"עד הרגע האחרון לא האמנתי שזה יכול לקרות, חטפתי את שוק חיי. רק אחרי חודש התחלתי לעכל שאנחנו כבר לא שם. בלילות יש לי חלום שחוזר על עצמו: אני נכנס לאולפן והדברים חוזרים לקדמותם”. 30 שנה עבד רפי יששכר (60), אב לשלושה ממעלה אדומים, ברשות השידור. 27 שנה כפועל במה, ואחר כך כאחראי על עובדי האולפנים. “אני זה שכולם סמכו עליו”, הוא אומר בכאב. “היום אני מסתובב בבית, מנסה לעבוד עם רישיון חשמלאי מוסמך שיש לי. אני מנסה, אבל לאן שאני לא הולך, זה לא מצליח. עשו לנו טראומה לכל החיים”.

שנה חלפה מסגירת הרשות, ומאז המהדורה האחרונה של “מבט”, שבה הזילה גאולה אבן דמעה, קבוצת הוואטסאפ של יוצאי ומפוטרי רשות השידור לא שוקטת. ההודעות והעדכונים נשלחים בקבוצה “זוכרים את הבית” בזה אחר זה.

“אנחנו הולכים על חבל דק מאוד. התחושה היא שאתה על פי תהום, ואתה חייב להילחם בעצמך ולהזכיר לעצמך להיות גאה במה שעשית”, אומר אחד מחבריה, המבקש להישאר בעילום שם. “אני אמרתי לעצמי שלא אתן לדיכאון ולמרורים לשלוט בי. לא רק למעני, אלא גם למען אשתי וילדיי. עשיתי משהו בחיים האלה, כעובד עם המון ניסיון וידע. אני אזרח טוב, שומר חוק, משלם מסים. מה שנעשה לנו הוא בלתי נתפס. אני שומע: ‘אתם הייתם מושחתים, גנבתם את קופת המדינה’. אני גנבתי? אני קשור לזה? אני עבדתי. אלפי תוכניות ערכתי. בלי יחסי ציבור, בלי אגו, עם משכורת ממוצעת. פשוט עבדתי”.


לספור את הקץ לאחור

כ־1,050 איש פוטרו ביום הסגירה ההוא. עשרות בודדות הצליחו להשתלב בשירות המדינה, כ־500 השתלבו בתאגיד השידור הציבורי על פי חוק, אבל לא כולם שרדו בו לאורך זמן. השקט הרועם בבניין הישן והיפה בשערי צדק בירושלים מספר את כל הסיפור. מהמעצמה הגדולה נותרו עובדים ספורים המלווים את המפרק, ברי בר־ציון. הם ציידו את המפוטרים בקלסרים אישיים עם חוברת מידע וטפסים רלוונטיים, ערכו 13 כנסים ברחבי הארץ עם נציגים ממוסדות שונים כמו ביטוח לאומי, רכשו פנסיות גישור, הגישו תביעות חוב, פינו 15 מתחמים שהיו בבעלות הרשות וערכו פעולות נוספות במטרה למזער את הנזק.

מהדורת "מבט" האחרונה. צילום פרטי

שנה אחרי, רבים מהעובדים שראו ברשות השידור את ביתם השני, עדיין מתקשים להתאושש מהטראומה. אלי בן דוד היה במאי ברשות השידור במשך 20 שנה. “כשההחלטה לסגור התקבלה, אשתי ואני הבנו שאנחנו חייבים לברוח מהמרכז כי אחרת נקרוס כלכלית”, הוא מספר. “למרות הכאב הרב שהיה כרוך בעזיבת הקהילה האנתרופוסופית שלנו ברמת גן, לקחנו את כל המשפחה ועברנו לראש הנקרה. כמו איש קבע, הייתי נוסע הלוך ושוב לירושלים עד לשידור ‘מבט’ האחרון. זה היה המסלול שלי. שלוש שעות על הכביש מדי יום, עם כל התחושות הקשות של לחשב את קצי לאחור. קומות הבניין הלכו וקרסו, ואני עשיתי כתבה דרמטית על שיירת יחיעם, והמשכתי לביים את מהדורת 'מבט'. כן סגירה, לא סגירה - המקצועיות היא ערך עליון מבחינתי. גם בזמן המהדורה האחרונה לא הזלתי דמעה, עד שלא ראיתי אותה בהקלטה”.

המציאות שחיכתה לו לאחר הסגירה הייתה קשה. “בגיל 50 פלוס, עם מאסטר בתקשורת מהאוניברסיטה העברית, תואר ראשון בקולנוע מאוניברסיטת תל־אביב, עשרות שנות ניסיון, אינסוף מהדורות 'מבט', סרטים דוקומנטריים, שלושה ילדים קטנים כשהקטן בן 4, אני היום בלי פנסיית גישור ובלי עבודה", הוא מספר. "אני ניזון משאריות וחסכונות, מנסה לשלוח קורות חיים, אבל לא מצליח למצוא עבודה. אני לא עודד גרנות ולא אורן נהרי או עודד שחר. מי ייקח אותי? אף אחד לא יודע מי זה אלי בן דוד”.

בן דוד מצביע על תחושה של עובדים רבים שהיו מסורים בעבודתם, אבל הוכפשו בגלל התנהלות של פוליטיקאים ומקורבים וסיאוב שלא היה להם שום קשר אליו. “את קולטת את הגיחוך של כל הנאורים ששמחים שסגרו את רשות השידור? איפה בני האדם בסיפור הזה?“, הוא שואל. “התחושה שלי היא שברגע שרואים בקורות החיים שאני יוצא רשות השידור, לא רוצים אותי. כאילו שעשיתי משהו למישהו. במצב שלי, אסור לך לשאול למה זה קורה לי, כי אם תשאל, פשוט תתרסק”.

הפגנה ברשות השידור. צילום: תומר נויברג, פלאש 90

א’, אב לשלושה, עבד במשך 23 שנה בתפקיד בכיר בתחום התרבות ברשות השידור. “עבדתי קשה מאוד במשך כל השנים האלה כמפיק של תוכנית ייחודית בטלוויזיה, עם יותר מ־2,000 תוכניות, ובהן גם פסטיבלים ושידורים חיים. הידע שלי, ההשכלה והניסיון שלי לא מוטלים בספק. פתאום, בשנת 2014, החליט השר גלעד ארדן לסגור את המקום ולהעיף מאות אנשים הביתה בצורה בוטה ומגעילה. הנה, הצליח לו. אני מקווה שהוא מרוצה”.

התסכול של עובדים כמו א’ נעוץ בכך שלאחר שהשקיעו את מיטב שנותיהם ברשות השידור, הם נפלטו לשוק עבודה עם תקרת זכוכית לבני 40 פלוס. “עבדתי, הפקתי וערכתי עד הסוף", הוא אומר. "אמרתי, אם אוריד את השלטר, זה יהיה בגאווה. אבל המציאות ביום שאחרי היא קשה. להגיד לך שהייתי בראיון אחד? אני סוס מת. גמור. בגיל 58 פלוס, כשכוחי עוד במותניי, אף אחד לא רוצה אנשים כמוני. פניתי לאנשים שהכרתי במהלך השנים. כולם מילאו את פיהם מים ואמרו: ‘כבוד גדול, אבל אתה 'אובר קווליפייד'. עם קומפלימנטים כאלה לא הולכים למכולת. שנה אחרי – וכלום”.

א’ אינו מתכחש לכשלים ברשות השידור - המשכורות המנופחות של חלק מהטכנאים והמקליטים, האבטלה הסמויה והגלויה של חלק מעמיתיהם, הנהלות גרועות, מינויים בעייתיים. בכל אלה ראוי היה לטפל. התרעומת היא על העובדה שעובדים ראויים ומסורים נשפכו עם המים. “לא אטמון את ראשי באדמה ואגיד שהכל היה נפלא”, הוא אומר. “הייתה אבטלה סמויה, היו בעיות, היו קליקות, אבל למה לזרוק את כולם? למה לא לקחת את הטובים ביותר? משקיעים היום בתאגיד המון כסף, למה צריך היה להפקיר עובדים ראויים עם משפחות, חובות ומחויבויות? איזה חיסכון בדיוק נעשה כאן?”

מפח נפש ודיכוי

“פוסט־טראומה”, כך מגדירים המרואיינים בכתבה את החוויה שהפכה לנחלת העבר לציבור בישראל. מעבר לפגיעה הכלכלית, היה על העובדים שפוטרו להתמודד גם עם משבר נפשי ופיזי. “המצב הוא ייאוש”, אומרת ר’, אשת תוכן מוערכת שאחרי 17 שנה ברשות השידור, רגע לפני גיל 60, מתמודדת עם העובדה שדמי האבטלה שלה הסתיימו החודש. “חשבתי שיהיה קשה, אבל לא העליתי בדעתי שהיום שאחרי יהיה רע עד כדי כך. שכחו מאיתנו. את האזרח הרגיל אני לא מעניינת, הוא קיבל את גאולה אבן, זה פחות נוגע לו. לנו זה כואב, סגרו לנו את הבית ולקחו לנו את המשפחה. קבוצות הוואסטאפ האלה הן המקום לקיטורים, אבל גם לפרסום הצעות עבודה ולחיזוקים. באנו ממקום שאין כמוהו לטוב ולרע על הפלנטה, כך שאני לא מתפלאת שאנשים היום שפופים. בואי נגיד שבזמן האחרון אנחנו נפגשים הרבה יותר מדי פעמים בבתי קברות”.

סגירת רשות השידור. צילום: מרק ישראל סלם

“לפני חודש נפטר אמנון בנימין, מהכתבים המוכשרים של ‘מבט שני’. הוא לא התקבל לתאגיד”, אומרת בכאב ג’, אחת מהעובדות שהשתלבו בתאגיד. “בגיל 50 וקצת, עם שני ילדים ומשכנתה, איש עבודה. הוא חלה בסרטן ומת. פשוט ככה. ולמה? הוא היה איש עבודה, לא פוליטיקאי”.

מפח הנפש והקשיים לא פסחו גם על עובדים כמוה שהצליחו להשתלב בתאגיד. “על הסקאלה של מחלות ונזק נפשי יש רבים”, היא אומרת, “גם בקרב אלו שכביכול התקבלו לתאגיד, אבל חיים בתחושה שקיים חוסר הערכה ליכולות שלהם, שהמנהלים מתייחסים אליהם בשחצנות ומתוך זלזול. עובדי רשות השידור הם המסה הגדולה של אנשי המקצוע, והם עוברים דיכוי. גם אם בשטח אנחנו אלה שעושים את רוב העבודה, ובתוך שבוע הרמנו שם שידורים, זה לא משנה את דעתם של מנהלים בתאגיד עלינו. מדי פעם יש הדלפות על איך מדברים עלינו בישיבות ההנהלה ועם המועצה. יש תחושה של עוינות, של ביקורת מתמדת. אומנם בדיגיטל יש אווירה טובה, אבל בגדול, אנשי המערכת במודיעין מסתובבים עצובים מאוד”.

מעבר ליחס המזלזל, טוענים כמה מיוצאי הרשות כי קיימים פערי שכר של כ־40% בין נושאי משרות מקבילות – יוצאי רשות השידור מול עובדי תאגיד שאינם מרשות השידור. “הנה, רק לפני זמן קצר הועבר בין העובדים משוב, שבו התבקש כל אחד מהם לכתוב מהן החוזקות שלו, מה הן החולשות, ובמה הוא צריך להשתפר”, ממשיכה ג’. “הוועד נתן הנחיה לא למלא את המשוב כי על הפרק עמדו פיטורים של 10% מהעובדים, כלומר 100 איש. יש כמה עיתונאים בודדים שהשתלבו בתאגיד וסותמים את הפה, כי הם קיבלו תפקידים טובים”.

והיו גם מי שבחרו לעזוב מרצונם. רוני קלדרון (58), אב לשישה ממבשרת ציון, עבד משנת 1987 ברשות. הוא הצליח להתקבל לתאגיד, אך בחר לעזוב וכיום עובד בעיצוב פסקול. “אחרי הסגירה הסתובבתי במשך כמה חודשים ולא מצאתי את עצמי”, הוא נזכר. “הפירוק הזה לא היה רק של הרשות, זה היה פירוק של הגוף והנפש, והייתי צריך לבנות הכל מחדש. שלושה חודשים לפני סגירת הרשות הובהלתי לצנתור. ההתנדנדות הזו - יסגרו או לא יסגרו - הייתה איומה. קיבלו אותי לתאגיד והובטחה לי משכורת, אבל בתוך שלושה ימים עזבתי. הבנתי שזה לא מתאים לי, הרגשתי שהם לא מתייחסים אל האדם, לא רואים אותו, וזה הפריע לי מאוד”.

העזובה שאחרי. סגירת רשות השידור. צילום מסך

“יש מצבים שבהם אדם צריך להמציא את עצמו מחדש, וזה פחות או יותר מה שנאלצתי לעשות”, מספר אדי אהרונוף (45), עורך חדשות ותוכניות אקטואליה, שהחל את דרכו ברשות השידור ב־2001 כתחקירן בתוכנית בוקר. “כמה ימים לפני סגירת רשות השידור נערך דיון בכנסת”, הוא נזכר. “ישבתי שם וחיכיתי כמה שעות עד שיגיע תורי. ראיתי את הקרקס שהתחולל שם, והייתי אמור לערוך את התוכנית של גאולה אבן באותו יום. קמתי, ויתרתי על הזכות הגדולה להופיע בפארסה הזאת, חזרתי למערכת ואמרתי לחברים: זה לא נראה טוב. עוד באותו יום הזמנתי כרטיס טיסה לברצלונה, ידעתי שבעוד שבועיים לא תהיה לי עבודה, ומאותו רגע, כל מה שעשיתי היה לברוח כל הזמן. עשיתי חיים, השתוללתי שלושה חודשים, מטיסה לטיסה. הרי בעבודה בתקשורת אין חופש אף פעם, 16 שנה הייתי נשוי רק לעבודה. עכשיו אני מבין שהייתי בפוסט־טראומה. לא הייתי מסוגל להפנים את העובדה שקורים אירועים גדולים במדינה ושאני לא חלק מזה. אחר כך הגיע שלב ההתפכחות. לאט לאט נכנסתי לשוק העבודה באופן הדרגתי. לא רציתי להסתער, למרות שהיו הרבה פניות. היום אני עובד על פרויקטים, פעם הקמת מערך דוברות, פעם סרט תדמית, פעם ייעוץ פוליטי. זו הזדמנות לעצב את המשך החיים שלי מחדש, על סמך הידע, הניסיון והקשרים. עם כל השבר והכאב זיהיתי פוטנציאל לעצב את חיי אחרת: לעבוד פחות קשה, לקבל סיפוק, להרוויח יותר.

"איבדנו בית. כגבר גרוש, רשות השידור הייתה הבית השני שלי עד שהתגרשתי, והבית הראשון שלי מאז שהתגרשתי. הבנתי שמפעל גדול ומפואר כמו הרשות מאוד קשה למצוא. החיים שונים מחוץ לרשות, אבל לא בהכרח רעים יותר. צריך לחפש ולמצוא את האור גם בחושך הכי גדול. פתאום גיליתי שהמשאב שהיה הכי חסר לי הוא זמן, ובשנה האחרונה קיבלתי ממנו בשפע. בעזרתו אני משלים בימים אלה כתיבה של ספר, סדרת טלוויזיה ותערוכת ציורים. שום דבר מאלה כנראה שלא היה קורה אם לא היו מחריבים את ביתי המקצועי”.

גם יהודה גולן (65), שהיה מנהל במה, אב לשלושה וסב לנכדים, פנה לדרך חדשה כמפקח בנייה. לפני כשבוע, במשתלה בקריית ענבים, ערך מסיבה לכ־100 מחבריו לרשות. “ראיתי אנשים שהצליחו, ראיתי אנשים עובדים, שהמשיכו בתאגיד או השתלבו באולפני הרצליה, וראיתי גם אחרים”, הוא אומר. “האחד מרוסק, לא יוצא מהבית בכלל ולכן לא בא למסיבה. אחר מאושפז במצב קשה באברבנאל, ויש אנשים טובים שדואגים לו. יש כאלה שעדיין מחפשים את עצמם, ויש קבוצה של אנשים שנפגשים 3־4 פעמים בשבוע מול הטלוויזיה ברוממה, בקפה עבאדי. מנסים לשמר את התחושה שהייתה במזנון רשות השידור, שמאז ומעולם היה מקום המפגש של כל הצלמים, המקליטים והבמאים".

גולן לקח חלק פעיל במאבק על רשות השידור: “הבנתי שיש לי חצי שנה לצאת למלחמה שאף אחד לא יעשה בשבילי. יצאתי למאבקים, ישבתי מול הבית של אבי ניסנקורן עם שלטים, הגעתי עם עוד חברים לכל מקום שאליו הוא הגיע במשך חמישה חודשים. יום אחד הוא לקח אותי הצידה ואמר לי: יהודה גולן, אני אעזור לך. לא האמנתי, אבל בכל הקשור אלי ולעוד כ־100 איש, הוא אכן עמד במילתו. ועדיין, זה מוות קטן. הגעתי לרשות השידור אחרי מלחמת יום הכיפורים, אחרי שכל החטיבה שלי נמחקה. התחלתי כעוזר צלם, אחר כך צלם, מפיק, מנהל אולפן, סאונדמן וכן הלאה. זה היה החיים. כשרשות השידור נסגרה איבדתי משפחה, אבל מוכרחים לצאת ולהמשיך לחיות. אני נלחמתי וניצחתי”.

נעשתה שגיאה

“הסיפור של רשות השידור הוא לא רק סיפור של תקשורת או נדל”ן, אלא הרבה יותר מזה”, אומרת תמנה עורב, יו”ר ועד האקדמאים ברשות השידור, שימשה כמפיקה בתוכנית “המוסף” של גאולה אבן. היום היא פעילה בוועדה לשימור בבאר שבע.

“שנה אחרי, עדיין ישנם אנשים שנתקלים בקשיים ובבעיות”, היא מספרת. “לפני כחודשיים קיבלתי הודעה ממדור שכר של הרשות בפירוק שאני חייבת 5,800 שקלים על ביטוח לאומי וביטוח בריאות, כי נעשתה טעות בחישוב ימי המחלה והחופשה שלי, ואני לא היחידה. כמי שהייתה חברת ועד במשך שנים ארוכות, תמיד ראיתי את התפקיד שלי כגשר בין העובדים להנהלה, וגם כנציגת ההסתדרות בפני העובדים. בעיניי, הנטישה הקולוסלית של ההסתדרות הייתה כאשר כונס הנכסים דוד האן הודיע מהרגע להרגע שזו מהדורת 'מבט' האחרונה. אני התפרקתי. ציפיתי מההסתדרות לקחת את היוזמה ולהקים חדר מצב עם בעלי תפקידים שיעניקו סיוע כולל לעובדים שאיבדו את מקום עבודתם. עם זאת, אני במצב יחסית נפלא לאחרים. אני בת 62, כך שהייתי בגיל שמקנה לי את כל התנאים אחרי 26 שנה ברשות השידור עם פנסיה צוברת ותיקה. אבל יש הרבה מאוד אנשים שנשארו בלי כלום, והכאב לא נגמר. זו חרפה, מה שנעשה לרשות השידור. אני עדיין מצפה מקארין אלהרר ומאיתן כבל שיקומו ויודו שנעשתה שגיאה”. 

תגובות 

מתאגיד השידור הציבורי נמסר בתגובה: “נקלטו 547 עובדים מרשות השידור, בכל הפלטפורמות של כאן שהם כ־60% מכלל עובדי כאן - כ־10% יותר ממה שקבע החוק. מתוכם, 430 נקלטו במשרה מלאה. הרוב המכריע של עובדי הרשות שנקלטו עובדים בתאגיד וכל העובדים, ללא קשר למקור הגעתם לכאן, משתכרים על פי קריטריונים שנקבעו מול האוצר בהתאם לתפקיד שאותו הם ממלאים”.
 

מארגון העיתונאים נמסר: “האופן הנמהר שבו נסגרה רשות השידור הביא לפגיעה קשה בעובדים שלה. ארגון העיתונאים אומנם לא היה הארגון היציג של עיתונאי רשות השידור, אך הוא פעל בחודשים שלפני הסגירה כדי להביא לכך שכמה שיותר עובדים מרשות השידור ייקלטו בתאגיד. כיום ארגון העיתונאים הוא הארגון היציג בתאגיד, ומתוקף כך הוא מסייע לכל העיתונאים שם, כולל כמובן אלו שנקלטו מרשות השידור. הטיפול מתבצע גם ברמת הפרט - בסיוע לעובדים, ליווי לשימועים ועוד - אבל בעיקר ברמה הקיבוצית, במסגרת המשא ומתן המתקדם להסכם קיבוצי שארגון העיתונאים מנהל מול הנהלת התאגיד”.