זמן קצר לפני שרוכבי האופניים של קבוצת "סייקלינג אקדמי" מזנקים מנקודת הפתיחה, ביומו הרביעי של המרוץ האיטלקי "טירנו־אדריאטיקו" ל־219 קילומטרים של רכיבה מאומצת בעליות ובמורדות, על רקע נופי טוסקנה המרהיבים, הם יושבים באוטובוס ומאזינים בפנים רציניות למנהל הספורטיבי הפיני צ'ל קרלסטרום, שהיה בעצמו כוכב אופניים בשעתו. "זה הולך להיות מסלול קשה", הוא אומר להם בקור רוח. "לא משנה מתי, יהיה לכם קשה. אז אל תתאבדו על זה. אל תשתגעו". אחר כך קרלסטרום מעדכן אותם שאחדים מרכיבי האופניים הוחלפו, וגיום (ג'י) בויווין הקנדי, שיומיים קודם לכן התרסק עם עוד עשרות רוכבים במהלך המרוץ, אומר מחויך: "אז אני אשתדל לא להתרסק עם האופניים הפעם".

אני יוצאת מתדרוך הבוקר הזה בפנים עגומות, כאילו אני זו שתידרש עוד רגע לבצע את המסלול הבלתי נתפס הזה, אך ד"ר עידית שוב, רופאת הקבוצה ורוכבת אופני כביש בעצמה, ממהרת לתת פרופורציות. "זה בכלל לא היה תדרוך מדכא", היא אומרת. "אלו ספורטאים שאוהבים לסבול".

עשר שעות אחר כך, על פסגתו של הר מושלג, תציין "סייקלינג אקדמי", קבוצת האופניים המקצוענית הראשונה בישראל, את ההישג הגדול ביותר שלה בשבעת ימי המרוץ "טירנו־אדריאטיקו", המכונה גם "מרוץ שני הימים" (מהים הטירני לים האדריאטי): הבריחה (פריצה קדימה מדבוקת הרוכבים) המפוארת של אחד מרוכביה, אלוף לטביה, קריסטס ניילנד, שנמשכה לאורך כ־210 קילומטרים; והגעתו של הרוכב הבלגי בן הרמנס לקו הסיום במקום החמישי. היום הזה הוגדר כ"איכותי ביותר" בתולדותיה של הקבוצה הצעירה (מאז כבר נרשמו לה עוד כמה הישגים איכותיים), אבל עוד נדרשת כברת דרך עד שתשיג את מטרותיה, ואלו אינן בהכרח קשורות לזכייה כזו או אחרת במרוץ אופני כביש.

"סייקלינג אקדמי" נוסדה ב־2014 כחלק מחזונו של רן מרגליות, רוכב אופניים בעברו ששאף להיות "הישראלי הראשון בטור דה פראנס", אך לא הצליח להגשים את החלום. היעד הבא שלו היה הקמתה של קבוצת אופניים ישראלית מקצוענית, שתסייע לפתח את הדור הבא של רוכבי אופניים בארץ, שיתחרו ברמות הבינלאומיות הגבוהות ביותר ויעניקו השראה לאלפי נערים ונערות שילכו בעקבותיהם. בהיעדר תקציב מהמדינה, פנה מרגליות לסיועם של שני בעלי הון, איש העסקים רון בר און והמיליארדר הקנדי סילבן אדמס, שהם אלה שמממנים את פעילותה של הקבוצה עד היום.

יותר משלוש שנים לאחר היווסדה בתקציב של פחות ממיליון יורו, הקבוצה מונה כיום 24 רוכבים מ־16 מדינות ולאומים שונים, ובהם חמישה ישראלים ("השאיפה היא שיהיו יותר ישראלים עם הזמן"), והיא הצליחה לעלות מהדרג השלישי, הקונטיננטל, לדרג השני, הפרו קונטיננטל. גם תקציבה גדל בהתאמה ועומד כיום על כ־5.5 מיליון יורו. לצורך השוואה, רוב הרוכבים שמולם התחרו רוכבי "סייקלינג אקדמי" בטירנו־אדריאטיקו הגיעו מקבוצות דרג ראשון, פרו־טור, שתקציבן עומד על עשרות מיליוני יורו בשנה.

"מלכתחילה הצבנו לעצמנו מטרה שאפתנית", מספר מרגליות. "לפרוץ לתודעה של העולם ולהראות שישראל על המפה בתחום האופניים בישראל. אנחנו רוצים לטפח גיבורים לאומיים בענף ולעשות לו את מה שיעל ארד עשתה לג'ודו. אנחנו מאמינים גדולים באופניים כספורט ערכי, שמייצר חברה טובה יותר, אנשים שמחים יותר. הטור דה פראנס הוא עדיין מגדלור מבחינתנו, אולי ב־2019 או ב־2020".

"דוד מול גוליית". רוכבי סייקלינג אקדמי ב"טירנו־אדריאטיקו". צילום: נועה ארנון

"דוד מול גוליית", מגדירים כאן את התחרות של שבעת הרוכבים של "סייקלינג אקדמי" ב"טירנו־אדריאטיקו" מול אגדות אופניים כמו פיטר סאגאן הסלובקי, אלוף העולם במרוץ אופני הכביש לשנים 2015, 2016 ו־2017, או כריס פרום הבריטי, מנצח הטור דה פראנס ארבע פעמים, שנכשל לאחרונה בבדיקת סמים ובימים אלה נאבק על תדמיתו ויושרו כספורטאי. ובכל זאת, אף שהיא האנדרדוג המובהק, הקבוצה הישראלית עולה לכותרות לאורך המרוץ הזה עם כמה בריחות הישגיות במיוחד. אלא שהאתגר הגדול עוד עומד לפניה: מרוץ "ג'ירו ד'איטליה", אחד משלושת מרוצי האופניים הגדולים והחשובים בעולם לצד הטור דה פראנס הצרפתי ו"וואלטה אספניה" הספרדי. לרגל 100 שנה להיווסדו, יצא השנה הג'ירו לראשונה מגבולות איטליה, ויוזנק ב־4 במאי מירושלים לשלושה ימי רכיבה אינטנסיביים. מבחינת הרוכבים בטירנו־אדריאטיקו, כאן הם נאבקים על כרטיס הכניסה הנחשק לג'ירו, שבו יזכו רק שמונה מחברי הקבוצה.

"לנוכח ההישגים, איך אתה מסביר את זה שהמדינה עדיין לא תומכת בכם?", אני שואלת את מרגליות. "אנחנו לא נאיביים", הוא עונה. "אני מכיר היטב את המדינה ואת המגבלות שלה ויודע שסדרי העדיפויות שונים, אבל אני גם רואה שתמונת המצב משתנה, למשל בעובדה שה'ג'ירו' מגיע ארצה ושהצלחנו להשיג חסות כלשהי ממשרד התיירות. יש שינוי שמתחיל".


יש מחשבות גם על פתיחת קבוצת נשים מקבילה?

"המטרה שלנו היא גם לפתוח קבוצה לנשים. אני מכה על חטא שעדיין לא עשינו את זה. כן עזרנו כבר לכמה נשים מובילות בתחום, ואנחנו מקווים שבשנתיים הקרובות נוכל לפתוח קבוצה כזו".

בלי אגו
רכיבת אופניים נחשבת לספורט הקשה, התובעני והאכזרי בעולם. במהלך ימי המרוץ, כ־160 הרוכבים מ־22 קבוצות, משלל מדינות, גומאים כ־200 קילומטרים מדי יום, במשך כחמש־שש שעות ביום, בלי הפסקות. בקבוקי מים, חטיפי אנרגיה ועוגות קוקוס או אורז קטנות מועברים להם בנקודות האכלה קבועות מראש או על ידי המנהלים הספורטיביים הנוהגים במכוניות הליווי. המנהלים הספורטיביים לא רק אחראים לטקטיקה ("מי יפרוץ הבוקר?", אני שואלת את קרלסטרום בארוחת הבוקר, והוא עונה: "נראה איך הם יתעוררו"), אלא גם להעלאת המורל, שלעתים דורשת אמצעים יצירתיים במיוחד. כך למשל, בשלב הרביעי של המרוץ, המנהל הספורטיבי ליונל מארי צועק לניילנד, הרוכב הלטבי, תוך כדי נסיעה לצדו במכונית: "יש לי אוכל בשבילך, רק בשבילך: פיצה, פסטה, ברביקיו". עשרות קילומטרים אחר כך, ניילנד מודה בפניו, תוך כדי רכיבה: "אני לא מרגיש את הרגליים שלי" ולוקח ממנו עוד עוגת אורז. "עוד עוגת אורז אחת וכבר תהיה לי עצירות", הוא מפטיר בתסכול, ואז מדווש במהירות הלאה.

אי אפשר שלא לתהות על קנקנם של הרוכבים הללו. הם חולפים על פני הנופים היפים בעולם, אך ספק מה הם רואים מתוכם. הם פיתחו מיומנות להטלת מימיהם תוך כדי רכיבה, כדי שלא יצטרכו לעצור. אם הם בקבוצת הבריחה ולא בדבוקת הרוכבים (המכונה פלוטון), הם לא ימצאו מפלט מהרוח בחסות רוכב אחר וישקיעו אנרגיה רבה עד שהפלוטון יתפוס אותם. והפלוטון כמעט תמיד תופס.

לא פעם הם יתקשו למצוא קבוצה מקצוענית לרכוב בה. לפעמים הקבוצה שלהם תיסגר בהיעדר מימון. וישנו גם כתם הסמים והחומרים האסורים שרובץ באחרונה על הענף, ועמו הם לא ששים להתמודד. הם גם מקפידים על תזונה מחמירה, סופרים קלוריות באדיקות ושומרים על גוף דקיק כדי להיות קלים בתנועה. "נושא התזונה מטריד את כולם", מספרת ד"ר מיכל יערון, הפסיכולוגית של הקבוצה שמלווה אותה מאז הקמתה.

חלקם מוגדרים מראש כ־Domestic, פועלים, מי שנועדו לסייע לחבריהם לנצח על ידי חסימת הרוח עבורם או על ידי העברת בקבוקי מים לכיוונם. מי שנועדו לסייע לכוכב הקבוצה לנצח, ייאלצו לוותר על האגו. מי שיקבלו עזרה מחבריהם ולא יצליחו לספק את הסחורה, ייאלצו לחיות עם המבטים המאוכזבים, נטולי המילים, של חבריהם.

צילום: נועה ארנון

"רגע אחד לא טוב יכול לשבש להם את כל המרוץ", אומרת ד"ר יערון. "הכל יכול ליפול על כל דבר קטן, למשל פנצ'ר או אם לא ישנתי טוב בלילה או קיבלתי טיפול לא טוב". הלחץ על כתפיהם של הרוכבים הצעירים הוא עצום. כל דבר קטן יכול להגביר או להפיג אותו. זה מה שעשוי להסביר את הבריחה המרשימה בת ה־5.5 שעות של דניס ואן וינדן ההולנדי, אחד מרוכבי הקבוצה, ביומו השלישי של המרוץ. אחר כך הוא סיפר שחברתו אמרה לו לילה לפני: "תתייחס לתחרות מחר כאילו שאתה בחופשה בטוסקנה". וזה עבד.

וישנם גם הפחדים שמלווים אותם. אחד מהם, לדברי ד"ר יערון, הוא החשש מהתרסקות רבתי בירידות התלולות, שבהן הם עשויים להגיע ליותר

מ־100 קמ"ש, או מהשתלבות בפלוטון. "וישנו גם החשש מהתמודדות עם פציעה, והשאלות מה המקום שלי בקבוצה, לאן אגיע, והאם כל זה לשווא", היא מספרת.

"הפחד הכי גדול הוא להתרסק ולהיפצע", מודה ואן וינדן ההולנדי. "להתרסק בירידה במהירות אדירה - שום דבר לא יכול להכין אותך לזה. זה כמו להיכנס לאוטו עירום, לנסוע ביותר מ־100 קמ"ש לעבר צוק, לפתוח את הדלת ולקפוץ תוך כדי נסיעה. זו התחושה".

וישנה גם העובדה שרובם לא יעמדו על הפודיום מעולם. הם אולי יזכו בהישגים קטנים, אבל ב־%99 מהמרוצים ינחלו כישלון ואכזבה ויתהו מדוע הם עושים את זה. השאלה הזו נותרה בחלל האוויר. "אנחנו דפוקים", עונה בחיוך הרוכב הישראלי היחיד ב"טירנו־אדריאטיקו", גיא שגיב, שיומיים לפני כן הוביל בריחה בת חמש שעות לאורך כ־170קילומטרים במרוץ וזכה לחשיפה במהדורות הספורט הגדולות בעולם. למחרת, לאחר מרוץ בן 178 קילומטרים תחת מטחי גשם, שיסתיים בעיירה הקטנה פילוטראנו, לזכרו של רוכב האופניים האיטלקי הגדול מישל סקרפוני, בן העיירה שנדרס למוות לפני שנה בידי מכר של אביו, שגיב יתוודה שהיה זה "יום יוצא מן הכלל בקושי שלו". "זה לא היה צפוי שזה יהיה כל כך קשה", הוא יאמר. "הגוף שלי נכנס למצב של היפותרמיה, והמטרה שלי הייתה רק לשרוד. אני שמח שסיימתי. זה היה אחד הימים שבהם שאלתי את עצמי למה אני עושה את זה".


ומה ענית לעצמך?

"(צוחק): לא לחשוב על זה עכשיו".


ממכולת לסופרמרקט

הקבוצה הישראלית והצוות שעומל סביבה הם מכונה משומנת היטב. כל מרכיביה - הרופאה, הפסיכולוגית, המכונאים, האחראי הלוגיסטי, המפיק, מנהל המדיה, הצלמת – עובדים יום ולילה: מכבסים, מתקנים, מבריקים, מאחים את השברים הפיזיים והנפשיים, ורצים ממרוץ למרוץ: מ"טיראנו־אדריאטיקו", ל"מילאנו סן־רמו", ל"וולטה אה קטלוניה", ל"טור קרואטיה" ואז כאמור ל"ג'ירו ד'איטליה". וזו רק רשימה חלקית.

"הפכנו ממכולת לסופרמרקט", מגדירה את זה ד"ר יערון. הסופרמרקט הזה משך אליו שלל מותגים, שהיו יכולים למצוא את עצמם בקבוצות מקצועניות ועתירות תקציב במדינותיהם, אך בחרו דווקא ב"סייקלינג אקדמי". "קבוצה קטנה מול קבוצה גדולה זה כמו מיני־קופר מול אוטובוס", אומר לי ואן וינדן. "מיני־קופר יכולה לקחת את הפניות ואת הסיבובים מהר יותר, ובצורה חלקה יותר. כולם כאן רעבים ועובדים יותר קשה כדי להוכיח את עצמם. אנחנו מאוד אישיים וגם בינלאומיים".

וישנה גם הפוליטיקה, שממנה כידוע אי אפשר לרכוב רחוק מספיק. כקבוצה ישראלית, "סייקלינג אקדמי" כבר נאלצה להתמודד עם עצומה שהגישו לאחרונה ארגונים פרו־פלסטיניים נגד השתתפותה בטור אנדלוסיה. גם שאלות על חזון הדו־קיום של הקבוצה, ועל האופציה שנראה בה רוכב פלסטיני ("אנחנו לגמרי בעד"), הן עניין שכיח בתקשורת הבינלאומית.

באופן לא מובן מאליו, הרוכבים הלא ישראלים בקבוצה מזדהים עם מטרותיה ומודים שלעתים, על רקע האווירה האנטי־ישראלית בעולם, הם גם נאלצים לשמש שגרירים של המדינה. "אני אישית לא נתקלתי בתגובות שליליות", אומר ואן וינדן, "אבל שמעתי שחברים בקבוצה נתקלו בזה". "מול שאלות על ישראל, אני יודע רק לומר את דעתי", אומר גם ג'י הקנדי, שהיה בקבוצה הישראלית מתחילת דרכה. "אני סוג של שגריר. למי ששואל, אני מספר מה שאני רואה ושומע. מה שאני חווה זה לא הדברים שרואים בטלוויזיה. מאז שנכנסתי לקבוצה, לפחות עשרה אנשים בסביבתי כבר נסעו לישראל". 

הכותבת הייתה אורחת של "סייקלינג אקדמי"