כמה עשרות מפגינים התכנסו היום (שלישי) בשעות הערב בסמוך לגן הוורדים שבגני יהושע בתל-אביב, במחאה נגד קיום טקס הזיכרון הישראלי-פלסטיני שארגנו פורום המשפחות השכולות הישראלי-פלסטיני ותנועת "לוחמים לשלום", אליו הגיעו 6,800 בני אדם. "הם באו לבזות את היום הזה ולהפוך אותו מיום זיכרון ליום הילולה לאויב, הם מבזים את זכרם של היקרים לנו", קראו המפגינים.
כמה עשרות מפגינים התכנסו היום (שלישי) בשעות הערב בסמוך לגן הוורדים שבגני יהושע בתל-אביב, במחאה נגד קיום טקס הזיכרון הישראלי-פלסטיני שארגנו פורום המשפחות השכולות הישראלי-פלסטיני ותנועת "לוחמים לשלום", אליו הגיעו 6,800 בני אדם. "הם באו לבזות את היום הזה ולהפוך אותו מיום זיכרון ליום הילולה לאויב, הם מבזים את זכרם של היקרים לנו", קראו המפגינים.
שיאו של הערב היה נאומו של הסופר דויד גרוסמן, שאיבד את בנו אורי ז"ל במלחמת לבנון השנייה. "קשה ומתיש להילחם כל הזמן נגד כוח-הכובד של האובדן", אמר גרוסמן בפתח דבריו, והוסיף: "קשה להפריד את הזיכרון מן הכאב. מכאיב לזכור, מפחיד יותר לשכוח. וכמה קל, במצב הזה, להתמסר לשנאה, לזעם, לרצון לנקום. אבל גיליתי שבכל פעם שאני מתפתה לזעם ולשנאה, אני מיד מרגיש שאני מאבד את המגע החי עם הבן שלי. משהו שם נאטם. ואני עשיתי את ההחלטה שלי, בחרתי את הבחירה שלי. ונדמה לי שמי שנמצא פה הערב - בחר גם הוא את אותה הבחירה".
עימותים בין פעילי ימין למשתתפים בטקס הזיכרון האלטרנטיבי
"אני יודע", הוסיף גרוסמן, "שגם בתוך הכאב יש נשימה, ויש יצירה, ויש עשיית טוב. שהאבל לא רק מבודֵד אלא גם מחבר, ומחזק. הנה, אפילו אויבים משכבר - ישראלים ופלסטינים - יכולים להתחבר זה אל זה מתוך האבל שלהם, ודווקא בגללו".
לדבריו, "את הדרך לפתור את הסיבוך העצום ביחסי ישראל והפלסטינים אפשר לתמצת בנוסחה קצרה אחת: אם לפלסטינים לא יהיה בית, גם לישראלים לא יהיה בית. וגם ההפך נכון: אם ישראל לא תהיה בית- גם פלסטין לא תהיה בית".
קריאות נאצה לעבר המשתתפים
"'טרוריסטים שמאלנים', 'בוגדים', "שמאל חלאתי" ו'עוכרי ישראל' הם רק חלק מהכינויים להם זכינו", סיפר אחד המשתתפים. בין הדוברים בהפגנה היה גם ברוך מרזל, שאמר בין היתר כי "אנו מאחלים לכל משפחות המחבלים שתהיו משפחות שכולות, שלא יישארו פה מחבלים, ושכל המשפחות האלה לא יקבלו אישור להגיע לכאן". בין המפגינים, נכח במקום גם הזמר יואב אליאסי המכונה "הצל".
העיתונאי אמנון לוי, שהשתתף באירוע, צייץ: "בעצרת הזיכרון המשותפת הישראלית פלסטינית בפארק הירקון. מרגש לשמוע יהודים וערבים ששילמו מחיר מדברים על שלום. עצוב שהיה צריך להגיע עד בג"ץ כדי שהעצרת תתקיים". ח"כ מוסי רז ממרצ צייץ: "בעקבות ההסתה של ליברמן, קומץ מפגינים מחלל את יום הזיכרון בקריאות "מוות לערבים" אל מול אלפים שבאו לציין את היום בטקס הישראלי-פלסטיני. אנחנו פה לכבד את זכרם של הנופלים ולייחל לסופו של מעגל האלימות".
אמל אבו סעד, אשתו של יעקוב אבו אל קעידאן, שנורה באירועים באום אל חיראן בשנה שעברה, נשאה דברים בטקס ואמרה: "עמידתי כאן, היום, בטקס המשותף הזה, מורכבת. לאן אני שייכת? את מי אני מייצגת? את הישראלים? את הפלסטינים? באיזו שפה עליי לדבר? עברית או ערבית? מה מרגישים הפלסטינים שרואים אותי כאן? מה מרגישים הישראלים?"
"כדורי כוחות הביטחון הישראלים הם שהרגו את בעלי, יעקוב אבו אלקיעאן ז"ל, שכמוני, היה בדואי, פלסטיני, ואזרח ישראלי. הם ירו בו כשבאו לפנות אותנו מביתנו, מאדמתנו, כדי להקים במקום אום אלחירן יישוב אחר. לא ליד, אלא בדיוק במקום שבו מתקיימים חיינו, ובדיוק באותו שם - חירן. באותו אירוע נהרג גם השוטר ארז לוי. הוא נקבר בחלקה הצבאית, והוכר כחלל כוחות הביטחון. ואילו בן זוגי, איש החינוך עטור הפרסים, הואשם מיד כמחבל, ואנחנו נותרנו נטושים. חקירות האירוע מראות בוודאות שיעקוב לא ביצע פיגוע, ובכל זאת, החקירה לא נסגרת ואיש לא מציע פתרון, ואני מגדלת שישה ילדים צעירים לבד, ללא קורת גג. איש לא לוקח אחריות על האסון שקרה שם".מוקדם יותר פסק בית המשפט העליון כי על שר הביטחון ליברמן לאפשר מתן היתרי כניסה לישראל ל-90 פלסטינים, בכפוף לבדיקה פרטנית, לצורך השתתפות בטקס. זאת בעקבות עתירה שהוגשה ביום ראשון על-ידי המארגנים נגד החלטת שר הביטחון למנוע את כניסתם של 202 פלסטינים שנועדו להשתתף בטקס, בנימוק כי מדובר ב"חילול יום הזיכרון", וכי "זהו לא טקס זיכרון אלא מפגן של טעם רע וחוסר רגישות שפוגע במשפחות השכולות היקרות לנו מכל".
בנימוקים להחלטה, שניתנה על-ידי השופטים חיות, פוגלמן וברון, נאמר כי עמדתו של שר הביטחון "שמה את כל כובד המשקל על רגשותיהם של המשפחות השכולות ושל הציבור אשר הטקס המשותף יש בו כדי לפגוע ברגשותיהם, תוך התעלמות מוחלטת מן הפגיעה ברגשות המשפחות השכולות והציבור המבקשים לקיימו... משכך החלטת השר לוקה בחוסר איזון ממשי ובחוסר סבירות במידה המצדיקה את התערבותנו." עוד נאמר בפסיקה כי משרד הביטחון עצמו מסר כי אין בידו מידע המבסס את ההנחה כי חלק מן הפלסטינים משתתפים בטקס על רקע קרבת משפחה לפלסטינים שנהרגו כתוצאה מפעולות טרור נגד ישראל.
בנוסף טענו השופטים כי "משתתפי הטקס ומארגניו אינם כופים על איש להשתתף בו וכל רצונם הוא לכבד את זכר יקיריהם בדרכם ועל פי השקפת עולמם". כמו-כן הם התייחסו לכך שההחלטה לאסור את כניסת הפלסטינים באופן גורף נבעה משיקולים שאינם ביטחוניים, ולכך שהדרג המקצועי במשרד הביטחון – מתאם פעולות הממשלה בשטחים – סבר כי יש מקום להתיר את כניסתם של הפלסטינים.
בתגובה לפסיקה אמר שר הביטחון ליברמן כי "בג"ץ יצר הבוקר שיוויון בין שכול וטרור, בין נרצחים ורוצחים. החלטת בית המשפט פוגעת ביום הכי ממלכתי ומאחד לעם ישראל. התוצאה הסופית: במקום איחוד, פילוג". ביקורת קשה על ההחלטה באה גם מצד עו"ד כנרת בראשי, שאביה נהרג במלחמת יום-הכיפורים בטרם נולדה. "ההחלטה של בג"ץ מנותקת לחלוטין מהמציאות ומהתחושות של ציבור שלם, ועושה לו עוול. אני אמורה לעלות מחר להר הרצל לקבר של אבא שלי שאותו לא הכרתי, והידיעה שנשיאת בית המשפט העליון שנתנה גושפנקה לטקס הזה תהיה שם גורמת לי לחשוב פעמיים אם להגיע. אין לי שום בעיה עם קיום טקס לזכר פלסטינים שנהרגו במהלך הסכסוך על לא עוול בכפם. אדרבה – אם היה כזה הייתי לוקחת בו חלק. אבל אין סיבה לאחד בין זה לבין יום הזיכרון הישראלי, שצריך להישאר בייחוד שלו. מה בוער להם להכאיב לנו כל כך ולהתסיס את הציבור? ההתערבות של בג"צ בעניין לא מוצדקת וההחלטה שלו הזויה ובזויה".
תנועת לוחמים לשלום ופורום המשפחות השכולות הישראלי-פלסטיני הביעה שביעות רצון מהפסיקה: ״אנחנו שמחים שבית המשפט הבהיר שגם לשר הביטחון יש גבולות ושאת חוש הטעם שלו הוא צריך להשאיר לעצמו. ליברמן לא יקבע למשפחות שכולות כיצד לציין את הכאב שלהן. טקס הזיכרון הישראלי-פלסטיני ייערך גם השנה בהשתתפות פלסטינים, ויהיה הגדול מאז נערך לראשונה לפני 13 שנה וכלל הציבור מוזמן לקחת בו חלק״. יו"ר סיעת מרצ ח"כ אילן גילאון בירך גם הוא את ההחלטה: "מוטב ששר הביטחון ליברמן יעסוק בתפקידו האמיתי כשר ביטחון ויפסיק להפוך אזרחים פלסטינים ל"איומים קיומיים" על מדינת ישראל", אמר גילאון.
בהזמנה לטקס הזיכרון המשותף כתבו המארגנים: "אנו מאמינים שהמשפט "במותם ציוו לנו את החיים" הוא לא רק סיסמה, אלא קריאה לפעולה. אנחנו פועלים בכדי לשנות את המציאות ביחד, לממש את התקווה המשותפת לשלום, ולאפשר חיים לכל היושבים על פיסת האדמה הזאת. בטקס המשותף אנחנו מכירים בכאב ובמחיר האיום שמשלמים שני הצדדים, ובוחרים ביחד להפסיק את האלימות ולפלס דרך של הסכמה שתאפשר חיים לכולם. אנחנו מבינים שכשם שהכאב הוא אותו כאב, והדמעות הן אותן דמעות, כך גם העתיד חייב להיות משותף".