מחקר ישראלי, שהוצג באחרונה בכנס השנתי של המכון הלאומי לחקר מדיניות בריאות, מצביע על קשר מטריד בין מעמד סוציו־אקונומי בישראל לתחלואה ותמותה של חולי סוכרת בארץ. המחקר, הגדול מסוגו שפורסם, התבסס באופן רטרוספקטיבי על נתונים מהשנים 2008־2014 על 102,062 מבוטחי קופת חולים כללית בני 45 ומעלה (הגיל החציוני היה 65), 58% מתוכם נשים, שאובחנו מאז 2008 כחולי סוכרת מסוג 2.



המשתתפים סווגו לשלוש קבוצות לפי רמתם הסוציו־אקונומית. הסיווג התבסס על הזכאות לפטור מביטוח לאומי שקיבלו חלק מהמשתתפים, ועל סטטוס המצב הסוציו־אקונומי של המרפאה הראשונית (SES). במהלך שבע השנים, 7.9% מהמשתתפים נפטרו ו־12% מהם חלו במחלת לב איסכמית (IHD).



התמונה שמציירים ממצאי המחקר מצביעה על שיעור גדול מובהק של תחלואה ותמותה בקרב האוכלוסיות במצב סוציו־אקונומי נמוך: הסיכון היחסי לחלות במחלת לב איסכמית בקרב הקבוצה הנמוכה ביותר עמד על1.08%, הסיכון היחסי של החולים בקבוצה השנייה עמד על 0.94% ואילו זה של ההחולים בקבוצה השלישית, שמצבם הסוציו־אקונומי נחשב הגבוה ביותר, עמד על 0.92%.



אשר לכל הקשור לתמותה ולא רק ממחלת לב איסכמית: הסיכון היחסי לתמותה בקבוצה הראשונה עמד על 1.45%, בשנייה 0.86%, ובשלישית עמד הסיכון על 0.7%.



“יש לבחון את האפשרות להגדיל משאבים באזורים עם מדד סוציו־אקונומי נמוך, שכן טיפול זהה במקומות לא זהים הוא קיפוח”, טוענים עורכי המחקר בראשות פרופ’ אמנון להד משירותי בריאות כללית: “מצאנו כי מעמד סוציו־אקונומי נמוך מעלה תחלואה במחלת לב איסכמית וכן תמותה מסיבות נוספות”.