באמצע שנות ה–50 התארחה נבחרת ישראל בווינה, במלון שבו נהג גם היטלר להתארח. מועקת השחקנים הייתה מורגשת, ושייע גלזר הגדול התגייס להפיג אותה. כשהוא עומד על המרפסת שממנה נאם היטלר, זעק "יאוול" ו"אכטונג", טלטל את גופו בתזזית והעביר אצבע מעל שפתו העליונה במקום אותו שפמפם. שדר הדור נחמיה בן אברהם והשחקנים צפו בו בצחוק ובדמע. בהם היה גם בוחוס ג'וג'וסיאן הארמני. בהמשך דילגה הנבחרת לביקור באושוויץ, וג'וג'וסיאן זוכר את הזוועה הדוממת. ערימות הנעליים, מדי פסים, דרגשי העץ, "כאילו הנאצים הלכו לפני רגע". ברגע מסוים התמוטט אחד המלווים, איש הפועל חיפה ששרד את השואה. פניו צרובות עד היום בזיכרונו של בוחוס.     

בחירתו הלא מודעת של ג'וג'וסיאן לפתוח את שיחתנו בשואה שלנו ולא של עמו הארמני מרגשת אך גם מעיקה ומעוררת אי־נוחות. נדיבות הזיכרון של בוחוס, יכולתו לפנות מקום לכאב הזולת חושפת את קלוננו. החלוץ המהולל של מכבי יפו ונבחרת ישראל מבין כנראה משהו שממשלות ישראל לדורותיהן לא הבינו: שאסונך אינו יכול לעשות אותך קהה, אטום לאסונם של אחרים.  

כשהתחלתי לכתוב את השורות האלה, היה נדמה שבירושלים אמרו סוף־סוף בוקר טוב למצפון. אומנם באיחור, אבל ישראל תכיר בטבח מיליון וחצי ארמנים בידי הטורקים במלחמת העולם הראשונה. הצעת חוק חוצת מפלגות הוגשה (הח"כים אמיר אוחנה מהליכוד ואיציק שמולי מהמחנה הציוני), כ–50 מחברי הבית התחייבו לתמוך, שרים זימרו את שבחי הצדק, או כפי שניסח זאת ישראל כץ: "אין מניעה מוסרית להכיר בשואת העם הארמני". נכון שענני צביעות פוליטית עלו מההצהרות האלה: לא הג'נוסייד גרם לישראל להשיל את עור הפיל המוסרי אלא הרצון לנקום, להראות לטורקי שגם אנחנו יכולים לפתוח עליו. ועדיין זה היה עדיף על ההתעלמות המתמשכת.  

אבל כעבור ימים אחדים התברר שאפילו זה לא. כשהוא נשען על הנמקת משרד החוץ שהכרה רק תסייע לארדואן במסע הבחירות שלו, בנימין נתניהו החליט לא להעלות את ההצעה בוועדת השרים לענייני חקיקה. השבוע סיכם יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין עם יו"ר מרצ תמר זנדברג לקיים במליאת הכנסת את ההצבעה על הצעת ההחלטה להכרה ברצח העם הארמני בעוד שבועיים, יומיים אחרי הבחירות בטורקיה. עכשיו נותר לראות מה יהיו התוצאות של אותה הצבעה ואם ההכרה המיוחלת אכן תגיע. 

בוחוס ג'וג'וסיאן (82) הוא איש רועם ולבבי. מחזיק בזיכרון מיקרוסקופי. סוחב צליעה מימיו על המגרש אך גבו זקוף. בסלון, מתחת לצלב, תעודת הוקרה מטעם ההתאחדות לכדורגל ולצדה דיוקן של סט מסרופ, ממציא האל"ף־בי"ת הארמני. סמיכות הסמלים הזאת תדגים את שני המסלולים שבהם יתנהל דיבורנו: מחויבותו של בוחוס לישראל כפי שבאה לידי ביטוי ב–13 הופעותיו בנבחרת, לצד מחויבותו ההיסטורית לעמו.   

בוחוס ג'וג'וסיאן. צילום: יוסי אלוני

ימי הדמים

כל השנים שלפני הטבח גרה משפחת ג'וג'וסיאן במאראש, שתזכה לכינוי "עיר היתומים". אחת הצדיקות שהתגייסה ובאה לעיר ההריגה הייתה אנה הדוויג בול, מיסיונרית אסטונית. פעולותיה הצילו כ–2,000 נשים וילדים, אבל לא את סב המשפחה. בוקר אחד מוצאים בפרדס את גופת סבא בוחוס. בשובה הביתה עם הגופה, קיבלו את פני המשפחה שכנים חרדים: "תברחו, אחרת ישרפו את כולכם". למזלם, הם תופסים את הטורקים בשעת חמלה רגעית. הם מסכימים שרק יגורשו, אך לקחת יוכלו מה שניתן להעמיס על חמור אחד בלבד.

מסע הבלהות יוצא ממאראש לכיוון דיר א–זור. לצד הגדולים צועד אגוב, שיהיה אביו של בוחוס. רק בן 5 והרבה לא יזכור. ואולי בחר לא לזכור. כניצולים רבים המוכרים לנו אימץ את השתיקה כדרך חיים. כשבנו ישאל אותו על קורות אותו מסע, תמיד יהדוף אותו: "עזוב אותי, הייתי אז ילד קטן". סבתא מייראם בוחרת אף היא בזכות השתיקה, שאליה תקפיד להדביק משפט סתום ומאיץ מחשבות: "שלא תדע מה אנחנו עברנו בדרך".  

"כבר בשעה השנייה להליכה נפטר אדם", כותב פרנץ ורפל ב"ארבעים הימים של מוסא דאג". "איש זקן התמוטט פתאום, המסע נעצר. הקצין הצעיר... קרב על סוסו, זועם: 'קדימה!'. אחדים ניסו להרים את הזקן אך מיד נאלצו לשוב ולהשכיבו. שוטר בעט בו ברגלו: 'קום, רמאי שכמותך!', אך כשנשאר האיש שוכב במקומו בפה פעור ובעיניים מגולגלות כלפי מעלה, דחף השוטר את הגופה לתעלה שבצד הדרך. הקצין דחק בהם לא להיעצר. 'אסור! הלאה! הלאה!'... זעקות השבר של בני המשפחה להרשות להם לשאת את הגופה או לקבור אותה בחיפזון לא הועילו. הקרובים נאלצו להסתפק בהגבהת ראשו של הנפטר ובהנחת שתי אבנים גדולות ליד ראשו, מזה ומזה".

משפחתה של אסטריג, אשת ג'וג'וסיאן, באה מדורטיול ("ארבע דרכים" בטורקית) שבדרום טורקיה. הצומת האסטרטגי שעליו משתרעת העיר המיט עליה שלל מלחמות. באחת הקדומות שבהן הכה אלכסנדר מוקדון את דריווש מלך הפרסים (333 לפנה"ס). 

אבל באותם ימי דמים של ראשית המאה ה–20 הייתה ארמלואין, אמא של אסטריג, תינוקת רכה. בוקר אחד גירשו הטורקים את הארמנים מבתיהם. אביה מהראן נלקח ושוב לא נראה. האם ארמנואי ארזה את הקטנה שלה והצטרפה לצעדה אל מעבה היער. "נוביל אתכם לכנסייה שבין העצים", הבטיחו להם הקלגסים. לאחר כברת דרך התינוקת הרעבה פצחה בבכי זועק. משנואשה ממנה, נטשה אותה ארמנואי בצל האילן שבצד הדרך. היא התחילה להתרחק, ניסתה להדביק את השיירה, אך זעקות הפעוטה רדפו אותה. היא שבה אל בתה כשהשיירה ממשיכה להתקדם. כשהגיעה לכנסייה דחסו השובים את הצועדים פנימה, סגרו עליהם את הדלתות ושרפו אותם חיים. נשים וילדים. האם ובתה קמו מהעץ ובסופו של דבר התגלגלו לביירות.  

בזמן הזה שיירת האבדון של אגוב ג'וג'וסיאן, אביו של בוחוס, מגיעה לדיר א–זור שבצפון־מזרח סוריה. דיר א–זור היא קו הסיום למאות אלפי ארמנים שמגיעים בצעדות מוות מאנטליה. אבל מהר מאוד מתברר לפליטים שטוב להם מותם מחייהם החדשים. "לא צללי אדם... צללי קופים... בייסוריהם שנטלו מהם צלם אנוש", מצטט ורפל, סרן טורקי שביקר במחנות. "אין הם מבחינים עוד בין ידיד לאויב... בכל פעם שנכנסתי לאחד המחנות הסתערו עלי בהמוניהם... רובם נשים וזקנים, כמעט עירומים... הם שאגו מרעב, הנשים חיפשו בתוך גללי סוסי גרעיני שיבולת שועל... אחר כך כמעט קרעו אותי לגזרים בבקשותיהם... עמוס אני שליחויות ובקשות שאיני יכול למלאן...".

מדיר א–זור ממשיך אגוב ג'וג'וסיאן לדמשק. לא רק הוא. במרץ 1929 יבוא לעיר גם פרנץ וורפל. עליבות החיים שיגלה תניע את ספרו משנה התודעה המבוסס גם על תעודות שהשתמרו. "המראה המעורר חמלה של ילדי פליטים בעלי מומים ומזי רעב העובדים בבית חרושת לשטיחים, נתן לי את הדחיפה האחרונה לגאול מתהום הנשייה את גורלו המוזר של העם הארמני". בנבואיות ספרותית מריץ היהודי יליד פראג מילים כ"טרנספורט" ו"יישוב מחדש". פחות מ–20 שנה יידרשו כדי שתדבק בהן משמעותן הפטאלית. 

בדמשק מנסה משפחת ג'וג'וסיאן לסרוג לעצמה אחדות נואשת. היא משתכנת ב"קאמפ", שכונה שכולה פליטים ארמנים. האימה מחברת את כולם. כשמגיעה שעתו של אגוב להתחתן, הוא יוצא לחפש כלה בבית יתומים ארמנים בקפריסין. ערים לצורך להזריק חיים לעם שצעיריו נערפו, נורו, נשרפו או הוטבעו, מתירים לו ראשי העדה לשאת בת משפחה. את המיועדת הוא פוגש בבית הספר מלקוניאן שבניקוסיה. קוראים לה טקוואי, מלכה בארמנית. גם היא ג'וג'וסיאן. הוריה נשחטו בביתם במאראש. היא הרוויחה את חייה משום ששיחקה מחוץ לבית.

בוחוס ג'וג'וסיאן. צילום: יוסי אלוני

כדורי סמרטוטים 

אגוב וטקוואי שבים לדמשק. זוג יתומי שואה בוערים מתשוקה להקים משפחה. בנם בוחוס, על שם סבו שנרצח במאראש, נולד אי־שם ב–1936. מכיוון שהתאריך המדויק אינו ברור, מצוין בניירת שלו שנולד ב–1 באפריל. "ואז התחלנו להיות משפחה גדולה, והחיים נהיו טובים", הוא אומר לי. אביו מתפרנס מסנדלרות. את הנעליים שהוא תופר ניתן להסב לנעלי בית על ידי קיפול חלקן האחורי. "באבוץ", קוראים להן. דומות מאוד למה שמכונה היום "נעל מרוקאית".

בביתה הדמשקאי של משפחת ג'וג'וסיאן החדשה יש שתי דלתות. העובדה הזאת לא הייתה מוזכרת לולא השפיעה וכיוונה את חייו של בוחוס הילד. דרך האחת יוצאים למרכז דמשק, והשנייה מובילה למגרש הכדורגל הסמוך. בוחוס משתמש כמעט רק בשנייה. גם על חשבון הלימודים. מה שגורם למפגש מואץ בין לחייו לכף ידו הנוחתת של אבא. כתמיד במאבקים מהסוג הזה לילד ממתין ניצחון מהדהד. כשהשוטרים הארמנים מהתחנה המקומית מתחממים לקראת המשחק הוא איתם. גופו גמיש והוא מפליא לעשות. מפקד התחנה מבחין בו ואומר: "רק תגדל קצת, ילד, שחקן גדול תהיה". 

בגיל 10 בוחוס כבר חווה התמכרות קשה לעגול. בונה כדורים מסמרטוטים, "הנה, ככה", הוא מקמר את כפות ידיו כדי להדגים. מגבש שתי קבוצות ילדים שלא מעיזים לתת פס לפני שהוא מגיע למגרש החול. כבר אז יש לו בעיטה מרשימה שמובילה את קבוצתו לניצחונות מול ילדים גדולים יותר. "היינו משחקים יחפים, אין דשא, אין כלום, כמה פצעתי את האצבעות". 

מה היית?

"התחלתי כשוער, אבל אחרי זה אמרתי שאני רוצה להיות חלוץ. לשחק. כל הזמן לשחק". 

בשובו הביתה היה מוצא לעתים איש "מצחיק וטוב, מתולתל כזה". קראו לו חיים והוא בא מתל אביב לקחת נעליים שייצר אבא. חיים אחז בטורקית שוטפת והיה מסתגר בחדר עם אביו, "מדברים, מדברים, מדברים". חיים לוחץ על משפחת ג'וג'וסיאן להגיע לישראל. "בואו איתי, אני אדאג לכם לכל", הוא מבטיח. כשהמצב בסוריה מתערפל עקב מאבק התנועות הלאומיות לעצמאות, הם נכנעים ללחציו. 

הבנתי שהפלמ"ח הבריח אתכם לארץ.

"סיפור, לא רוצה להתערב בזה, לא רוצה להגיד את זה".

אבל זה נכון?

"לא רוצה להגיד את זה". 

הסיפור הוא שהפלמ"ח בליל הגשרים (הלילה שבין 16 ל–17 ביוני 1946) הביא אתכם...

"כנראה הוא (חיים) היה איש כזה". 

חיים מוביל אותם מדמשק ללבנון. הם עושים את הלילה אצל קרובים במארג' עיון. עם שחר מתחדשת הצעידה. הוא זוכר את אחיו אבדיס לא זז ממנו כל הדרך. במעבר ראש הנקרה חיים משחד חיילים בריטים. "ראיתי בעיניים שלי איך הוא נותן להם את הכסף". רק אחר כך יבין שזאת הייתה התמורה לפתיחת שערי ארץ ישראל.    

ארמלואין, אמא של אסטריג אשת בוחוס, הגיעה לארץ מביירות שם הכירה את מי שיהיה בעלה. הם מתחתנים בארץ ומתגוררים ביפו ליד הנמל. לאחר שאסטריג נולדת הם עוברים לחיפה, אך ממשיכים לשמור על קשר עם המשפחה בלבנון. כשפורצת מלחמת השחרור הם בורחים ללבנון. אביה נשאר בחיפה כדי להמשיך לעבוד. "אני זוכרת את עצמי הולכת על ההרים", מספרת אסטריג. בתום מלחמת השחרור מגיע אליהם אבא ומחזיר אותם הביתה. "עכשיו אנחנו עם היהודים", הוא מבהיר להם בשובם. לבנו החדש הוא קורא "ישראל".

בוחוס ג'וג'וסיאן כמנהל הקבוצה. צילום: אלכסנדר זיסקינד

היידה, יפו 

בשנתיים שלפני מלחמת השחרור גרה משפחתו של בוחוס ג'וג'וסיאן באזור, "יזור" כשמה אז. בפרדס סמוך הם מקימים את בית המלאכה לנעליים. בוחוס שעובד לצד אביו רואה כסף טוב. מדי פעם מתייצב אותו חיים לקנות מהם סחורה. בחגים הם עולים לרובע הארמני בירושלים המנדטורית, לבקר קרובים שבאו מדמשק. כשמלחמת העצמאות באוויר, מזהירים אותם חבריהם היהודים: "תברחו מהפרדס, מסוכן לכם כל כך". הם מוצאים מקלט במנזר הארמני ביפו, בקרב בני עמם שמסתופפים בו. 

מנזר ניקולאוס הקדוש שוכן על רציף העלייה בכניסה לנמל יפו. ממרפסתו רואים את גלי הטורקיז. על סלע שמזדקר מהמים מתנוסס דגל ישראל. בעבר אכסן המנזר עולי רגל ארמנים. במרץ 1799, לאחר שכבש את יפו, אשפז בו נפוליאון את חייליו חולי הדבר. כשציווה להמית את האנושים שבהם, השיב הרופא המטפל: "הכשירו אותי להציל חיים, לא לקחת חיים". בונפארט הורג אותו ואת כל האנושים בעקבותיו.

עכשיו ערב המלחמה במנזר, משפחת ג'וג'וסיאן חוזרת לחיי פליטות. כל יום מאורעות מביא איתו עוד גל של ארמנים והחיים מצטופפים. ישנים במיטות עם קומות, מחלקים בקפידה כמות צנועה של מזון, שיספיק לכל. אבל גם באותם ימים של אש בוחוס לא מוותר על הכדורגל. בבית הספר טרה סנטה שבו הוא לומד יש מורה וכומר שאוהבים את המשחק. הם מקימים קבוצת תלמידים, "אייגשן" שמשחקת בכל יום ראשון. מהר מאוד בוחוס מתגלה ככוכב וזוכה אחרי כל משחק בכוס גזוז על חשבון ההנהלה.         

כשהמצב מתייצב מתרוקן המנזר. משפחת ג'וג'וסיאן חוזרת לפרדס שלה ופותחת מחדש את בית המלאכה. הופעותיו של בוחוס בקבוצה הארמנית מתרבות והולכות. הלחץ של אבא שיחדל גובר. כשהמכבש כבד מדי, הוא עוזב את אביו ואת הסנדלרות ועובר למכונאות. מוסך החניכות שלו שוכן ברחוב סלמה, היכן שמתנוסס כיום הבניין הלבן של משטרת מחוז תל אביב. רוב הקליינטים הם בולגרים של יפו. ראו אותו עם הקבוצה הארמנית ב"מגרש הפחים" המיתולוגי. "היידה למכבי יפו", הם מפצירים בו. "אבל אני חיפשתי פירמה", מתוודה ג'וג'וסיאן, "רציתי את מכבי או הפועל ת"א". 

אלא שהסבב בין הגדולות לא מתחיל בטוב. ב"באסה" של הפועל הוא פוגש את "בוצ'קה", או בשמו המלא אברהם פלמן. האיש שזכה עם הפועל בשתי אליפויות והופיע שלוש פעמים בנבחרת, בוחן את קומתו הלא–תמירה ופורץ בצחוק. "תחזור בעוד חודש עם נעליים ונראה אותך". הוא ממשיך לאצטדיון המכביה, אך גם את שער מכבי ת"א לא מצליח להבקיע. והיפואים אינם מרפים.

יום אחד, אחרי עוד שמונה שעות במוסך, נעול בנעליים קצוצות חרטומים, הוא מתייצב במגרש הפחים של מכבי יפו. את פניו מקבל המאמן והאגדה ג'רי (משה) בית הלוי. בית הלוי יאמן את נבחרת ישראל, יסחף את מכבי ת"א לארבע אליפויות וייקרא "נפוליאון הצהוב" בשל קומתו הזעירה. הוא שואל את הנער, "איך קוראים לך?", וכאשר ניתזת התשובה, הוא מפטיר: "בוחוס קשה לי, אצלי תהיה ינקל'ה". ואז "ינקל'ה" מדגים לבית הלוי ירי טילים משתי הרגליים. סנכרון ללא רחמים בין ימין לשמאל. למאמן נשאר רק להתעניין: "האם גם בשבת תשחק ככה?".



 

אחים לתוגה 

הופעתו הראשונה במדי מכבי יפו מתרחשת בזיכרון יעקב נגד מכבי המקומי. בית הלוי מרכיב אותו כרץ. בהפסקה הוא מתחנן שישים אותו כחלוץ. "ואני לא אשכח איך שהרימו לי מצד שמאל ואני מ–16 מטר ברגל שמאל, בוולה תוקע גול".
 

איך ההרגשה אחרי, ריחוף?

"התלהבות שמעיפה אותך לשמיים".

האיש בחולצה מס' 9 שורף את עמודי הספורט, בימים שבהם השופט היה מכונה "אביר המשרוקית" והמתח בטריבונות היה מתואר כ"הס הושלך ביציעים". אני זוכר שורות של אהרן להב איש "דבר" מגמר הגביע 1957. הפועל פ"ת מובילה מגול של זכריה רצאבי בדקה ה–40, ואז הכל משתנה. "אותו ארמני צעיר בוחוס ג'וג'וסיאן, המשחק במכבי יפו, העלה מחדש את המתח ביציעים. צעקות השמחה מילאו את האצטדיון עד כי עור התוף חישב להיקרע: מבצע בזק בדקה ה–57 ובעיטת וולה קשה קרעה כמעט את רשתו של ויסוקר (יעקב) 1:1... בלב רבים החלה מקננת הרגשה כי הפתעה מרחפת בחלל". אלא שנחום סטלמך "המקשר המחונן" דאג להחניק כל הפתעה. 2:1 וגביע להפועל פ"ת.

שלוש שנים קודם לכן, ב–1954, לבש ג'וג'וסיאן לראשונה את חולצת נבחרת ישראל. זה היה משחק ראווה נגד נבחרת צרפת לכבוד יום העצמאות, וג'וג'וסיאן חגג, ועוד איך. בעיטת העונשין האדירה שלו חומקת מהחומה ונוחתת ברשת לפני שהשוער מספיק לזוז. האצטדיון גועש. נחמיה בן אברהם, חף מכל פטפטנות פרשנית, משדר את המשפט שכה אהבתי לשמוע: "רשות הדיבור לקהל". עוברות כמה דקות וג'וג'וסיאן מרעיד שוב את הרשת הצרפתית. 

את מי ייצגת: את העם הארמני או את ישראל?

"ישראל, רק ישראל. זאת הייתה גאווה גדולה. לפני כל משחק הייתי מתרגש מאוד. הייתי אומר לעצמי: 'אני לובש חולצה עם הכחול–לבן של ישראל'". 

אף מחשבה על האדום–כחול–כתום (הארמני)?

"הייתי אז ילד בן 19, רק כדורגל היה לי בראש. על הטבח בארמנים ידעתי רק בקווים כלליים".


היית בן מיעוטים ראשון בנבחרת ישראל, איך קיבלו אותך חודורוב, שניאור, גלזר?

"שייע (גלזר) היה בשבילי אלוהים, והיינו חברים. אבל גם מצד האחרים לא הייתה אפליה. כל מי ששיחק איתי חיבק אותי. אני לא איש גס, כל הגדולים אהבו אותי".


שום אפליה?

"אפילו לא פעם אחת".      


איך אתה מסביר את זה שבבית"ר ירושלים לא משחקים ערבים?

"כשהייתי משחק נגדם בימק"א ולא עליתי בהרכב, הקהל היה צועק: 'בוחוס, בוחוס'. לפעמים רק בלחץ שלהם המאמן הכניס אותי. הייתי רוצה לתפוס היום אחד מהם ולצעוק לו: 'אליל הייתם עושים ממני. למה היום זה לא ככה, מה קרה לכם?'

אולי גזענות קרתה להם...

"לא הייתי אומר. כואב להם. רצח פה, רצח שם. לא יכולים להוציא מהלב שלהם את העצב, כמו שאני לא יכול להוציא מהלב מה שעשו לנו הטורקים". 

בוחוס ג'וג'וסיאן. צילום: אלכסנדר זיסקינד

לעתים מצא אחים לתוגה דווקא אצל היריב. לפעמים המסז'יסט של הפועל ת"א היה מגיע בלילות לטפל בו. תוך כדי כך היה גם פורק את סיוטיו משם. מעסה ובוכה ואז נאלם דום וצולל אל תהומותיו. בוחוס היה מנסה אז להחזיר אותו לפני הקרקע, לתת לו חיבוק. "תהיה חופשי יותר", היה מפציר בו, "אני יודע, גם לי כואב איך רצחו את העם שלי". והאיש היה מתרצה ומסנן: "טוב, בוחוס, אבל כסף לא אקח מהגרמנים". 

ואתה היית לוקח כסף מהטורקים?

"לא רוצה מהם דולר".      

ב–1966 ירד בוחוס ג'וג'וסיאן מהמגרש. במשחק נגד הפועל פ"ת נפצע וקרע את רצועות רגל ימין. הוא נותח, חזר מוקדם מדי ונפצע שוב. מאמנו הציע עוד ניתוח, אך מצא יפואי נחוש: "שניאור (יצחק), אני עם כדורגל גמרתי". 

הוא התחתן עם אסטריג שהכיר בשידוך. יש להם שני בנים ובת, תשעה נכדים ונין. אחת מנכדותיו שירתה בצה"ל. 

באיזה תפקיד?

בוחוס: "מה שעשתה - עשתה". 

אסטריג: "אתה בארץ ישראל בוחוס, לא במקום אחר. תדבר".

בוחוס: "צבא לא מדברים". 

אסטריג: "אנחנו ישראלים. עכשיו עוד נכד מתכונן ללכת לצבא".  
 

מההולוקוסט לג'נוסייד

לצד בניית משפחתו שלו לא שכח את באר הייסורים. לאחר רעידת האדמה בארמניה (7.12.88, 25 אלף הרוגים) הובאו לארץ 70 פצועים, "אנשים בלי יד, בלי רגל". הם אושפזו לטיפולים אינטנסיביים בשיבא וברמב"ם. בוחוס נטש לחודש את עבודתו כמנהל המוסך של עיריית תל אביב והיה לנהג שלהם. כהוקרה על הסיוע הוזמן לארמניה שהייתה אז סובייטית. כשירד מהמטוס נתקל בחייל שדיבר רק רוסית, תחושת השיבה הביתה התאדתה באחת. אבל מאז חזר לארמניה עוד פעמיים. מרגיש שהוא חייב לחזור לשם. לשמור על קשר עם עברו.   

כששארל אזנבור ביקר בארץ, עמד בראש מקבלי פניו ביפו. אבל כשהתבקש לשיר לחבר'ה, הארמני מספר אחת דחה את הבקשה באדיבות. לשירים כ"באביב את תשובי חזרה", "לה בוהם" ו"לה מאמא", הסביר, יש להתכונן. מעבר לזה, אזנבור הוא תורם גדול, ובארמניה הקימו פסל בדמותו.  

כמי שעומד בראש 60 המשפחות הארמניות ביפו, ג'וג'וסיאן מארגן את צעדת הזיכרון מדי 24 באפריל. ביום הזה הוא לובש את חולצת שלושת הצבעים, מניף את הדגל הארמני, עומד בראש התהלוכה אל שגרירות טורקיה ברחוב הירקון ומתאכזב - כמו בכל שנה - שמילה לא נכתבת ותמונה לא משודרת. אז הוא מקפל את דגליו ואת תקוותיו ושב עם המפגינים לעצרת קטנה עם כיבוד קטן במנזר של ניקולאוס הקדוש.

במנזר עכשיו אני פוגש את הכומר טיראן אגופיאן. "בוחוס גיבור שלנו", הוא מצהיר, "אם הוא הצליח, כאילו כל הקהילה שלנו הצליחה".  

הכומר אגופיאן נולד באצ'מרזין הקדושה לארמנים וגם במשפחתו טבחו הטורקים. 20 איש, אישה וילד. מי שניצלו מהחרב קילפו מהכנסייה את צלב האבן הקדוש ונסו על נפשם. רק כעבור 40 שנה, בתום מלחמת העולם השנייה, התאחדו שרידי השבט. עד היום יש כאלה שאבדו לעד. אחרים חיים בטורקיה, אך מסתירים את זהותם. אנוסים ארמנים. "לא חושב עליהם כל יום, אבל הם בדם שלי", אומר הכומר. אנחנו מביטים אל דייגי השבת ברציף העלייה, אל יושבי בית הקפה ליד, אך אגופיאן אינו מניח לשלווה להונות אותו. "אנחנו עכשיו ישראלים, ובושה שעם שסבל את ההולוקוסט לא מכיר בג'נוסייד". 

ג'וג'וסיאן: "עשרות פעמים ביקשנו שישראל תכיר בשואת הארמנים. נשיא המדינה ריבלין, לפני שנהיה נשיא, אמר שיכיר. נהיה נשיא אמרנו לו: 'הבטחת', אז הוא אמר עוד לא עכשיו. למה? 38–39 מדינות כבר מכירות בזה, למה ישראל לא? תראה איזו אסקלציה (הסלמה) הוא (ארדואן) עושה, אז מה אתה מפחד ממנו? אמרו בכנסת שצריך להכיר בשואה הארמנית, אבל לא יכירו".

למה לא יכירו?

"אף פעם אל תהיה חלש ואל תהיה מעט. במקום חצי מיליון תהיה מיליון, במקום מיליון תהיה 10 מיליון. אז יש לך גב חזק יותר. זה טבע החיים. חלש זה לא טוב".

משום שאתם חלשים, ישראל לא מכירה בשואה שלכם?

"בגלל הטורקים לא יכירו". 

אתה שונא אותם?

"יש רגעים שאני שונא אותם, יש רגעים שאני אומר לעצמי שלא הטורקים האלה עשו את זה". 

אסטריג: "אבל את ארדואן אנחנו שונאים. אני אישית שונאת אותו". 

טורקיה היא הגרמניה שלכם?

אסטריג: "בטח". 

יש יהודים שעד היום לא מבקרים בגרמניה...

בוחוס: "היינו שלוש פעמים במרמריס רק כדי לטייל. אבל לאיסטנבול לא הלכנו".   

משתמשים במוצרים טורקיים? 

אסטריג: "הבאתי שעון מטורקיה ולא שמתי לב שכתוב עליו טורקיה. הילדים אמרו: 'אמא, השתגעת?', מיד התפטרתי מהשעון". 

בוחוס: "אני לא עושה את זה. אני בן אדם, אני צריך לסלוח להם".

וסלחת להם?

"אני רק רוצה שהטורקי יגיד קודם: 'טעיתי'. המילים הפשוטות ביותר שבן אדם אומר: 'עשיתי, טעיתי ואני מבקש סליחה', בזה הייתי גומר".

והכאב, מה עושים איתו?

"הוא ילווה אותי עד המוות".