את האבסורד היה אפשר לשמוע מהרגע הראשון שבו כף רגלנו דרכה בכלא גבעון. זמזום חזק של דלת הפלדה הכחולה הנפתחת, ומיד אחרי שפסענו פנימה, רעש חזק של חריקה, ברזל מכה בברזל כשהדלת נסגרה מאחורינו. צלילים של בית סוהר, המעבירים צמרמורת גם במי שמעולם לא היה מאחורי חומות הכלא.

לפתע, ברגע אחד, מתגנבת לאוזן מנגינה שאינה מתיישבת עם רעשי הברזל והמפתחות: קולם של ילדים משחקים, ששומעים בשעות אחר הצהריים כשהילדים מתרוצצים מתחת לחלון, ולא כזה שהיית מצפה לשמוע בתוך כלא שבו מוחזקים פושעים, אנסים ורוצחים. קשה להאמין, אבל זו המציאות בישראל בשנת 2018 - ילדים בני 3, 5 ו־7 יושבים בכלא כאחרוני הפושעים על לא עוול בכפם.

בעוד שילדי ישראל יצאו השבוע לחופש הגדול ומחלקים את זמנם בין חברים, קייטנה, בריכה ובילוי עם המשפחה, בכלא גבעון כלואים שישה ילדים קטנים המחלקים את זמנם בין מסדר ספירה בבוקר לריצה בין תאי בית הסוהר. בלי חברים, בלי סביבה תומכת, רק עם אמא, סוהרות ואסירות נוספות.

“בכל לילה לפני השינה, הילדים שואלים אותי, ‘אמא, למה אנחנו פה? אנחנו גנבים? עשינו משהו רע?’, ואני מסתכלת עליהם ואומרת, ‘מה פתאום, אני בחופשה’, אבל הם מבינים שזה לא כך”, אומרת לנו פ', המכונה מרסי, שוהה בלתי חוקית ואם לארבעה ילדים, הקטנה בת שנתיים וחצי והגדול בן 7. כולם נולדו בישראל וכולם כלואים איתה בבית הסוהר.

הילדים לא מתרגלים

מרסי הגיעה לישראל בשנת 2010 מניגריה. כאן הכירה את בעלה, ועימו הביאה לעולם ארבעה ילדים. לפני שנה גורש בעלה מישראל, והיא נותרה עם ארבעת ילדיה. לפני שלושה שבועות התדפקו על דלת ביתה שוטרי משטרת ההגירה והציבו בפניה את הברירה הקשה: לעזוב את ישראל עם ילדיה, או להתלוות אליהם למעצר. בלית ברירה, מרסי בחרה להיכנס עם ילדיה לכלא.

“עבר כמעט חודש, אבל הילדים לא מתרגלים", היא אומרת בדמעות. "להפך, קשה להם יותר. בכל פעם שהם משחקים יותר מדי ומשתוללים, הסוהרות אומרות להם 'אם תעשו רעש ננעל אתכם בחדר'. זה לא נעים להם, הם לא חופשיים, הם מבינים שזה לא הבית. הם שואלים כל הזמן 'מתי אנחנו חוזרים הביתה', ואני אומרת להם 'בקרוב מאוד'. אני לא אומרת להם מתי כי אני לא באמת יודעת".

אנחנו פוסעים במסדרון המרכזי, דלתות התאים לאורכו נעולות. בכניסה לתא של מרסי ומשפחתה, אנחנו מבחינים בארבע מיטות קומותיים. “נעלנו את שאר האסירות בתאים כי ידענו שאתם מגיעים”, מסבירה לנו מנהלת האגף. לפתע, מחוץ למסדרון, נשמעות צעקות, ריב בין שתי אסירות. נדמה כי מלבדנו ומלבד הילדים איש לא מתרגש, כי מדובר בשגרה, שגרה של בית סוהר.

הניגרית וילדיה בכלא גבעון. צילום: אבשלום ששוני

“אנחנו מתגעגעים מאוד לחברים שלנו. אני מתגעגע לנתן ולמיכאל, אני רוצה לשחק איתם כדורגל”, אומר בנה בן ה־5 של מרסי. “כאן אסור לשחק כדורגל במסדרון”, מסביר בנה הגדול בן ה־7, בעל השם הישראלי מאוד, ותוך כדי השיחה עם אחיו הקטנים יוצא מהחדר כשעיניו דומעות והוא ממרר בבכי.

“הוא נולד פג עם סיבוכים”, מסבירה מרסי. “כשהיה קטן הוא עבר ניתוח בקיבה, ואחר כך עבר עוד ניתוח בגלל בקע שהתגלה אצלו, ולפני כמה שנים הוא עבר ניתוח גם בדרכי הנשימה. הרופאים אמרו לי שכמה שנוכל להישאר בארץ להשגחה עליו, ככה המצב שלו ישתפר. הוא סובל מאסטמה קשה מאז שנולד, ובניגריה הוא לא יכול לקבל את הטיפול, וזו הסיבה שאני נשארת כאן”.

בשנה האחרונה למד בבית הספר “ארן” בתל אביב. הוא נלקח מביתו בשעת ערב, שלושה שבועות לפני תום הלימודים, ואפילו לא הספיק להיפרד מחבריו לכיתה. “אם רק ייתנו לי עוד שנה לטפל בבן שלי, שיזכה לטיפול החם והמסור שקיבל, אחר כך נעזוב”, מבטיחה מרסי. “אני לא רוצה שהם יגורשו מישראל מכאן, מהכלא, יש להם חברים שאוהבים אותם ומתגעגעים אליהם. הם רוצים לומר להם שלום”.

לחץ פסול

סוגיית גירוש שוהים בלתי חוקיים היא דילמה מוסרית במדינות רבות בעולם. גם אם נוקטים גישה מחמירה וטוענים כי זה לגיטימי לגרש נשים שהן שוהות בלתי חוקיות ולכלוא אותן אם הן מסרבות, העובדה שכולאים איתן את ילדיהן - פעוטות בגילי 2־7 - היא עניין אחר. עושה רושם שבאמצעות כליאת הילדים, הרשויות במדינת ישראל מפעילות לחץ פסול על האמהות, שחוות את המצב הנפשי המידרדר של ילדיהן, לעזוב את הארץ.

בתא הסמוך לזה של מרסי נמצאת א' (השם המלא שמור במערכת), שוהה בלתי חוקית מאתיופיה הכלואה עם שתי בנותיה, בנות שנה וחצי ו־3.5, כבר חודש וחצי. “הילדה שלי בת 3.5 והיא חוזרת אחורה, פתאום היא רוצה מוצץ, היא התחילה לעשות פיפי במכנסיים, היא מפחדת”, מתארת א' בבכי. “הילדה הקטנה סובלת מקשיי נשימה, אני מפחדת שמשהו יקרה לה, שהילדה שלי תמות. זה בלתי אפשרי לחיות כאן עם ילדים”.

החוק במדינת ישראל מאפשר לאסירות שהן אמהות לשהות עם תינוקן עד גיל שנתיים בתוך כותלי בית הסוהר, מתוך הבנה שמגיל שנתיים הילדים מתחילים להבין מה קורה סביבם, והעובדה כי הם כלואים 24 שעות ביממה בבית הסוהר, ללא יכולת לצאת מתחומיו, משפיעה עליהם לרעה. מלבד זאת, חוק הכליאה בישראל לא מאפשר לכלוא נערים שפשעו מתחת לגיל 14 בכלא, אלא במוסד מיוחד לבני נוער.

“לפעמים אני אומרת להם שאנחנו בחופשה, כדי לשנות את האווירה”, מסבירה מרסי בחיוך מריר, “אבל הם כבר מבינים הכל. הגדול שלי בא אלי ושאל: ‘אם אנחנו בחופשה, אמא, אז למה על החלונות שלנו יש סורגים? ולמה אנחנו לא יכולים לצאת מתי שבא לנו?’ זה ברור לי שזה קשה להם, אבל מה אני עוד יכולה להגיד להם?”

בשירות בתי הסוהר מנסים לעשות את המרב במצב הבלתי אפשרי. צוות הסוהרות באגף גבעון רוכש לילדים ממתקים, מעדנים, קורנפלקס, משחקים וצעצועים כדי לנסות להקל עליהם במעט את חווית הכלא הטראומטית. התאים של המשפחות נשארים פתוחים במהלך היום, בכל ערב בשעה תשע וחצי הם נסגרים, ואין יוצא עד שש בבוקר, אז מתבצעת ספירה של האסירות.

הילדים מורשים לצאת אל “החצר” - חלל עם רצפת בטון אפורה ועם תקרה הצופה אל השמיים, אך בין הילדים לבין השמים מפרידים סורגי ברזל. במרכז החלל יש מגלשה קטנה בין חבלי הכביסה של הסוהרות, ספסל המשמש לעישון וטלפונים ציבוריים. למרות המצב יוצא הדופן, הסוהרות לא עברו הכשרה מיוחדת לטיפול בילדים קטנים בתוך כותלי הכלא והן פועלות מתוך אינטואיציה אמהית ודאגה אישית. “לכולנו יש ילדים קטנים, אנחנו מתחברות אליהם”, אומרת מנהלת האגף.

“אני מתחבר לעמדה שילדים לא צריכים להיות פה, אבל ברגע שהם כאן אנחנו עושים את המקסימום”, אומר אסף ליברטי, דובר שירות בתי הסוהר. “גם האמירה שבחוץ היה להם פחות טוב והם קיבלו טיפול רפואי ירוד יותר והדירה שלהם הייתה בגודל כזה או אחר, אולי זה נכון, אבל אני לא מקבל אותה וזה לא חשוב. בסוף בית סוהר זה בית סוהר, וילדים לא צריכים להיות פה. נקודה”.

המורות אספו כסף

על אף שבידיו של שר הפנים אריה דרעי, הסמכות לטפל במצבים הומניטריים מהסוג הזה, ולמרות פניות חוזרות ונשנות אל לשכתו, הם סירבו להתייחס למקרה.

גם ברשות האוכלוסין וההגירה סירבו להתייחס למצבם של הילדים, ושיגרו תגובה עניינית המתייחסת לאם בלבד: “מדובר בשוהה בלתי חוקית במשך שנים רבות, אשר כל ערכאה בעניינה קבעה כי עליה לצאת מהארץ לאלתר ואף חולטה לה ערבות בהוראת בית המשפט. הנ"ל עושה דין לעצמה כבר תקופה ארוכה ולא יוצאת. איננו מוצאים מקום לקבל החלטה שונה מזו שקיבל בית המשפט".

גם מלשכות השרים הרלוונטיים, השר לביטחון הפנים גלעד ארדן ושר הרווחה חיים כץ, לא התקבלה כל התייחסות לסוגיה. ח"כ מיכל רוזין ממרצ החליטה להרים את הכפפה, וכתבה מכתב באמצעות עורך דין לשר הפנים דרעי כדי שייתן את הדעת על כליאת ילדים קטנים בבתי הסוהר בישראל. עד לפרסום הכתבה, לא התקבלה תשובה או תגובה בנושא משר הפנים.

כמו הסוהרות, שרואות את הילדים לנגד עיניהן, כך גם המורות של הבן הגדול של מרסי התגייסו לעזור למשפחה: הן אספו כסף ושכרו עבורם עורך דין כדי שייצג אותם בבית המשפט. גם הצוות החינוכי צירף חוות דעת מקצועית המדגישה את חשיבות הישארות בנה הגדול של מרסי שנה נוספת במסגרת, כדי להמשיך לתת לו כלים לקראת החזרה לארץ זרה. כל הילדים האסירים בבית הכלא הם ילדים שנולדו בישראל, הם דוברים את השפה, שרים את השירים בעברית ולא מכירים כל מציאות אחרת זולת מדינת ישראל.

נשאלת השאלה האם המדינה מביאה בחשבון את טובת הילדים שאותם היא מורה להשליך לכלא? האם היא מתחשבת בפגיעה שילדים רכים עלולים לחוות במקרה כזה, והאם נשקלו אפשרויות אחרות לטיפול במקרים מהסוג הזה, כמו מעצר בית בשעות הלילה? מן הראוי שמקבלי ההחלטות, המפנים את המבט הצידה כדי לא להתמודד עם המציאות הקשה, יראו לנגד עיניהם ילדה בת 3 בוכה בקצה מסדרון בכלא גבעון, וילד בן 5 נשען על דלת הברזל, דומע ולוחש בשקט: “אני מתגעגע לחברים שלי”.