"כשהיינו ילדים קטנים, תמיד ההורים אמרו לנו: 'אם תראו ברחוב ילדה קטנה שדומה לכם, תדעו שזו אחותכם'", מספרת עופרה מזור, שזכתה בשבוע שעבר לפגוש לראשונה את אחותה הביולוגית ורדה פוקס, מילדי תימן. "אף פעם לא הוסתר מאיתנו שהייתה לנו עוד אחות. כשגדלנו, אמא סיפרה את כל מה שקרה, ואז כבר גם התחלתי לחפש את אחותי".
 

המפגש המרגש בין שתי האחיות התרחש ביום שלישי האחרון, בזכות התאמת דנ"א מלאה שהתקבלה במאגר הגנטי של חברת MyHeritage, המפעילה פרויקט התנדבותי לאיחוד משפחות ילדי תימן, המזרח והבלקן שנחטפו, הופרדו מיקיריהם או נעלמו בשנים הראשונות לקום המדינה.  פוקס (67) מחולון, שאומצה לדבריה בגיל חצי שנה מבית יתומים של ויצו בשנות ה־50, הייתה מראשוני הנבדקים במאגר לפני כשנה וחצי. במקביל גם מזור (62) ממושב ניצני עוז שבשרון, ערכה לאחרונה את בדיקת הדנ"א שהובילה לאיחוד. לשתיים יש אב ואם משותפים שכבר אינם בין החיים.
 

"לאמי קראו יוכבד ולאבי שלום חיון", מספרת מזור, גרושה, אמא לארבעה ילדים וסבתא לחמישה נכדים, שנמצאת כיום לפני יציאה לפנסיה. "הם היו אנשים מאוד מיוחדים. אבא שלי, מצאצאי גירוש ספרד, נולד בארץ, ואילו אמא שלי עלתה ארצה בתור ילדה קטנה מתימן. היא הייתה חקלאית וצבעית, ואבא היה נהג. הם התחילו את חייהם המשותפים בתל אביב, ואחר כך עברו לניצני עוז. היינו ארבעה ילדים. שניים נולדו בתל אביב, ואני ואחי הקטן ז"ל נולדנו במושב. כיום נשארנו בחיים מבין האחים רק אני ואחותי הגדולה. עכשיו התווספה אלינו גם ורדה, אחותנו הבכורה". 

מתי נודע לך שלהורייך הייתה עוד ילדה?

"כל הזמן ידענו את זה. ורדה נולדה בבית החולים הדסה בתל אביב, ממש לפני החתונה של הוריי. אמא סיפרה שהיא נכנסה להריון לפני החתונה, כמובן מאבא שלי. אבא היה בצבא, ויום אחד אמי קיבלה כאבים, נכנסה לבית החולים וב־25 ביולי 1950 ילדה בת בכורה. כיוון שאמא שלי לא הייתה נשואה, והמשפחה שלה הייתה דתייה, היא הייתה נורא מבוהלת. היא עזבה את בית החולים ורצה לקרוא לאבא שלי. כשהם חזרו לבית החולים, אבא שלי ביקש את הילדה שלו. אמרו לו: 'לכו מפה, ילדים, על מה אתה מדבר?'. אמא שלי אמרה: 'אבל אני עכשיו ילדתי אותה', ואז שוב אמרו להם: 'לכו מכאן, ילדים'. אמא שלי הייתה אז בת 17, לא הבינה שום דבר. לא היה להם מה לעשות והם הלכו. אבל אמא שלי תמיד אמרה שהילדה נולדה בריאה, וכל הזמן הייתה לה כמיהה לראות אותה. היא רצתה לדעת איך היא נראית, למי היא דומה. היינו לפעמים יושבות, והיא הייתה אומרת: 'בטח הילדה דומה לזאת ולזאת'. אמא הייתה מדמיינת אותה לידה".

"כבר לא האמנתי שאמצא את המשפחה שלי". פוקס (עם כיסוי ראש, בשורה השנייה) ומזור (משמאלה) באיחוד המשפחתי, בשבוע שעבר צילום: MyHeritage


מי עוד ידע על קיומה של הילדה?

איחוד משפחות מחטופי תימן - צילום: MyHeritage

"המשפחה ידעה, וחברים מסוימים ידעו. כשהתפוצצה הפרשה של חטופי תימן, וכשהייתי אומרת שגם לי יש אחות חטופה, הרבה אנשים היו אומרים לי: 'את עם הדמיונות שלך, תירגעי'. היו עושים ממני בדיחה, אבל אני ידעתי שזו האמת. אני גדלתי על זה. אנשים אמרו לי: 'את חיה בסרט'. לא האמינו שזה אכן קרה". 
 

החיים במשפחה לא היו פשוטים. "אבא נפטר מוקדם, בגיל 47, ועברנו טרגדיה נוספת", היא מספרת. "לאמה קרתה תאונת דרכים כשהייתה בת 39, והיא הפכה לנכה על כיסא גלגלים. כבר לפני 30 שנה, בעודה על כיסא גלגלים, היא הייתה אומרת שאנחנו צריכים לחפש את האחות שלנו. אז גם התחלתי לשאול אותה שאלות כגון איפה ילדת, מתי בערך, והיא סיפרה לי הכל". 
 

בהמשך מזור ניגשה לארכיון של בית החולים הדסה בתל אביב. "מצאתי שם את השם של אמא, את תאריך הלידה, אבל זה היה מחוק עם קו של עיפרון מעל", היא משחזרת. "ראיתי עוד הרבה שמות עם קווים של עפרונות. שאלתי את עצמי מה זה הקווים האלה, למה יש קווים? אמרו לי שעם זה לא מתעסקים ושאני לא יכולה לקבל אינפורמציה. כנראה שהקווים האלה היו קוד מסוים". 
 

אמה של מזור נפטרה לפני כעשר שנים, בגיל 78. "עד סוף ימיה היה לה רצון לראות את הילדה", היא מספרת בכאב. "אמא חלתה תקופה קצרה לפני שנפטרה. אני ואחותי טיפלנו בה, והיא אמרה: 'לא זכיתי לראות אותה'. היא פספסה את ורדה".

גם אביך דיבר על הילדה?

"גם הוא דיבר, אבל הוא כאמור נפטר מוקדם. כילדים הוא היה תמיד אומר לנו שיש לנו עוד אחות. היה אפילו מקרה אחד שבו הכרתי מישהי שמאוד דמתה לי, והיינו חברות. אמרתי לה: 'אולי את אחותי, בואי ננסה לברר'. היא צחקה ואמרה שהיא לא מאומצת. כשהעלו את הנושא של ילדי תימן, אמרתי 'סוף־סוף'. אני זוכרת שהזדהיתי עם הרב עוזי משולם ז"ל, ולא הבנתי למה אנחנו לא יכולים לקבל אינפורמציה. היום כבר כולם יודעים את כל התמונה". 
 

"אחותי כל הזמן סיפרה לי על הילדה שנולדה לה", מספרת גם מלכה לוי, דודתה של ורדה פוקס. "היא הייתה ממש בטרגדיה, כל הזמן בכתה", "הייתי מאוד קשורה לאחותי", מספרת לוי (69) מתל אביב. "כשאמנו נפטרה, היא הייתה כמו אמא שלי. לא אשכח לעולם שיוכבד אמרה לי שהיא מקווה שלפני שתסגור את העיניים, תזכה לראות את הבת שלה. היא הייתה על כיסא גלגלים, הייתה חולה בסרטן, וכל הזמן דיברה על זה. היא כל הזמן הזכירה את הילדה. הייתה אומרת: 'אלוהים, אם אתה רואה אותי, תן לי רק לראות אותה'". 

ורדה פוקס. צילום פרטי

 

מזור מודה שהפרשה הזו לא הרפתה ממנה לאורך חייה. "אני זוכרת שאמא הייתה אומרת לי: 'היא דמתה לך כשנולדה'", היא אומרת. "חייתי את החיים שלי, והסיפור של האחות היה עולה שוב ושוב בסיטואציות מסוימות. עקבתי אחר הנושא בעיתונים, הלכתי לכנס שארגנו, ואפילו ניסיתי להגיע לתוכניתה של צופית גרנט, אבל זה לא צלח". 
 

הטלפון הגורלי

המפנה בסיפור חל כשמזור הגיעה לכנס שערכה ח"כ נורית קורן (הליכוד) בראש העין בנושא פרשת ילדי תימן, ושם גם שמעה על בדיקות הדנ"א שמבצעת חברת MyHeritage. "כשנודע לי על הבדיקות, לא חשבתי פעמיים, ומיד הלכתי ועשיתי", היא מספרת. "הלכתי לבדיקה מתוך אמונה, והמשכתי בחיים שלי. ואז, כחצי שנה אחרי ביצוע הבדיקה, הגיע הטלפון. אמרו לי: 'אנחנו מתקשרים מחברת MyHeritage ואנחנו מתרגשים. עלינו על התאמה, ואנחנו רק רוצים לשאול אותך כמה שאלות נוספות'. הם רצו לשמוע לגבי הגיל של אמא, וזה התאים להם בול. היה בינגו. אז הם התקשרו גם לוורדה ושאלו אם מתאים לנו להיפגש למחרת". 
 

איך הרגשת עם קבלת הבשורה?

"בכיתי ישר. חשבתי שאני בסרט, ועדיין אני מרגישה שאני צופה באיזה סרט. לא הצלחתי לישון, לא אכלתי". 

בשבוע שעבר אכן קרה הבלתי ייאמן, והאחיות, ויתר בני המשפחה המורחבת, כאמור סוף־סוף נפגשו. "אמרתי לעצמי שאם זו אחותי, אז לא בדיקות ולא כלום. אני אדע לזהות מי זאת", מספרת מזור. "נכנסה לחדר קבוצה של אנשים, הייתי מאוד מבולבלת, וכשראיתי את ורדה אמרתי 'בינגו', כי היא דומה למשפחה של אבא שלי. חיבקתי אותה ובכיתי. היא הייתה קצת בהלם. היא רצתה לראות את אבא ואמא, והראיתי לה תמונות שלהם. מבחינתי, זו הייתה סגירת מעגל". 

כואבת לך העובדה שאמך לא זכתה לראותה?

"ברור. זה פספוס גדול שהיא לא ראתה אותה, וגם שוורדה לא זכתה להכיר אותה. זה פספוס גדול של כל המשפחה". 

את חושבת שתצליחו להשלים את השנים האבודות?

"לעולם לא נוכל להשלים את מה שהיה, אבל אנחנו מתחילות עכשיו דרך חדשה. כאמור, מאוד כואב לי שההורים המקסימים שלי פספסו את ורדה".

"אני קצת בהלם מהסיפור", אומרת גם לוי. "כואב לי שאחותי והמשפחה שלה מאוד סבלו כל החיים. אגב, ורדה בזמנו גרה ברחוב שינקין בתל אביב, אני גרה ליד דיזנגוף סנטר, אז אולי בעבר אפילו חלפנו האחת על פני השנייה. ורדה סיפרה לי שמגיל 6 היא בכתה ורצתה לראות את ההורים שלה". 

"לעולם לא נוכל להשלים את מה שהיה, אבל אנחנו מתחילות עכשיו דרך חדשה". מזור (מימין) ולוי. צילום: אבשלום ששוני

 

"טראומה טובה"

למזור וללוי יש לא מעט כעס על מקבלי ההחלטות במדינה דאז, שאפשרו לדבריהן לפרשה הזו להתרחש. "אני כועסת על המדינה", אומרת מזור. "איך דברים כאלה נעשו? איך עוול כזה נעשה?" היא שואלת. "היינו אחרי השואה. אתם ידעתם מה זה הסבל הזה, אז איך גרמתם עוד סבל?"
 

 "אני שואלת איך יכול לקרות כזה דבר", אומרת גם לוי. "אני מכירה עוד בני משפחה שלנו שנעלמו להם ילדים, וגם הייתה לי בזמנו שכנה שלקחו לה את הילדים. אני אומרת שזה עוול על עוול. אם הילדים ניתנו לאימוץ, אז לפחות בגיל מסוים היו נותנים להם לראות את ההורים הביולוגיים. לפחות את זה היו מאפשרים להם. זו מעין תעלומה לא ברורה. יש בנו הרבה עצב. באותה תקופה אנשים היו מאוד תמימים. ניצלו את התמימות של האנשים האלה, וזה מה שמאוד מקומם אותי. אנשים סבלו שנים ומתו עם הסבל הזה. גם ורדה עצמה סבלה כל החיים. היא אמרה שלא היה יום ולילה שלא חלמה על אמא שלה. אם הממשלה אז הייתה עושה משהו בנושא, אולי הדברים היו נראים קצת יותר אנושיים. זה לא אנושי לתת לאנשים לסבול כל כך הרבה שנים". 
 

"אני לא כועסת על כלום, אני רק רוצה שיפתרו את הפרשה הזאת של ילדי תימן ושלא ייקחו יותר ילדים בלי סיבה מהוריהם, כי זו טראומה מאוד חזקה. זה כמו גטו", אומרת מצדה גיבורת הפרשה, ורדה פוקס, ומציינת בשמחה ש"עכשיו אני והאחיות שלי נהפוך למשפחה". 
 

פוקס, גרושה, אמא לשתי בנות, סבתא לתשעה נכדים וסבתא רבתא לארבעה נינים, עבדה בעברה ככוח עזר בבית אבות. היא גדלה בחולון אצל הוריה המאמצים ז"ל, והייתה בתם היחידה. "הם אמרו לי בגיל 11 שאני מאומצת, אבל כבר בגיל 6 ידעתי זאת", היא מספרת. "הילדים היו אומרים לי שאלה לא ההורים שלי, שההורים שלי לבנים, ואני לא. ניסיתי לחפש את הוריי הביולוגיים, הלכתי לכל מיני מקומות, ניסיתי הכל". 
 

שאלת את הורייך המאמצים איך הגעת אליהם?

"הם אמרו שהם הלכו לוויצו בתל אביב ולקחו אותי כשהייתי בת חצי שנה. ידעתי שהמוצא שלי הוא תימני, אבל מעבר לזה לא ידעתי כלום. אבא שלי עבד בבית חרושת, אמא לא עבדה. מבחינה חומרית, לא היה חסר לי כלום, אבל כסף זה לא הכל בחיים. תודה לאל, היו לי חיים טובים אצל ההורים המאמצים, אבל הייתה לי טראומה מכך שאני מאומצת. רציתי מאוד לדעת מי ההורים הביולוגיים שלי, מה הזהות שלי". 

האמנת שיום אחד תמצאי את משפחתך?

"כבר לא האמנתי, אבל אמרתי שצריך לעשות השתדלות. אני עדיין לא מעכלת את מה שקרה. גם זו טראומה, אבל הפעם לטובה".