאת כרזה שהודפסה בספרדית בצ’ילה, מהמדינות שנמנעו, לרגל החלטת האו”ם. בראש הכרזה תמונות של כיכר דיזנגוף בתל אביב ותיאודור הרצל, ובמרכזה מפת ארץ ישראל על פי תוכנית החלוקה - שטחי המדינה היהודית ושטחי המדינה הערבית, עם הגדלה של אזור ירושלים, שיתפקד כאזור בינלאומי בפיקוח האו”ם.




חגיגות בת"א לאחר ההצבעה באו"ם. צילום: הנס פין, לע"מחגיגות בת"א לאחר ההצבעה באו"ם. צילום: הנס פין, לע"מ

אגודת ישראל, שנוסדה ב־1912 בפולין ונועדה להיות כלי פוליטי שיסייע בשימור אורח החיים החרדי ויעמוד כחיץ בפני המודרנה והציונות, מפתיעה עם כרזות בנוסח הבא: “לציבור החרדים לדבר ה’! זיכה אותנו ד’, ואומות העולם אישרו את זכותנו לעצמאות במדינה משלנו בחלקה של ארץ ישראל. כתוצאה מזה היישוב כולו, על כל שכבותיו, דרוך להתכוננות רבתי והתגוננות מפני פורעים ומתקיפים. יאמץ ד’ את מגני ישראל העומדים במערכה. אנו קוראים, אפוא, לכל חברינו הגברים בגיל 17־ 25 להתייצב בלשכות המפקד לשירות העם, בהתאם להוראות מוסדות היישוב. על חברינו המתייצבים לבקש לצרף אותם ליחידות דתיות... לפי בקשתנו, הסכימו המוסדות המוסמכים לפטור מחובת השירות כל אישה ונערה, אשר מטעם דתי או מטעם הווי משפחתי אינה יכולה למלא את השירות”. על החתום: מרכז אגודת ישראל בארץ ישראל. 




החזית הערבית

ומה היו תגובות העולם הערבי להחלטה המכוננת? מעיתוני התקופה אפשר ללמוד כי תוכנית החלוקה לא התקבלה על ידי העולם הערבי, להוציא הקומוניסטים, שהסכימו לתוכנית. עד היום, הערבים תופסים את המפלגה הקומוניסטית כמי שמלכתחילה ביקשה את החלוקה, מסבירים בספרייה הלאומית. 
 

אבל היו גם עיתונים בערבית שההסתדרות או ארגונים ציוניים עמדו מאחוריהם ובירכו את תוכנית החלוקה. למשל, העיתון "חקיקת אלאמר" ("האמת שבדבר"), שבועון ההסתדרות הכללית לעובדים היהודים בפלסטין, כותב ב־22 בנובמבר 1947: "החלוקה היא הפתרון היחיד לסוגיה הפלסטינית", וב־3 בדצמבר 1947: "על הערבים והיהודים לקבל את המציאות: האו"ם החליט על הקמת שתי מדינות בפלסטין, על בסיס איחוד כלכלי". 
 

מנגד, העיתון "אל־דפאע", למשל, מתריע ב־27 בנובמבר: "מלחמת האזרחים שעלולה לפרוץ בעקבות תוכנית החלוקה מדאיגה את מדינות ערב". ב־28 בנובמבר, יממה לפני ההצבעה, מפרסם העיתון את הדברים הבאים: "החלוקה תוביל לשפיכת דמים בפלסטין... ויגובש גוש אסלאמי נגד ארצות הברית". העיתון גם דיווח כי השומרונים מגנים את תוכנית החלוקה. בד בבד, מדווחים העיתונים הערביים כי הוועד הערבי העליון בארץ ישראל מכריז על שלושה ימי שביתה לאות מחאה, גינוי והתנגדות ל"החלטה הבוגדנית". בעיתון היומי "פלסטין" פורסמה ב־30 בנובמבר האזהרה הבאה: "יהודי פלסטין יהיו גם קורבנות לסכסוך אם תמומש ההחלטה". 
 

באותו יום, "אל־דפאע" פורש את הרשימה של המדינות שהצביעו בעד החלוקה ("עם השקר"), אלו שהצביעו נגד ("עם האמת") והמדינות הנמנעות עם ההבטחה: "ערבים לא ישכחו את עמדת המדינות הבאות". הכותרת הבאה ב־4 בדצמבר: "אושרה תוכנית החלוקה והיא לא תציל את פלסטין. יבוא יום וידעו אלו שעשו אי־צדק ויבינו את חטאם", בהתבסס על פסוק מהקוראן.
 

ואם זה לא היה ברור מספיק, העיתון "פלסטין" מפרסם ב־1 בדצמבר: "המדינות מקדישות את המאמצים להצלת פלסטין. הרעל הציוני מכוון לחזה של כל הערבים", ובהמשך: "שמחה שלא תימשך".
 

למחרת ההחלטה החלה למעשה מלחמת העצמאות, כשאוטובוס של אגד הותקף ליד פתח תקווה ושישה מנוסעיו נהרגו. התקפות דומות על התחבורה היהודית החלו למעשה בכל הדרכים בארץ ישראל. בראשית דצמבר מתחילות הפגנות, ועד מהרה האירועים מתרחבים והופכים לאלימים. ב"אל־דפאע", ב־3 דצמבר 1947 נכתב: "49 הרוגים ופצועים מהיהודים. שני חללים ערבים ופציעת 11 בהפגנות של אתמול ברחבי הארץ... הארץ רותחת כמו בוילר, בהכנות להצלת פלסטין, ומחכים לצעדים הבאים".