"בזכות המחקר שלי, הפתעתי את עצמי ברמה הרגשית. היום אני מבינה את העלייה המצרית באופן אחר, ובמיוחד אני מבינה את אמא שלי ז"ל, ואפילו את סוגיית המחלה שלה", מספרת ד"ר ליאת סידס. "אמי הייתה חולת סרטן והכחישה את המחלה שלה, וכל הזמן אמרה שהיא לא חולה. הגישה הזאת שהבדיקות מראות שהיא חולה ושיש לה סרטן מפושט, ואילו היא אומרת 'אני לא חולה, אני בוחרת ככה להיות', זה משהו שנעוץ במחשבה של מראית העין של הלבנטיזציה".
ד"ר סידס, חוקרת תרבות חזותית שמרצה במוסדות אקדמיים שונים, תציג היום (ראשון) במחלקה לאמנות באוניברסיטת בן־גוריון הרצאה חדשה בשם "פוטולבנט - יהדות מצרים הבורגנית במחצית הראשונה של המאה ה־20: התבוננות באלבומי משפחה". ההרצאה נולדה כתוצאה ממחקר מעמיק שעשתה ד"ר סידס בשנה האחרונה, ומתבסס על ניתוח ויזואלי של תצלומים מתוך אוספים של משפחות שעלו ארצה ממצרים. לד"ר סידס חשוב להדגיש שהמניע, המנוע והמנוף של המחקר הזה הם אמה, ארלט סידס ז"ל, שנפטרה לפני שלושה שבועות, בגיל 89.
"קודם חשבתי בבורותי שלבנטיניות זה דבר רע, זה לא דבר פורה, שהיא קשורה למשהו מלאכותי ולא עמוק שקשור למבט על פני השטח", היא אומרת. "כיום אני מבינה שלבנטיניות עוסקת במבט על פני השטח. כלומר, המופעים שלה הם על פני השטח - נימוסים, גינונים, שפה, אופנה, מאכלים - אבל המבט הזה שהוא על פני השטח נמצא בקשר הדוק עם מחשבה עמוקה וביקורתית. אם בעבר חשבתי שלבנטיניות משמעה חיצוניות ומחשבה על האופן שבו העולם תופס אותי מבחינה חזותית, הרי שהיום אני יודעת שלבנטיניות זו אידיאולוגיה שהיא חסרת אידיאולוגיה. זוהי בעצם גישה שדוגלת בצורת קיום שמתקיימת בעת ובעונה אחת בכמה עולמות. כלומר, אפשר להיות גם מזרחי וגם אירופאי, וזה לא מתנגש אחד עם השני. לבנטיני זה בעצם מושג שמופנה לבן עדות המזרח, למישהו שמגיע מארץ ערבית. מונח זה בעצם מעיד על כך שהתרבות של בן המזרח היא תרבות חקיינית, שהוא מחקה את האירופאי כדי להרשים את הסובבים אותו, שאין לו תרבות משלו, ואז התרבות שלו והגינונים שלו הם בעצם מזויפים. המונח לבנטיני תמיד הצטייר בתודעה שלי כמשהו שלילי, פרימיטיבי, קלוקל".
כאמור, במחקרה התבססה ד"ר סידס על מאות תמונות של משפחות יהודיות שחיו במצרים באותן שנים. בהרצאתה היום, תציג תמונות של משפחתה. "המשפחה הפרטית שלי הופכת למודל לייצג את הקבוצה היהודית־מצרית־בורגנית-לבנטינית", היא מסבירה. "המחקר שלי עבר גם דרך הספרות. כמו הסופרת הנפלאה רונית מטלון ז"ל שנולדה למשפחה יוצאת מצרים, כמו יצחק גורמזאנו גורן שכותב על אלכסנדריה. התעמקתי גם בסופרת האמריקאית לוסט לניאדו, באורלי קסטל־בלום שכתבה את 'רומן מצרי' וברחל מכבי ז"ל".
מאין השגת את מאות הצילומים?
"נפגשתי עם יוצאי מצרים בישראל, והתמקדתי בעיקר באלה שהגיעו מקהיר. גם כי המשפחה שלי מקהיר, וגם כי זאת האליטה הבורגנית מצרית. אלה אנשים שהגיעו למצרים בסוף המאה ה־19 מכל רחבי האימפריה העותמאנית, ועזבו אותה עם הקמת המדינה ב־1948".
לאורך הים
מתוך התמונות נחשפה ד"ר סידס למאפיינים רבים של הקהילה הבורגנית, למשל לחופשות שלהם. "הרבה תמונות צולמו בחוף הים, או שברקע היה ים", מספרת ד"ר סידס. "התברר לי שים ונסיעה לים מקהיר לאלכסנדריה, היה ריטואל. זה היה מעין נוהל קבוע לשהות באלכנסדריה במשך שלושה חודשים. זה היה פשוט לעזוב את הבית בקהיר וליהנות מחופשת קיץ באלכסנדריה, כמו שהצרפתים נוסעים לרביירה הצרפתית. חוף הים הוא איזשהו מודל ומייצג לתרבות הפנאי שלהם, והוא גם מציג אותם כאנשים עשירים ואמידים, כי לא כל אחד יכול להרשות לעצמו נסיעה כזאת. מצאתי גם הרבה צילומים באתר של הפירמדות, בחזית של הספינקס. כמו כן, כל הצילומים האלה היו מאוד מובנים, בקומפוזיציות מושלמות, כמעט ולא היה מצב שמישהו במקרה התגנב לתמונה מבלי שהיה צריך להיות שם. בעצם למשפחה היהודית הבורגנית התצלום הזה היה חשוב. זה היה להראות לעצמם ולסובבים אותם שאנחנו מסוגלים לקחת יום חופש, להתפנות מהעיסוקים ומהפרנסה שלנו, לשלם המון כסף לצלם ולערבים המקומיים שנתנו את הגמלים והחמורים לצורך התפאורה, ולביים כזה תצלום. מצאתי כמובן גם פורטרטים אישיים ופורטרטים משפחתיים שהיה מקובל לצלם אותם בסטודיו של צלם מקצועי, שזה גם היה ריטואל בפני עצמו. הרי פורטרט אישי נועד לומר לעולם מי אני ומה אני, ויהודים בורגנים עשירים מאוד רצו לומר לעולם שאנחנו אמידים, אינטלקטואלים, אירופאיים, מודרניים וגלובליים".
מה המשפחות פחות נטו להציג בתמונות?
"הם פחות נטו להציג את הערבים, המוסלמים הפלאחים, שבדרך כלל גם היו המשרתים שלהם. ואם אותם מוסלמים הופיעו בתמונות, הם פשוט התגנבו אליהן, או שמלכתחילה הציגו אותם כאיזשהו עניין אקזוטי קישוטי. המשפחות היהודיות המצריות גם כמעט לא הציגו סיטואציות לא מבוימות וספונטניות. גם לא ראיתי שהציגו הרבה אירועים כמו בר מצווה או את ליל הסדר. כל מה שקשור למסורת לא היה מוחצן, כי מסורת נתפסה כדבר מעכב, מקבע, לא מודרני ולא אירופאי".
בלי בדיחות
את ההרצאה הראשונה שלה בנושא תישא היום ד"ר סידס בבאר שבע, עיר הולדתה. "באר שבע היא גם המקום שבו לדאבוני הרבה נפטר אבי, אלברט סידס ז"ל, כשהייתי בת ארבע וחצי", היא מספרת, "הוא נפטר בתאונת עבודה במפעל מכתשים, כאשר החליף חבר שלו למשמרת לילה. מטרת ההרצאה היא בעצם לפתוח את הסוגיה הזאת שקשורה ליהודי מצרים, אבל במיוחד מהפן הוויזואלי והאסתטי שלה. אני מנסה באמצעות התצלומים להציף את ההיסטוריה, ולהציג את ההיסטוריה מתוך הנראה, וגם מתוך הבלתי נראה".
ד"ר סידס מספרת שהדבר שהפתיע אותה כשבחנה את מאות התמונות שהגיעו לידיה היה "בעיקר הרעיון שמתקיים קשר מאוד הדוק בין המונח לבנטיניות, שמאפיין את הקבוצות היהודיות שחיו במצרים, ולמעשה בארץ מזרחית תחת שלטון קולוניאלי, לבין תופעת הצילום כתופעה מודרנית. אני בעצם מנסה לטעון ולהוכיח שהצילום של הלבנטיזציה הוא לא רק מכשיר מתעד, אלא מכשיר משמר, מתחזק ומחולל. אני עדיין ממשיכה לחקור את הנושא, ואני גם מנסה לחשוב על המונח לבנטיניות ככלי תיאורטי ואפילו כלי פוליטי. אני חושבת שגם בסכסוך הפוליטי במזרח התיכון, ובמיוחד בינינו לבין הפלסטינים, הבשורה יכולה להגיע מתוך הקבוצה המזרחית בארץ, שהגישה שלה תהיה לבנטינית ואנטי־נאציונליסטית, כלומר אנטי־לאומית. במילים פשוטות, אם פעם הבנתי שלבנטיני זה איזושהו מושג גנאי, היום אני מבינה שזה מושג עמוק עם פוטנציאל גדול לפעולה".
סידס מסכמת ואומרת: "כשהיהודים המצרים הגיעו ארצה, הם נכנסו לסל הזה שנקרא מזרחיות, ואילו אני טוענת שכל קבוצה שעלתה מארץ מזרחית, או מאיזושהי ארץ בכלל, יש לה מאפיינים ספציפיים ייחודיים לה. אני גם חושבת שהקבוצה המצרית הייתה הכי פחות סטריאוטיפית. יש לעלייה הזאת הכי פחות סטריאוטיפים, וגם יש על העלייה הזאת הכי פחות בדיחות. תמיד, למשל, יש בדיחות על המרוקאים, ואילו על המצרים כמעט לא תשמעי בדיחות. היום אני מבינה שהסיבה לכך קשורה לעובדה שהמצרי־היהודי־בורגני־לבנטיני ברח מסטריאוטיפים בעצמו. הוא לא רצה שיקבעו אותו והתחמק מכל הגדרה שעלולה הייתה לקבע אותו".
איך הרגשת כשנברת בתוך צילומי המשפחה שלך?
"קודם כל, מאוד התרגשתי מהתמונות של האמא היפהפייה שלי, שבהן היא נראתה כמי שיצאה מתוך 'ווג' הצרפתי. ובכלל ראיתי את הגזע המשובח, ומה הבסיס לדנ"א שלי (צוחקת). ראיתי דרך התמונות גם כמה אהבה וכמה רגישות הייתה קיימת בתוך המשפחה, וכמה הסבא האסתטי שלי היה דומיננטי במשפחה. ראיתי גם מגמות באופנה. זה היה ממש שיעור בהיסטוריה".