"אפילו עם ביל גייטס לא הייתי מתחלפת": "התחתנתי לפני 31 שנה עם בחור מדהים, בנימין יצחק. מאוד רצינו ילדים, אבל זה לא קרה. עברה עוד שנה ועוד שנה ומצאנו את עצמנו עשר שנים עם בעיית עקרות קרדינלית, שלרפואה המודרנית לא היה פתרון לה", מספרת מירי גבאי. "הרופאים אמרו שזו בעיה של מום מולד אצלי, שאני עקרה ושאין מה לעשות. במהלך כל השנים הלכנו לרופאים מהארץ ומהעולם. כולם אמרו לנו שאין מה לעשות, ו'אם יהיה לך תינוק, זה לא יהיה מהבטן שלך'. הוצאנו את הכסף שלא היה לנו, לקחנו הלוואות, כי רצינו להגשים את חלום חיינו ולחבוק ילד משלנו. רופא אחד אפילו אמר לי ש'אם יתרחש נס ואת תלדי, זו תהיה הוכחה שיש אלוקים, ואני הראשון שאחזור בתשובה'".



גבאי (48), נשואה, אמא לשלושה ילדים וסבתא לנכד מירושלים, עוסקת יותר מ־20 שנים בהתנדבות שממלאת את חייה. לעיסוק בהתנדבות יש קשר ישיר עם העובדה שבעבר לא הצליחה להיכנס להריון. "לא נתנו לעקרות לפגום בזוגיות שלנו, תמיד מאוד אהבנו אחד את השנייה", היא מספרת, "ואז, באיזשהו ערב גשום וסוער לא הצלחתי לישון ופשוט דיברתי עם אלוקים. אמרתי לו: 'לא חבל שבבית כזה, עם כזו אהבה וזוגיות טובה, לא יהיו לנו ילדים? לא שווה לתת לנו ילדים? אם אתה תיתן לנו ילדים, אני אפרסם את השם שלך מעל כל במה אפשרית'. ואז לבשתי מעיל, לקחתי שלושה קלסרים עם כל הדיאגנוזה הרפואית שלי, שמתי אותם בשקיות ניילון, ירדתי למטה, עצרתי מונית ואמרתי לנהג: 'תסיע אותי לרב הכי גדול שאתה מכיר'. הנהג ענה שיש רב גדול שהוא מסיע אליו אנשים מכל הגלובוס, והביא אותי לאיזשהו בית ואמר שבקומה העליונה הרב גר".



ככה בעצם הגיעה גבאי לביתו של הרב שלמה זלמן אוירבך ז"ל. "דפקתי בדלת, ורב זקן ישיש עם חיוך רחב פתח לי את הדלת", היא מתארת, "הרב אמר לי: 'שלום גברת, איך אפשר לעזור לך?', ואני התחלתי לבכות. אמרתי לו שיש לי בית נחמד, בעל מקסים, אבל אין ילדים כבר עשר שנים. הרב אמר: 'כואב לי שכואב לך', והוסיף: 'אלוקים לא חייב לאף אחד שום דבר, לא ילדים, לא בריאות, לא חיים ולא כסף'. הוא הביא לי כוס מים ונתן לי ללכת הביתה'".



מירי גבאי. צילום: עידן אלוש
מירי גבאי. צילום: עידן אלוש



מה קרה אז?
"כשהייתי כבר ליד הדלת, הרב קרא לי ואמר: 'גברת, בואי'. ואז הוא הוסיף לדבריו: 'אלוקים לא חייב לתת לך, אבל אם תעשי בשביל אנשים מה שאת לא חייבת, אלוקים יעשה איתך מה שהוא לא חייב לך'. המשפט הזה בעצם שינה לי את החיים".



תסבירי למה הכוונה.
"אמרתי: 'אלוקים, בוא נעשה עסק. אני אעשה מה שאני לא חייבת, אתן מהזמן שלי, מהכוח שלי לילדים שלך - לא משנה אם הם יהודים, ערבים, צ'רקסים - ואתה תעשה איתי מה שאתה לא חייב לי ותיתן לי ילדים'. למחרת קניתי פרחים והלכתי לבית חולים בירושלים. מאותו יום אני מתנדבת בשלושה בתי חולים ומשמחת ילדים וקשישים, הולכת למחלקות אונקולוגיות, לחדרי מיון. אני עושה הכל באופן עצמאי, בלי שום עמותה או גוף כלשהו. במקום לקנות לעצמי בגדים ותכשיטים, אני תורמת לאחרים. אני לוקחת עגלה ענקית בת שתי קומות, מעמיסה בה סלסילות של ממתקים ועוד כל מיני פינוקים, ועוברת בין המחלקות השונות ומחלקת לאנשים שאני לא מכירה".



פיגוע ההתאבדות בירושלים ב-2002. צילום: רויטרס
פיגוע ההתאבדות בירושלים ב-2002. צילום: רויטרס



גבאי מספרת שכבר באותה שנה שבה התחילה להתנדב, היא נכנסה להריון. "לא קיבלתי וסת, ופשוט לא האמנתי שזה קורה לי", היא מתארת, "כל העולם דיבר על זה. אנשים פשוט לא האמינו. זה היה נס לא רק מבחינתי. הרופאים הכי גדולים שטיפלו בי והיו אתאיסטים התחילו לדבר על אלוקים. בגיל 27 ילדתי את בני הבכור, ואחריו נולדו התאומות. כיום אני מאושרת עם המשפחה ועם ההתנדבות שלי, ותאמיני לי שאפילו עם ביל גייטס לא הייתי מתחלפת".



"אחרי שראינו את עוצמת הפיצוץ, לא האמנו שיצאנו ללא פגע"


"זה קרה בחודש אוגוסט לפני 15 שנה. אני ואבא יצאנו לעבוד כרגיל, ופתחנו את דוכן הפלאפל", נזכר אייל מעברי, "זו הייתה שעת צהריים. בדרך כלל המון אנשים באים לאכול בצהריים, אבל דווקא באותו יום בשעה 13:00 המקום היה ריק. היה רק לקוח אחד, וממש אי אפשר היה להסביר את זה".



מעברי (43), נשוי ואב לארבעה מירושלים, מנהל עם אביו, מוטי מעברי, את "מרכז הפלאפל התימני" ברחוב הנביאים. העסק קיים יותר מ־40 שנה, וביום המדובר מעברי הבן דווקא לא היה אמור להגיע למקום. "אחותי הייתה צריכה לעבוד באותו יום עם אבא, אבל היא אמרה שהיא לא רוצה לבוא לפה בלי שום סיבה נראית לעין, אז אני באתי להחליף אותה", הוא משחזר. 


מעברי. צילום פרטי
מעברי. צילום פרטי


אף על פי שעברו לא מעט שנים, מעברי זוכר לפרטי־פרטים את מה שקרה. "אבא שלי בדיוק הכין ללקוח לאכול, ושלושתנו באיזושהי צורה הפנינו את הגב שלנו לפתח של החנות", הוא מספר. "כלומר, לא ראינו מי נכנס, כל אחד היה עסוק בשלו, ואז פתאום שמענו פיצוץ אדיר. אבא שלי ישר דחף אותי פנימה לכיוון המטבח, הכל היה עשן ופיח, לא ראינו כלום ולא הבנו כלום באותה שנייה".

המחבל המתאבד שהגיע מבית ג'אלה פוצץ את עצמו בכניסה לחנות של משפחת מעברי. "החנות נהרסה, אבל לנו לא קרה כלום", מתאר מעברי את הנס. "אפילו ללקוח שעמד ממש סמוך למחבל לא קרה כלום. היה עליו רק המון דם של המחבל, והיו עליו גם האצבעות הקטועות שלו".

הצלחתם לעכל את הנס שקרה לכם?
"אחרי שראינו את עוצמת הפיצוץ, לא האמנו שיצאנו ללא פגע. זה היה נס גדול מבחינתנו. באותה תקופה אני הייתי בתחילתה של חזרה בתשובה, והמקרה הזה היה בשבילי מעין גושפנקה לתהליך הזה. מאז, בכל שנה באותו תאריך, כ"א באב, אנחנו עושים סעודת הודיה ומחלקים לאנשים פלאפל בחינם".

"רופאים אמרו שאין להם הסבר איך זה קרה. הסרטן שלי היה סופני, אבל האמנתי שאני מבריאה"

"אף אחד לא היה צריך לבשר לי. אני עצמי קיבלתי את הפקס אלי לעבודה, שבו היה כתוב שיש לי סרטן", מספרת ד"ר ג'נט מיכאיל. "הייתה לי הרגשה לא טובה עוד לפני שהגיעו התוצאות, אבל כשקיבלתי את זה שחור על גבי לבן, עדיין מאוד הופתעתי. היה לי מאוד קשה לקבל את זה. פתאום הכל עומד במקום, פתאום את לא ממשיכה לעבוד, לא ממשיכה לצאת. בדיקות ובתי חולים הופכים להיות השגרה שלך".

בשנת 2007 אובחנה מיכאיל (67), רופאת משפחה בשירותי בריאות כללית, נשואה, אמא לשלושה ילדים וסבתא לשלושה נכדים מפקיעין, כחולה בסרטן אלים מסוג סרקומה. "יום אחד מיששתי את המפשעה, הרגשתי גוש, הלכתי לבדיקות וזה התגלה", היא מתארת. "עשיתי טיפולי כימותרפיה, ניתוח והקרנות, ואמרו לי שיש סיכוי של 50% שזה יחזור. אחרי חצי שנה עשיתי בדיקת CT וראו שיש פיזור גרורתי בכל הריאות. זה היה אפילו יותר קשה מאשר לקבל את הבשורה הראשונה. זה היה סוג של אכזבה מאוד גדולה".

מה היה השלב הבא?
"לא הייתה אפשרות לנתח וחזרתי לטיפולי כימותרפיה. זה היה קשה, עם תופעות לוואי לא פשוטות. אחרי שישה טיפולים שוב הייתי נקייה וחזרתי לעבודה. אבל אחרי תשעה חודשים שוב נצפה פיזור גרורתי בכל הריאות. נאלצתי עוד פעם לחזור לכימותרפיה, אבל רק לטיפול אחד. התפקוד הכלייתי שלי צנח, והבנתי שאם אמשיך בטיפולי כימותרפיה, אגיע לדיאליזה. הבנתי שאין יציאה מהמצב שבו אני נמצאת, ושלא נותר לי עוד הרבה זמן לחיות. הייתי כמעט בקריסת מערכות, והבנתי מהרופאים שהסיכויים שלי להחלים אפסיים. החלטתי שאני עוזבת את הטיפולים הקונבנציונליים ונעזרת רק בכוחות הפנימיים שלי כדי להחלים. הייתי מחוברת למוות והתחלתי להתחבר לחיים".

ד"ר מיכאיל. צילום: יפית בשבקין
ד"ר מיכאיל. צילום: יפית בשבקין


מה בעצם עשית?
"במקום להתחבר לרופאים, לכימותרפיה ולסטטיסטיקות, החלטתי לחיות וליהנות. אני מאמינה שכל דבר בגוף מתחיל במחשבה, והתחלתי לעשות לעצמי דמיון מודרך שבו אני מכניסה לגוף שלי אור שהורג את כל התאים הממאירים. התחלתי לעשות מדיטציה ודיקור סיני, והרגשתי מאוד משוחררת. בהתחלה המשפחה לא כל כך קיבלה את ההחלטה שלי, אבל אחר כך הם היו לצדי".

אחרי חודשיים של עבודה עצמית מיכאיל עשתה שוב CT, ולדבריה, הכל היה נקי, כנגד כל הסיכויים. מאז חלפו שמונה שנים וחצי שבהן המחלה לא חזרה. "האונקולוג שלי אמר שזה נס, ורופאים נוספים אמרו שאין להם הסבר איך זה קרה ואיך החלמתי ממצב כל כך קשה", היא מספרת.

יש לך הסבר לנס הזה?
"כשאנחנו מאמינים בתודעה שלנו בדבר מסוים, האמונה הזו יוצאת לפועל על ידי התת־מודע שלנו. הסרטן שלי היה סופני, אבל האמנתי שאני מבריאה. עשיתי סוגסטיה, שכנוע עצמי שאני מבריאה, ומחקרים מוכיחים שבתוך 21 יום אנחנו אכן יכולים להיגמל מכל מיני דברים או להטמיע בנו הרגלים חדשים. בשנת 2016 גם השקתי את הספר 'מחוברת לחיים', שבו סיפרתי את הסיפור שלי ואת הדרך שלי להחלמה. אני מאמינה שאנחנו יכולים לזמן לעצמנו נסים, אבל מובן שזה לא קורה בקלות. צריך לעשות את הדברים האלה באמונה שלמה".

"הבנו שכנראה יש סיבה לכך שרק החדר הזה נשמר"

"בשנת 2010, גרתי עם ההורים שלי בכפר הנוער ימין אורד", מספרת גילה כהן (26), עובדת קופת חולים מאוחדת מחיפה. "ההורים שלי, איזבלה ושמואל קאופמן, הם מדריכים ב'פרויקט ברזיל', שבמסגרתו חניכים מגיעים מברזיל ארצה ללמוד יהדות ולהכיר את ארץ ישראל. בעקבות אסון הכרמל, פינו אותנו וגם את החניכים מהבתים. במשך כשבוע לא היינו בבית. כשהצליחו להשתלט על השריפה והכל כבר היה בסדר, אני ואחותי, דניאלה גלזר, חזרנו הביתה לבדוק מהי מידת הנזק".

גילה כהן קאופמן. צילום פרטי
גילה כהן קאופמן. צילום פרטי


מה גיליתן?
"הבית הפרטי שלנו היה בסדר, ואז הלכנו לבדוק גם מה קרה בביתן שבו מתגוררים הנערים מברזיל. כל הכניסה וכל החדרים, חוץ מאחד, היו שרופים. לא נשאר זכר לכלום, הכל היה מפויח, הכל היה אפר, נשארו רק הקירות וגם הם היו צבועים בשחור. רק חדר אחד נשאר בשלמותו: החדר שבו ישנו כמה מהבוגרים שסיימו את הפרויקט, שבו היו גם המון ספרי קודש. היו בחדר המון מדפים עם תנ"ך וגמרא, שנשארו שלמים לגמרי. החדר היה פשוט נקי מאפר, לא שחור. מהכניסה ועד הסיום של החדר הכל היה נקי, שלם, בלי שום סימן לכך שהייתה בכלל שריפה מסביב".

זה לא היה נראה לך מוזר?
"זו הייתה תדהמה. לי ולאחותי הייתה אפילו תחושה של יראת שמיים, והרגשנו אמונה באותו רגע. הבנו שלא סתם קרה הנס הזה, אלא שכנראה יש סיבה ספציפית לכך שהחדר הזה נשמר".