נכון להיום אין כמעט חברה גדולה המחזיקה משרדים או מטה שלא רוכשת וזורקת מחשבים וציוד אלקטרוני בכמויות עצומות מדי שנה, ודאי כשמדובר בחברות שתשתיות תקשורת הוא תחום עיסוקן. במדינת ישראל קיים החוק לטיפול סביבתי בציוד חשמלי ואלקטרוני ובסוללות, שנחקק בכנסת כבר ב-2012. החוק מחייב כל חברה עסקית-מסחרית המחזיקה בציוד בלאי אלקטרוני המיועד להשלכה להתקשר עם אחד משני תאגידי מיחזור הפסולת האלקטרונית, זכיינים של המדינה בבעלות יצרני ויבואני האלקטרוניקה בישראל, ולהעביר להם את הציוד. זה מיועד למיחזור ב-14 מפעלים ברחבי הארץ שמייצרים מהציוד הישן בעיקר מתכות הנמכרות כחומרי גלם לתעשייה, מקור המימון של תאגידי המיחזור עצמם. כך הדברים אמורים להתבצע. בפועל, מאז נחקק החוק ועד היום, כמעט כל החברות הגדולות במשק ובכללן חברות שלהן פסולת אלקטרונית רבה מתחומי הטלקום, הסלולר והמחשבים, עוברות החוק ודורסות אותו ברגל גסה. מדוע למחזר בחינם כשאפשר 'למחזר' תמורת תשלום? וכמעט כל החברות עושות זאת, גדולות כקטנות.

מדובר בשוק מכירות פיראטי של כל אותן חברות, המגלגל מדי שנה מאות מיליוני שקלים על פי הערכות גורמים בענף, רווח ישיר ולא ממוסה לחברות עצמן שמוכרות את בלאי הציוד האלקטרוני שלהן לשוק שחור ש'ממחזר' את הציוד ללא כל פיקוח. חלק מהחברות עושות זאת כמעט בגלוי ו'מכשירות' באמצעות יועצים משפטיים את הרווחים מהמכירה ל'מיחזור'. בפועל, כאמור, לא זו בלבד שמדובר בעבירה על החוק משום שהחברות אינן אמורות להרוויח ולו שקל ממכירה אסורה כזאת של פסולת אלקטרונית, אלא שבפעילותן העבריינית הזאת יוצרות ענקיות המגזר העסקי נזק כבד וכפול למדינה - הן לא משלמות מס וכך גם השוק השחור של הקונים מהן את הציוד המרווחים מצידם ממכירת חומרי הגלם, וגם נזק כבד לסביבה משום שהקונים את הציוד בשוק הפיראטי משליכים בעשרות מזבלות קטנות ולא מורשות את החלקים של הציוד שאין להם צורך בו, ואלה מזהמים באופן חמור את הקרקע ומי התהום.

אמנון שחרור, מנכ"ל משותף בתאגיד המחזור מ.א.י, אומר בשיחה עם מעריב: "חברות פרטיות, ציבוריות וממשלתיות הבוחרות לפעול בניגוד לחוק ומעלימות עין מהעברת פסולת מזהמת לסוחרים פיראטים, נוטלות על עצמן סיכון חמור של צעדי אכיפה וסיכונים משפטים על ידי המשרד להגנת הסביבה ואף חמור מכך, על ידי הציבור באכיפה אזרחית ובענישה מסחרית. לתאגיד מ.א.י למחזור פסולת אלקטרונית פתרונות מגוונים למחזיקים מהמגזר העסקי למימון כל עלויות האיסוף והפינוי של פסולת זו באופן המצמצם את כלל הסיכונים למחזיקים". בפועל, רק כ-50% מכלל הפסולת האלקטרונית של המגזר העסקי מגיעה לתאגידי המחזור המורשים.

מנתוני עמותת "אדם, טבע ודין" עולה כי מתוך 5.4 מיליון טונות של פסולת בישראל מדי שנה, מושלכים כ-150 אלף טונות פסולת אלקטרונית מהמגזר הביתי והעסקי גם יחד. אבל בעוד האיסוף של הפסולת האלקטרונית למיחזור מהמגזר הביתי הוא נכון להיום למרבה הצער וולנטרי ונופל בעיקר על כתפי תאגידי המיחזור עצמם, הרי שעל המגזר העסקי חלה חובה חוקית להעביר את הפסולת הזאת כולה למיחזור ביוזמת החברות. היקפה של המציאות העבריינית ההפוכה הוא עצום וב"אדם, טבע ודין" מצאו בשנה שעברה כי מדובר בכמות פסולת שוות ערך ל-67 משאיות מלאות פסולת ציוד ביום! המועברות לשריפה ולטיפול פיראטי בשטחים פתוחים בישראל ומעבר לקו הירוק.

המשרד להגנת הסביבה מקשיח את הוראות החוק אבל חסר אמצעי אכיפה מספקים

המשרד להגנת הסביבה מודע היטב לתופעה ורק לאחרונה הוציא נוהל המבהיר ומקשיח את ההנחיות על איסור מכירת פסולת אלקטרונית. המשרד הפיץ את חידוד הנוהל המתחייב מלשון החוק כדי להבהיר את חלקו באחריות על פי החוק של כל מי ש"מחזיק בפסולת אלקטרונית שמכירתה אסורה ואחראי לפינויה". על פי הנוהל שהפיץ המשרד והגיע לידינו החברות מונחות במפורש: "פסולת ציוד וסוללות אשר מתוכננת לעבור טיפול או הכנה לשימוש חוזר כהגדרתם בחוק, לא תימכר על ידי המחזיק בה אלא תעבור לגופי היישום המוכרים בהתאם למנגנון בחוק. העברה כאמור לא תהיה כרוכה בתשלום או בדרישת תמורה אחרת מעבר למימון הפינוי של הפסולת". גם באשר לסייג היחיד של התרת מכירה של ציוד מסויים שאינו מיועד למחזור מבהיר המשרד להגנת הסביבה: "ציוד וסוללות העומדים בתנאי החוק לא ייחשבו פסולת ועל מוכר הציוד חובת ההוכחה כי ביצע מכירה מותרת בהתאם לנוהל זה".

שחרור אומר בתגובה: "אני מברך על המהלכים והצעדים אותם נוקט המשרד להגנת הסביבה לפתרון הבעיה החמורה הפוגעת באיכות הסביבה באופן אנוש ובתאגידי המיחזור באתגר להשגת יעדי המיחזור מהגבוהים והמהירים בעולם. יחד עם זאת, על המשרד להגנת הסביבה להקצות משאבים ראויים ליישום הנהלים החדשים ולהגביר את מאמצי האכיפה על מחזיקים בפסולת אלקטרונית הבוחרים בדרך המזהמת והבלתי חוקית של מכירה אסורה ופיראטית".

אבל נהלים לחוד ומציאות לחוד. ונשאלת השאלה מדוע המשרד להגנת הסביבה נדרש בכלל להבהיר למגזר העסקי את אחריותו בחוק שקיים וברור כבר שש שנים. מצד אחד, לפחות בשנתיים האחרונות, המשרד עושה ככל יכולתו כדי להבהיר לחברות במשק את אחריותן בחוק וגם לפקח על יישומו, אבל מצד שני, המשרד חסר עד מאד את כח האדם והתקציבים שיאפשרו הקמת מנגנון פיקוח עם שיניים על החברות שככל הנראה ימשיכו בעבריינותן ובנזק שהן גורמות לסביבה ולקופת המדינה עד שיקום מנגנון שכזה או עד שישונה החוק ויחייב גם את הגופים הנפטרים מפסולת אלקטרונית, ולא רק את המוכרים ציוד אלקטרוני, בשקיפות ורגלוציה מול המדינה. כי כשנותנים לחתול לשמור על השמנת – התוצאה היא מערב פרוע בו אין דין ואין דיין.