בדרכו אלי קבר, כך מספרת האגדה, התחיל סבו של יעקב נמרודי לגלות סימני חיים. אנשי חברה קדישא של פרס, שליווהו בדרכו הלא אחרונה, ניערו את האלונקה ונזעקו בבעתה: "נא מורדי! נא מורדי!" ("לא מת" – בפרסית). קריאתם דבקה במשפחה והייתה לשמה. לאחר שהיגרה מפרס לעיראק ומשם לארץ, עדכנה את שמה ל"נמרודי". אבל ה"נא מורדי" נשאר איתה, ובשורת אי־המוות הייתה לעובדת חיים, לאנחת רווחה לא מודעת בכל פעם שיעקב שב ממשימותיו המסוכנות בהסתערבות, בש"י (שירות הידיעות של "ההגנה"), ב"קת"ם" ("קצינים לתפקידים מיוחדים") ובמוסד.
 

ראש המוסד לשעבר שבתי שביט, אהרון שרף שהיה המשנה לראש, אליעזר (גייזי) צפריר, שהיה ראש שלוחת המוסד בלבנון, רפי איתן, מלוכדיו של אייכמן, יעקב פרי, שהיה ראש השב"כ, וצורי שגיא, תא"ל בצנחנים, חתומים על הבקשה להעניק ליעקב נמרודי פרס ישראל על מפעל חיים. זאת, בשל תרומה מיוחדת למדינה ולכלכלתה ומיסוד הברית המדינית, הביטחונית והצבאית בין ישראל לאיראן, עד להפיכה המוסלמית. "בכל לבנו ובכל מאודנו אנחנו ממליצים", מתרגשות הפיגורות הביטחוניות, "וקצרה היריעה מלפרט הכל".
 

רומן עם איראן 


היריעה נפרשת בבגדד: יעקב נמרודי נולד בשנת 1926 למשפחה ציונית. ההורים, שציפו רק להולדת בנם, עוזבים כעבור שבועיים את עיראק ומתיישבים בירושלים. כשהוא בן 13 מת אביו של יעקב, ופרנסת אמו ותשעת אחיו ואחיותיו נוחתת על כתפיו. הוא מתחיל לעבוד במשביר המרכזי ומקבל אחריות על מחסן התבואות, מרכז את הזמנות הקיבוצים וסורג קשרים עם הסוחרים הערביים. כאן ראשית הסתערבותו, זאת אבן הזינוק.

יעקב נמרודי והרמטכ"ל דוד אלעזר בסרט 'מושל שושן'. צילום: צילום מתוך הסרט
 

פגישה מקרית עם יצחק נבון, ראש המחלקה הערבית של המודיעין, מגלגלת אותו אל קריירת חיים מודיעינית. "הוא היה בקשר עם הערבים מחברון, מעין כרם ומרמאללה", אמר הנשיא החמישי בסרט "מושל שושן" (תסריט, בימוי ועריכה: גבריאל ושלר). "היה לו מודיע פה ומודיע שם והיה מסור מאוד לנושא". לאחר קורס מ"כים, נמרודי התמנה למרכז המודיעיני של כפרי הערבים באזור ירושלים. ב־1947 הצטרף לפלמ"ח, עשה קורס קצינים בג'וערה ונחת ביחידת המסתערבים "השחר", פרי חזונו של יגאל אלון. כקמב"ץ ותוך סכנת נפשות, הוא שותף להברחת יהודים מסוריה ומלבנון לארץ. הדחף להביא עולים יחזור וידבק בו כ־40 שנה אחר כך, כשייפתחו שערי ברית המועצות. 


כשפורקה יחידת המסתערבים, מונה נמרודי למפקד הבסיס הדרומי של 'קצינים לתפקידים מיוחדים'. אלה אמצע שנות ה־50: את הארץ שוטפים הפדאיון, חוליות מסתננים שזורעות אימה ומוות בעיקר ביישובי הספר. מחוזות שליד הגבול נכנסים לעוצר עם חשיכה. בכל בוקר מביא איתו נמרודי את תמונות הרצח וההרס. במבצע מודיעיני בפיקודו של נמרודי נקטל מוסטפא חאפז, ממקימי הפדאיון. מבצע קדש ב־1956 יחסל סופית את חוליות הטרור הערביות. 


בשנת 1955 מושאל נמרודי למוסד, והראש איסר הראל ממנה אותו לראש השלוחה באיראן. אין זה מינוי אקראי, אלא חלק ממדיניות רשמית בעת ההיא. באמצע שנות ה־50, ישראל מתייצבת מול גל של פן־ערביות בהנהגת גמאל עבד אל־נאצר. ראש הממשלה דוד בן־גוריון סבור שנגד מדינות ערב המוסלמיות יש לגבש ברית של מדינות מוסלמיות, אך לא ערביות. כחברות בברית הפריפריאלית לצד ישראל באות בחשבון טורקיה, חבש ואיראן. את ההתקרבות למשטר השאה אמור לממש נמרודי. 


באוקטובר 1954 הוא אורז את משפחתו ויוצא לדרך. "זה היה יום שלג", זוכרת אשתו רבקה את הנחיתה בטהרן, "השלג נמס בבוץ והכל נראה מלוכלך. זה היה נורא מדכא. התחלתי לבכות". 


"ליעקב היו שלוש משימות", נזכר תא"ל (במיל') עמוס גלבוע, שהיה ראש חטיבת המחקר באמ"ן, "לקשור קשרים עם אנשי צמרת, להתחיל לכונן יחסים צבאיים בין איראן לישראל ולספק מודיעין על האויב הגדול ממזרח – עיראק".


המידע שמעביר נמרודי לארץ חיוני לפיצוח מבנה צבא עיראק ומטרותיו. הוא מפציץ את המערכת לא רק באלפי ידיעות, אלא בפריט החיוני ביותר לעבודת המודיעין – מסמכים. הוא מצלם הכל. חברים, משפחה, הווי, ימים בחייה של טהרן. את החומר המודיעיני הוא מפתח על מיקרופילם ושולח. "היו לו כל מיני פטנטים", מספרת רבקה, "היה מחורר חור בקוקוס, מגלגל את המיקרופילם דק־דק ומכניס. בכל פעם מצא דרכים אחרות. היה לו דמיון פורה". 



יעקב נמרודי עם אביו. צילום: פלאש 90


קשרי הביון בין טהרן לירושלים מתהדקים והולכים. השאה משתכנע להחליף נספחים צבאיים, ובמרץ 1960 יעקב נמרודי מתמנה לנספח צה"ל בטהרן. "המועמד שלי נמרודי היה הנספח המושלם", כתב ראש אמ"ן דאז חיים הרצוג. הוא "דיבר פרסית וערבית בשטף והתמצא בכל הנעשה באיראן". 


בישראל בעת ההיא מתגבשת ההכרה שיש לסייע לכורדים במאבקם נגד עיראק - כך יוחלש צבאה ולא יחבור לצבאות ערב במקרה של מלחמה בישראל. בהשראת נמרודי, השאה מסכים תחילה שמדריכים מצה"ל יאמנו יחידה נבחרת של קצינים איראנים שיאמנו את הכורדים, בראש הישראלים תא"ל (אז אל"מ) צורי שגיא. בין השאר הם מלמדים את האיראנים כיצד להגן על מתקני הנפט מפני פלישה עיראקית. בהמשך מאמנים הישראלים את לוחמי הפשמרגה, הכורדים עצמם. "היינו חמישה מדריכים והסתובבנו בשטח במדים איראנים", סיפר לימים שגיא. "לימדנו אותם בעיקר מלחמת גרילה". לאחר קרבות עזים, מאלצים הכורדים את העיראקים להציע להם אוטונומיה. 


בטהרן מתחילה להתגבש מושבה ישראלית: קומזיצים, טיולי טבע, בית ספר ישראלי עם הדלקת נרות חנוכה ותחפושות בפורים. "היו לנו מסיבות נהדרות", נזכרת רבקה נמרודי. באחת התמונות בסרט, נראה יעקב מחופש לשייח'. בתמונה אחרת נראית אישה מדגימה לגנרל איראני ירי בעוזי. "הייתי אז צעירה ויפה", מספרת ציפי לביא המזכירה."יעקב השתמש בי כדי לתת הילה זוהרת לעסק. הייתי בסך הכל סגן, אך הוא הציג אותי לפניהם כרב־סרן". 


פריים נוסף לוקח אותנו אל ילד מכוון עוזי. "אבא שאל אותי אם אני רוצה לירות, ועניתי: 'ברור שכן'", סיפר עופר נמרודי. "העוזי העיף אותי אחורה, ובמשך ימים לא יכולתי להירגע". האב לא חסך הרפתקאות מבנו. הוא לקח אותו לאימונים של צבא איראן, לפגישות עם גנרלים, לטיסות מעל מעוזי המורדים הכורדים. "הייתי מסתכל על אבא ומעריץ אותו", נפעם עד היום נמרודי הבן. לא פעם שאל את עצמו איך פיתח אביו את מנועיו העל־קוליים? ומאין בא הדחף? התשובות תמיד החזירו לירושלים של שנות ה־30, לילדותו הענייה של אבא - נער נרדף בצורך לבנות את עצמו, להגיע רחוק יותר, גבוה יותר מאחרים. 


"הוא היה ממזר", אומרת לביא, "יעקב היה מוכתר והתנהג כמוכתר. הוא האמין שהוא מצליחן והיה מצליחן. הוא היה מלא ערך עצמי. היו לו כוח, אמצעים ושארם". 


גלבוע: "הייתה לו כזו השפעה, שיכולת לומר עליו שהוא מושל שושן".


צורי שגיא: "לפני המשרד שלו היו יושבים קצינים איראנים כמו בתור לקופת חולים שימליץ עליהם לקידום". 


מטוס עיראקי בשמי ישראל


שליטתו בטהרן פותחת את הדרך גם לבכירים ישראלים אחרים. בין המבקרים החשאיים: ראש אמ"ן אהרון יריב, ראש המוסד מאיר עמית ומפקד חיל האוויר עזר ויצמן. אחד החברים במשלחת הזאת הוא טייס, עדיין אלמוני, ושמו אביהו בן־נון. "כשעה לפני קבלת הפנים אצל השאה", מספר בסרט מי שיהיה מפקדו ה־11 של חיל האוויר, "גיליתי שאין לי מכנסיים. אבל עזר אמר: 'אין בעיה, יש נמרודי'. ונמרודי אמר: 'אין בעיה, יש לי חייט'". בתוך חצי שעה צויד בן־נון בחליפה חדשה, מתאימה בול. "אמרתי: 'אוקיי, יש פה מישהו שיכול להזיז דברים'", סיפר. 
 

באפריל 1965 מאתגר ויצמן את ראש המוסד מאיר עמית: "תביא לי מיג 21". במערב אין יודעים דבר על מטוס הקרב הסובייטי החדיש, והכרתו היא צורך מודיעיני כמעט קיומי, נדבך קריטי בתפיסת ההגנה של המערב. עמית מבקש זמן ומתניע את מבצע יהלום. הוא משגר לשלוחות המוסד ברחבי הגלובוס בקשה משוגעת: "חפשו טייס עיראקי כדי לגייס אותו למבצע".


ההודעה נוחתת גם על שולחנו של נמרודי בטהרן. בזיכרונו הארכיוני עולה יוסף שמש, יהודי יליד עיראק שחי בטהרן, "איש צבעוני, מחובר, חובב נשים, סוחר בן סוחרים", מתאר אותו איש המוסד ברוך מזור. אבל לשמש יש יתרון בלתי ניתן לערעור: האחות של אהובתו הנוצרייה, קמיל, נשואה לטייס מיג 21 עיראקי. נמרודי נלהב, אך שומר על דם קר. כדי להיווכח אם האיש אכן שווה משהו, הוא משגר אותו למשימת מבחן: מבקש ממנו מסמכים - אומנם חסרי ערך מודיעיני, אך הבאתם תצביע על יכולות האיסוף של הסוכן. שמש מספק את הסחורה, ונשלח ליצור קשר עם הטייס העיראקי. 


המיג ה-21 העיראקי. צילום: משה מילנר, לע"מ


סרן מוניר רדפא הוא איש מתוסכל. קידומו נבלם עקב היותו נוצרי והתנגדותו להפצצת כפרי הכורדים. לאחר משא ומתן עקיף של חודשים, הוא נעתר לעשות
את הבלתי ייאמן ועורק עם מטוסו לישראל. ב־16 באוגוסט 1966 הוא משגר את האות המוסכם ונוחת עם מטוסו בבסיס חיל האוויר בחצור. מטוס המערכה מספר 1 של הגוש המזרחי נמסר לבדיקה אצל האמריקאים ומוחזר לישראל. לאחר המבצע מחליפים המטוסים האמריקאים את הצרפתים והופכים לכוח העיקרי של חיל האוויר הישראלי. 


הקשרים המתעוררים עם איראן תורמים לחיסול המיתון בארץ. אנשי עסקים ישראלים מוצאים שדה חדש. טהרן הומה יזמים, מומחי מים, חקלאות ובנייה. 

עופר נמרודי: "ישראל הפכה להיות מעצמה באיראן. באמצעות סולל בונה, למשל, היא בונה את רוב הסכרים והכבישים". 


גם היצוא הביטחוני משגשג. באחת התמונות נראה מפקד חיל האוויר האיראני מקבל עוזי במשרדו של נמרודי. הודות לקשריו נמכר העוזי כתת־מקלע ראשי של צבא איראן. הכותרות בארץ מדווחות: "שומרי ארמון השאה מצוידים בעוזים". 


עסקת העוזי סוללת את הדרך לתעשיות ביטחוניות אחרות. סולתם מייצרת מרגמות במיליוני דולרים, התעשייה הצבאית משפצת מאות טנקים של איראן, התעשייה האווירית מחדשת את ה־F5 של חיל האוויר. "זה היה היקף חסר תקדים. התעשייה האווירית נבנתה מזה", אומר בסרט שמעון פרס, שביקר בטהרן עם מנכ"ל התעשייה האווירית אל שווימר. 


קיבוץ נצר סירני מפתח מטבח לחיילים שנוסע איתם בשטח. נמרודי מוכר לאיראנים מאות מסוגו, אף שאין הם ממש זקוקים לו. "הצבא היה לוקח כבשים להרים, שוחט אותם לארוחת ערב ומשאיר לבוקר", צוחקת המזכירה לביא. כראש משלחת משרד הביטחון בטהרן, קידם נמרודי הזמנות במיליארד דולר מהתעשייה הישראלית. אחרי ששת הימים, שיתוף הפעולה עם איראן בשיאו. נחתם הסכם שמגדיל את אספקת הנפט לארץ תמורת רכש מהתעשייה הצבאית. הרמטכ"ל ברהם אריאנה מגיע לביקור ראשון בארץ. נמרודי מארגן למשלחת פגישות עם צמרת צה"ל, וביקורים בכנסת, ביד ושם ובהר הרצל. 

ביולי 1969, לאחר 15 שנים באיראן כנציג המוסד, נספח צה"ל ונציג משרד הביטחון, שב נמרודי עם משפחתו לארץ. הוא משתחרר מצה"ל ושב לאיראן, הפעם כאיש עסקים. בין השאר הוא מוכר לאיראנים מתקנים להתפלת מים. 


וזה הסוף


בינואר 1979 מתחוללת המהפכה האיראנית. השאה בורח, חומייני תופס את השלטון, איראן הופכת לרפובליקה אסלמית תיאוקרטית והיחסים עם ישראל מושלכים למגרש הגרוטאות של ההיסטוריה. בראשית שנות ה־90, מתמוטטת ברית המועצות, ויהודים יכולים לממש את זכותם לעלות. אבל המתנת העולים בתחנות מעבר בבודפשט, בוורשה או בווינה מייקרת את התהליך וחושפת את העולים למתקפות טרור. נמרודי מקים חברה שמפעילה טיסות ישירות ממוסקבה, מקייב, מקישינב ומווילנה. 25 אלף עולים מגיעים בטיסות האלה לארץ. "אבל אבא אמר לי עשרות פעמים", מספר עופר נמרודי, "שהתקופה הכי טובה, הכי חשובה בחייו, הייתה באיראן, שיא ההגשמה שלו". 


הענקת פרס ישראל לנמרודי יכולה להפנות זרקור אל ימים נשכחים, אל ידידות עם אומה שמנהיגיה נתפסים כיום כארכי־אויב מהגולן. חלקו של נמרודי באותה קפסולת זמן ורודה שהייתה פעם בולטת ומשמעותית, משמש הוכחה שיחסים יכולים להתנהל אחרת. "לו היו לנו עוד עשרה נמרודים כאלה", כתב בזמנו הרמטכ"ל השישי צבי צור, "מדינת ישראל הייתה יוצאת נשכרת".