זעקת הגננות: "עובדים במערכת אנשים לא ראויים. אם הייתה אכיפה, זה לא היה מגיע למצב הזה"

גל הפרסומים בשבוע שעבר אודות המטפלת החשודה בהריגת הפעוטה יסמין וינטה בת השנה וחודשיים, מחזיר את ארז דייגי (36) אל מות בנו דוד לפני כשנה. "בדיוק כמו במקרה שקרה בפתח תקווה, גם אצלנו לא מצאו שום דבר", הוא אומר. "אבל שמה הלכו אחר כך לפתוח את המצלמות וראו משהו. גם במקרה שלי, אם היו מצלמות אולי היו מוצאים משהו".

זה קרה בשלהי ינואר 2017. דייגי ואשתו ענת, שניהם תושבי תל אביב, חיפשו פעוטון לבנם הרך, בן שמונה חודשים בלבד, וקיוו כי העובדה שעשו סקר שוק תצמצם את הסיכויים שייפגע. אבל הנורא מכל קרה להם. "שמנו את דוד כשהוא בריא בגן", הוא ממשיך, "הוא היה בתקופת הסתגלות. היו שמונה תינוקות בגן. משפחתון פרטי לחלוטין. באותו יום היה אמור להיות לדוד יום ארוך. ראינו שהסייעת איננה והיא אמרה, 'כן, בעלי פה'. ראינו שהוא נמצא ובסופו של דבר היא השכיבה אותו לישון, אנחנו לא יודעים בדיוק מה קרה שם, ואחרי כמה זמן היא טענה שמצאה אותו לא נושם".

חקירת משטרה שנפתחה נסגרה מחוסר אשמה, אבל בני הזוג דייגי הגישו ערר למבקר המדינה, שתלוי ועומד להחלטה בחודשים הקרובים. בינתיים הם פועלים במישורים מקצועיים. "ענת הקימה צוות של מתנדבים שמנסה לשנות את מצב הפיקוח דרך העירייה", מסביר דייגי, "בתל אביב יש קרוב ל־25 אלף ילדים עד גיל 3. אין להם בכלל מסגרות מפוקחות, הכל בידיים פרטיות".

כמו דייגי, גם הורים רבים ברחבי הארץ נלחמים זה תקופה ארוכה למען פיקוח על המסגרות לגיל הרך, יוזמה שהגיעה גם לכנסת ואף הועלתה הצעת חוק להקמת מועצה לגיל הרך, שאושרה. הכותרות המחרידות מהשבוע שעבר, שחשפו את החשדות החמורים על המטפלת של יסמין, עוררו שוב קבוצות של הורים, שקוראים לפעול למען פיקוח משמעותי על המסגרות לפעוטות עד גיל שלוש. הם גם אמורים לקיים הערב הפגנת מחאה.

רוב הגנים ללא רישיון

קריאתם של ההורים המודאגים ליקר להם מכל מובנת, אך גם משיחות שערכנו עם נשות הצוותים המקצועיים בגנים ברחבי הארץ – עולה קריאה דומה. "אני באמת מאמינה שהמדינה מפקירה את הגילים של מתחת לגיל שלוש", אומרת קרן אוחנה־אויס (42), עורכת דין שמנהלת את "גן הפרפר" בירושלים, ובמקביל יושבת ראש איגוד הגנים הפרטיים בישראל. "המדינה לא מאפשרת ליצור מסננת שתבדיל בין אדם לאדם. לא כולם יכולים לעבוד עם ילדים, זה שוק שהוא טרף קל. כל אדם, מספיק שיש לו דופק, לא צריך הכשרה מיוחדת, כל אחד יכול לבוא לגן, להגיד שהוא אוהב ילדים, ולהתקבל לעבודה. אז חשוב להבין שאנחנו תומכות בחוק הפיקוח, כי מההיכרות שלי לפחות, כשנכנסת מישהי לתוך בית וסוגרת את הדלת, אלוהים יעזור לנו".

אז אם גם הגננות וגם ההורים מסכימים שצריך יותר פיקוח - מי תוקע את זה?

"אני מלווה את החוק הזה בכל מיני קונסטלציות כבר עשר שנים, והוא נפל בעיקר מסיבה כלכלית. המדינה, כדי לצאת למהלך כזה, צריכה תקציב מאוד גדול כי זה להתחיל מבראשית. נוסף על כך בשל העובדה שבמדינה היום קיימות קרוב ל־15 אלף מסגרות הפועלות באיזשהו מתכון, צריך להגיע לעמק השווה. זאת אומרת, לקחת את הקיימים, להכשיר אותם לשלב הבא, ולהתייחס אליהם כאל עסקים פרטיים. צריך להבין, המחלוקות בכלל לא נוגעות לילדים ולתיאום ציפיות עם ההורים, אלא להכשרה של המטפלים. טכנית זה עניין של כסף".

במילים אחרות, אחרי שנים של הפקרות ופריצות, יכתיב חוק הפיקוח הכרח להתאים את המסגרות הרבות שעברו עד היום מתחת לרדאר הרשויות, אל עולם שבו יהיו נתונות לעינו הפקוחה של הממסד. וזה, היא אומרת, מעורר מחלוקת בעמדת הגננות והמטפלות בישראל בסוגייה. "אנחנו תומכות בהפגנת המחאה", אומרת קרן אוחנה־אויס על ההפגנה המתוכננת הערב (ראשון) בנושא הפיקוח על גני ילדים. "אבל הגננות נחלקות לשתיים. יש את הצד המחבק והמכיל של המחאה, אלה שרוצות לקבל את ההכרה הראויה, ומצד שני יש את המוכשרות שצריכות להתאים את עצמן לדרישות החוק, והן אלה שאומרות, 'אם המדינה לא תתמוך בנו כלכלית לא נעבוד ביום שאחרי'. אז התמיכה בחוק היא כמעט מלאה, אבל גם מי שכביכול לא תומך, יודע בוודאות שמגיעה לילדים האלה איזו הגנה".

דומה שעמדתן של הגננות והמטפלות בנושא ברורה: שגם הן מבינות כי המצב הקיים אינו יכול להימשך, גם אם המחיר הוא נגיסה בחירות שלהן. "מי שעובדת לפי הספר, כלומר, בדיוק איך שגננת צריכה להיות וגם צריכה להיראות – אין לה מה לפחד מפיקוח", אומרת ורדה סגל, 65, שזה כ־30 שנה מנהלת את "גן הוורדים" ברמת גן. "מי שלא מוצא חן בעיניה ולא רוצה פיקוח, מעוררת סימן שאלה גדול. הרי ממה את פוחדת? שתבוא מפקחת לבדוק?".

12 אנשי צוות עובדים בגן שלה בלב העיר, והוא עצמו בנוי בסגנון שהיא מכנה "חלל פתוח", בלי קירות, כשכולם רואים את כולם כל הזמן. "הכי גרועות ומסוכנות הן כל הדודות האלה שפותחות משפחתון בבית", סגל ממשיכה, "מזיזות את הסלון ובין המזנון עושות משטח, שטיח של ילדים, וקוראות לזה משפחתון. אבל כשההורים הולכים לעבודה הדלת נסגרת, ואתה לא יודע מה קורה שם בפנים. שלא לדבר על התחום הבטיחותי, חס וחלילה, זה מה שנקרא חבילה שלמה. אז מסתבר שפג התוקף של המטף לפני ארבע שנים ובדיוק כשמשהו התלקח לא היה להם מטף תקני, או שילד אחד חלילה, האצבעות נתפסו לו כי לא היה מתקן כזה על המשקוף, לא שמו פטנט נגד זה, או שכמו שקורה הרבה פעמים שלא הייתה דלת כניסה בטיחותית והילד הלך לטייל, ושלא נדע, מצאו אותו בחוץ משוטט".

הגם שהגן שלה אינו מוכר, היא אומרת שעברה ביקורות תקופתיות בכל פעם שביקשה לחדש רישיון, אלא שלדבריה, היא אינה משקפת את נוף הגנים הבלתי מפוקחים בישראל. "90% מהגנים כמו שלי לא הוציאו רישיון בחיים", היא טוענת, "הם פשוט לוקחים בית יפה, שמים צעצועים נחמדים, מפרסמים, מגייסים עובדים וזהו. אני בחיים לא שמה מודעה בעיתון, כי מישהי יכולה להביא לי המלצות אבל היא תיתן לי טלפון של הבת דודה שלה או אחותה, שיגידו שהיא נהדרת. אז אני לוקחת רק אנשים שמכירים עם המלצות. אני מעדיפה אחת מקסימה, חמודה, שאוהבת ילדים. אולי בינתיים היא פחות יודעת איך לחתל, ואת זה אני יכולה ללמד אותה, אבל שתהיה בן אדם טוב".

טל כהן (32) מסכימה. זה כשנתיים היא משמשת מה שמכונה, "חונכת אישית" לילד בגן ילדים גדול בפתח תקווה. צמודה אל ילד אחד, אבל בזווית העין רואה את ההתנהלות כולה. והיא אינה מרוצה ממה שהיא רואה. "מצד אחד פיקוח לגננות זה גם סוג של ביטוח לגננת", אומרת כהן. "אבל הקריאה הזאת של הורים לפיקוח היא חובה ברורה. בוא נגיד שאני מתוך המערכת יכולה להגיד לך, שכמה שיש פיקוח, זה עדיין לא מספיק. גננות מרשות לעצמן לפעמים לדבר בצורה לא ראויה, לפעמים העצבים עולים. זה בהרבה גנים ואני אומרת לך בתור אמא, וגם בתור מישהי שעובדת בזה צריך בכל גן מצלמות, עד כדי כך".

אבל זה לא מקשה על החיים שלך כעובדת?
"אז מה, שיקשה. אבל שזה יגרום לי ולכל מי שעובדת לתת את כל האהבה לילדים. אין מה לעשות. אני אומרת לך בכנות. ואני מסתובבת בגנים, ואני רואה גנים, ואני נחרדת. עצבים של סייעות על ילדים, עצבים של גננות, אתה יודע, הן תמיד נזהרות שזה לא יהיה משהו מעבר למה שמותר וזה, אבל עדיין יש התנהגויות שממש לא מתאימות".

"צריך להיות פיקוח ומצלמות", אומרת גננת שהפעילה עד לאחרונה גן באזור הקריות. "הגן שלי היה שקוף, פתוח, כזה שההורים יכולים לבוא מתי שהם רוצים, בלי שעות קבלה, גם בהפתעה".

"חד משמעית, בעיניי היה פה מחדל של שאר הצוות", היא אומרת בהתייחסה למותה של הילדה יסמין וינטה. "אני עזבתי מקום עבודה בעבר כי הייתה שם מטפלת שצעקה כל הזמן ולא הסכמתי להיות חלק מזה. בעיניי, האשמה היא של כל הצוות. מילא זה היה מקרה חד־פעמי, אבל לפי הפרסומים בתקשורת, היו עדויות לעוד מקרי אלימות. אני יודעת שצוותים בגן לפעמים בוחרים לסגור עיניים ואוזניים. לכן, לדעתי, מצלמות חשובות יותר מפיקוח, שעם כל הכבוד, לא נמצא כל הזמן, וכולנו יודעים שכשמפקח מגיע, גם סייעת אלימה תתנהג יפה לילדים".

יש בכלל קריטריונים לקבלה לעבודה בגן פרטי?

"לא. הייתי קולטת עובדת לניסיון ומסתכלת עליה בימים הראשונים. אין שום בעיה לקלוט תוך כמה ימים אם יש או אין גישה לילדים".

יש מישהו שמפקח על הבטיחות בגן?

"אף אחד לא מפקח. לא על שקעים, לא על בטיחות בחצר, לא על דלתות. הרבה גננות לא שמות לב לדברים הקטנים, שאף אחד לא חושב עליהם, וילדים יכולים להיפגע מהם. לי למשל, היו בתחילת הדרך ברזלים בגינה, ועד שמישהו לא הסב את תשומת לבי לסכנה, לא הבנתי. לכן צריך להיות גוף מפקח שיקבע אם הגן כשיר מבחינה בטיחותית, בראש ובראשונה".

מקרה מתעתע

יפה בושי, 65, שמלמדת בכיתת גנון במועדון ויצו ברמת גן חושבת שיש לקחת את זה אפילו צעד אחד קדימה: לא לפיקוח, כן להתערבות רשויות החוק והאכיפה. "אני לא יודעת כמה פיקוח יעזור", היא אומרת, "אני פשוט חושבת שאם המשטרה תיכנס כאן יותר לתמונה וכל אדם שנחשד בעברו באלימות כלשהי נגד ילדים, פשוט להרחיק אותו. לדעתי הפיקוח לא ייתן את התוצאות, משרד החינוך או לא. אני בזמנו עבדתי בגן של ויצו ונדרשתי להוציא תעודת יושר. חייבים להגדיר קווים אדומים ואכיפה יותר של רשויות החוק והמדינה".

כי במצב הנוכחי השוק פרוץ?

"במידה מסוימת כן. עובדים במערכת אנשים לא ראויים, כמו במקרה שקרה. אם הייתה אכיפה ומישהו היה מתריע על איזושהו בעיה אז זה לא היה מגיע למצב הזה. חייבים שתהיה יד על הדופק לגבי כל אדם שעובד עם ילדים לגבי עברו".

עם זאת, גם כשישנה הסכמה כללית שקיימת בעיה שמוכרחים לבער, כשזה מגיע להצבת מצלמות ברחבי הגן שיעקבו אחר הצוות כל הזמן, יש מי שנעה באי נחת. "אני לא יודעת לגבי מצלמות. זה לא פשוט לעבוד תחת מצלמות", אומרת יעל פולימר, 28, שמנהלת ברמת גן את "גן יעלי". "אם ילד הוא שנייה לפני נפילה או שהוא נושך ילד אחר אתה בא ותופס לו את היד, אז יחליטו לפתוח את המצלמות ויגידו שהתעללתי בו כי האמא אומרת שזה לא מתאים לה".

לדבריה, רק ביום שישי האחרון קרה לה מקרה מתעתע שכזה. "האמא באה לקחת את הילדה שלה ביום שישי וישבה אצלי בחצר", היא מספרת, "אחת הבנות עלתה על המגלשה וכמעט התהפכה על ילדה אחרת, אז המטפלת שלי תפסה אותה בשליפה מהרגל כי לא מצאה שום אחיזה אחרת לפני שהיא נופלת מגובה. והאמא ישר, 'מה, איך זה יכול להיות?'. ואני מסבירה לה. לא חלילה שקרה משהו, אלא שבנקודה הזאת אם היא לא הייתה עושה את זה, הילדה הייתה מקבלת מכה בראש מהקרקע. אם היו מסתכלים על המצלמות היה אפשר לחשוב שקרה שם משהו אחר".

ובכל זאת, את דאגת ההורים, וביתר שאת עם כל טרגדיה של עוד ילד או ילדה שקיפחו את חייהם בפעוטון, היא מבינה לגמרי. זה מצב מסובך, היא מנסה להסביר. "הורים הפכו הרבה יותר חשדנים, ובצדק" היא אומרת בזהירות. "ואני מקווה שאנשים יודעים לעשות את ההפרדה. אז מהבחינה של לדאוג לתקנים ולהביא עובדות טובות וכולי, אני מאוד בעד. מנגד, אני מאוד מפחדת שברגע שחוק הפיקוח יהפוך לממשלתי, יהפכו את הגנים שלנו לתקנים שלא נצליח לעמוד בהם. שכל הדברים שיקבעו עלינו, בערכאות – לגבי המבנה ,לגבי ילדים, לגבי גננות, לא יהיו תואמים לכספים שנכנסים ויוצאים ואז המקומות לא יוכלו להתקיים. לגבי תוכנית חינוכית, כל מה שצריך יעשו. הפחד שלי הוא שפשוט הדרישות יהיו כאלה שלא יוכלו לעמוד ויסגרו מחצית מהגנים שפעילים כיום בבת אחת".