מהצד זה נראה כמו שעת השיא של החינוכית, כלומר הערוץ הוותיק ביותר במדינת ישראל: זה עתה הושק לוח השידורים של הקיץ עם 13 הפקות חדשות ושורה של סדרות פודקאסט בנושאים מגוונים. גם בחדרי העריכה לא נחים. כך למשל, הסדרה הדוקומנטרית “בדרכה", העוסקת בהגשמה ובהעצמה נשית, מצויה בשלבי עריכה אחרונים. מחלקת אקטואליה עובדת כרגיל עם “תיק תקשורת", “ערב חדש" ו"ערב חדש לילדים". מבקרים אקראיים מתעכבים במבנה ברחוב קלאוזנר 14 ברמת אביב לצילום סלפי עם קישקשתא וחביתוש. קדמו להם סיורים של תלמידי בתי ספר מרחבי הארץ.

“אנחנו עובדים כאילו אין מחר, ובאמת אין מחר", מודה שרון וינברג־שפיגלר, מנהלת תוכניות חברה ותרבות בחינוכית. 22 שנה היא חלק בלתי נפרד מהמקום: תחקירנית, עוזרת במאי, הפיקה וערכה את “ערב חדש", ערכה תוכניות לילדים ולנוער וניהלה את מחלקת הפרומו. אלא שבעוד פחות מחודש, ב־15 באוגוסט, צפויים להינעל השערים של הערוץ האהוב, ו־185 עובדים ועוד עובדי חברות כוח אדם ילכו הביתה. “הם נבעטים שקופים", אומרת וינברג־שפיגלר.

בימים אלה מנסים עובדי הערוץ בכל כוחותיהם להציל את הערוץ מפני סגירה. הם רתמו את הציבור לעצומות, ואחריהן הגיעו עצומות נוספות ביוזמת ילדים, בני נוער ומשפחות. עורך הווידיאו דובי רומן, למשל, פתח את דף הפייסבוק “הפנים מאחורי החינוכית", שבו הוא מציג את האנשים שמאחורי העשייה. בין היתר, הם גם יזמו פנייה אל שרה נתניהו עם אלבום ציורים ומכתבים בקריאה למנוע את הסגירה ויצאו להפגין בתל אביב ובירושלים. “אבל אנחנו נחמדים", אומרת המפיקה אליזבת גולדברג. “לא חוסמים את איילון ולא שורפים צמיגים. כנראה שאנחנו נחמדים מדי. עשייה של 52 שנה של הטלוויזיה הראשונה והערוץ החינוכי היחיד בארץ יורדת לטמיון".

גולדברג הגיעה לחינוכית בינואר 1995. “זה הבית שלי", היא מספרת. “ביליתי שם יותר שעות מאשר בביתי בשנותיי הבוגרות. בשנים האחרונות אני עובדת בהפקות מקור, וכל הזמן לומדת תוך כדי עשייה. בימים האחרונים, חודש לפני סגירה, יש אווירה מאוד לא טובה. כולם עצובים, עצבניים, לא יודעים מה יהיה, חוששים לפרנסתם".

"כולם עצובים, עצבניים, לא יודעים מה יהיה, חוששים לפרנסתם". הפגנת עובדי החינוכית בתל אביב, בשבוע שעבר. צילום: פלאש 90

גולדברג היא חלק ממטה המאבק המורכב מעשרה עובדים. “לכולם יש מטרה אחת: להשאיר את החינוכית חיה ונושמת, שתמשיך לשדר ולהפיק את תוכניות האיכות שלנו", היא אומרת. “בלי פרסומות, בלי רייטינג, נגד אלימות, עם חינוך לאמפתיה, לקבלת השונה והאחר, לכל המגזרים ולכל הדתות. מאוד עצוב לי. אני לא דואגת לפרנסה שלי, אלא למותג הזה, שהולך ומתפרק. אם אין טלוויזיה חינוכית נקייה אחת בין כל ערוצי הטלוויזיה, מה יש לומר? בעוד פחות מחודש סוגרים אותנו, ואף אחד לא יודע מה קורה איתו - מה עם הפנסיה, מה עם ניוד למקומות אחרים, מה עם שילוב בעבודה אחרת? לכאורה עסקים כרגיל, אבל זה לא ככה".

“המתה זוחלת"

הטלוויזיה החינוכית הישראלית הייתה הראשונה שפעלה בישראל החל משנת 1966. שידור הטלוויזיה הראשון יצא לדרך ב־25 במרץ באותה שנה בשעה 12:15 עם ברכת “שהחיינו" של הלורד רוטשילד, יוזם התחנה והתורם הראשי, והבטחה שזו לא תציג שום דבר שנוי במחלוקת דתית או מדינית בישראל. “הטלוויזיה של עם הספר נפתחת דווקא בשיעורים לבתי הספר", אמר ראש הממשלה לוי אשכול ולחץ בחגיגיות על הכפתור האדום באולפן הטלוויזיה החינוכית בתל אביב. “אביע משאלה שהיא בגדר חלום: שלא ירחק היום והטלוויזיה תזכה לטיפוח, פיתוח והרחבה עד כדי הקמת אוניברסיטה טלוויזיונית".

אנשי הערוץ, מצדם, משתדלים לעמוד בכל ההתחייבויות. עם משכורות של עובדי הוראה וגוף רזה במיוחד, הם מתגאים בפרסים שונים – מפרס התייעלות מנציבות שירות המדינה, דרך שבעה פרסי אקדמיה, ועד פרס החדשנות על הדיגיטל הכי טוב בישראל עם חמש אפליקציות, יותר מ־177 אלף אוהדים בדף הפייסבוק הראשי "חינוכית" ויותר מ־6 מיליון צפיות בחודש בתוכני החינוכית ביוטיוב. לצד עשייה טלוויזיונית, ברזומה של אנשי הערוץ נמצאים גם קורס עיתונות שנתי לעשרות בני נוער בני העדה האתיופית ביוזמה משותפת עם משרד הקליטה, פרויקטים ערכיים כמו חידון התנ"ך, ערוץ לימוד לשעת חירום המפולח על פי גילי הצופים, הכנה לבגרויות, תוכניות בנושא זהירות בדרכים ועוד.

סגירת החינוכית נכרכה בחוק השידור הציבורי בזמן כהונתם של יאיר לפיד כשר האוצר, גלעד ארדן כשר התקשורת ושי פירון כשר החינוך. “המתה זוחלת", קוראים העובדים למהלך המתמשך. על פי החוק, הטלוויזיה החינוכית תפסיק את שידוריה שנה ושלושה חודשים לאחר יום עליית שידורי תאגיד השידור הציבורי לאוויר, וביום המעבר יועברו לתאגיד השידור הישראלי חוזים לרכישת הפקות מקומיות קנויות של הטלוויזיה החינוכית. ארכיון הטלוויזיה החינוכית וכל זכויות הקניין הרוחני של הטלוויזיה החינוכית יעברו לתאגיד השידור הישראלי, ביום המעבר, בלא תמורה.

מאחורי השם “אינטרמצו עם אריק", התוכנית עטורת השבחים של החינוכית, מסתתרים מעט מאוד אנשים: מוסטפא אבו ראס (57), מטייבה, שהחל כמפיק התוכנית לפני 15 שנה לצד הבמאי ז’קי ברקן; פרופ’ אריה ורדי שעושה הכל בהתנדבות ובמסירות; ושני אנשי צוות נוספים. מאז פטירתו של ברקן ז"ל, אבו ראס הוא גם הבמאי. מוזיקאים בעלי שם מרחבי העולם, ובהם קורט מאזור, פנינה זלצמן, פרופ’ אנדרה היידו ואנדרש שיף, הרעיפו על התוכנית שבחים, ורק לפני ימים ספורים חזרו אנשי הצוות המצומצם מברלין, מראיון שערכו עם דניאל בארנבוים. במשך שבע שנים ניסו לתאם את המפגש הזה, והנה, פחות מחודש לפני הסגירה, זה קרה. “הוא היה במצב רוח מעולה. צילמנו תוכנית שאפשר להתגאות בה והוא שיבח אותה", אומר אבו ראס. “הלוואי שנוכל להמשיך. מוזיקה קלאסית היא בתוכי, בעורקיי. אריה ורדי ואני עובדים 15 שנה, אנחנו בקשר נפלא כמעט יומי, ולא משנה באיזו יבשת הוא נמצא. מאיפה הכוחות הנפשיים להמשיך? אנחנו חושבים על הצופה ושואפים להביא לו את התוכניות היפות והמכבדות ביותר. אנחנו לא תוכנית בישול ולא תוכנית ריאליטי, אלא תוכנית תרבות שמפיקים במקום הנכון, בחינוכית".

“במשך חודשים ארוכים דאגו כאן לאפשר למי שרוצה לעבוד בכל הכוח כי זה מרפא", אומרת וינברג־שפיגלר. “זה ריפוי בעיסוק, מרחיק את המחשבות הקשות. העשייה הזו היא חמצן, אבל זה הרחיק את המחשבות על העתיד, והנה אנחנו רואים שבעוד חודש לא יהיה פה כלום. החמצן אוזל. כל היוזמות של הצעות החוק שהתאבדנו עליהן, הלוביסטים שהעובדים מימנו מכספם בכל חודש - כלום לא עזר, כי בזירה הפוליטית התכחשו לנו, ואף אחד לא התכוון לעזור לנו. יש הסכמים קואליציוניים, והם כנראה יותר חשובים מהכל. אנחנו עובדים במלוא המרץ כאילו יש לנו אופק, כשבעצם אנחנו בערפל. יש קונפליקט בין חוסר הוודאות לגבי העתיד המקצועי והאישי ליומיום הלוחץ. זה דיסוננס מאוד קשה. אנשים מסיימים פה ימים עמוסים ורצים להפגין בכיכר רבין או עולים לירושלים להפגין. בשישי הם מתייצבים מול הבית של שר החינוך נפתלי בנט או מול הבית של שר האוצר משה כחלון, ואף אחד לא יורק לכיוון שלהם. יש פה שר חינוך שצריך היה להתגאות בתפוקה של המקום הזה. הוא עושה בדיוק את ההפך ממה שאדם בתפקיד שר חינוך צריך לעשות. דרך הארץ, השקט והתרבותיות בעוכרינו: זה מתורגם לחולשה, אבל אנחנו לא חלשים. זו הדרך שלנו. לא האמנו שאנחנו צריכים להתלהם או להיות בריונים. אנחנו לא אנשים מהסוג הזה. במקום לכבד ולהגיד: יש פה חבורה שכל מה שהיא רוצה זה לעבוד, הסביבה פירשה את זה כרפיסות. זה מעיד על גודל הטרגדיה. בישראל 2018, מי שמחזיק בדרך ארץ הוא חלש. מי שיוצר למען הסביבה ורואה את הקהילות השונות בה הוא טיפש. זו תובנה בלתי אפשרית".

“עשייה של 52 שנה יורדת לטמיון". אולפני החינוכית. צילום: Itzuvit.CC BY-SA 3.0

כבשת הרש

שלשום התכנסה הוועדה המשותפת לוועדת הכנסת ולוועדת הכלכלה לדיון בהצעת חוק השידור הציבורי הישראלי. ברגע האחרון יצא יו"ר הוועדה ח"כ מיקי זוהר (ליכוד) עם מהלך מפתיע למניעת סגירת החינוכית ועם ההכרזה: “אני לא מבין למה סוגרים בלי לתת לחינוכית הזדמנות לפרוח ולשגשג. אני לא מוכן לקבל את הדבר הזה. עכשיו יש הזדמנות לראות איך מתקנים את העוול הזה. בואו ניקח כסף ממשרד החינוך ומהתאגיד, בואו נצמצם את שידורי החינוכית לתוכן איכותי לילדים בלבד, והיא תוכל להתקיים בהצלחה בלי פיטורי העובדים. זאת ההזדמנות האחרונה להציל את הטלוויזיה החינוכית.

“נעביר את תיקון החוק ונמנע את סגירת הטלוויזיה החינוכית בו־זמנית", הוסיף ח"כ זוהר. “נכניס בחקיקה רשת הצלה לקליטת 50 עובדים מהחינוכית בתאגיד ובמקביל ננסה להעביר במליאה הסתייגות שתאפשר להאריך את פעילות החינוכית לשנה נוספת בתקציב רזה של 90 מיליון". חברי האופוזיציה בדיון הופתעו מהמהלך והתחייבו לתמוך בו, לעומת נציגי האוצר, שניסו למנוע אותו בטענה שאין לו מקורות תקציביים. היום צפויים חברי הכנסת להצביע על הצעתו של ח"כ זוהר.

“הטוויסט שלכאורה התרחש אתמול מוכיח יותר מכל את השרירותיות בשרבוב החינוכית ועובדיה לחוק", אומרת וינברג־שפיגלר. “לא חשבו על המהלך לעומק. הכנסת עצמה מבולבלת מהמציאות שנקלענו אליה, רוב הח"כים והשרים בעדנו, אך מנגד יש מי שמעוניינים לחסל 185 עובדים על משפחותיהם, ולא מסיבות כלכליות אלא מאידיאולוגיה ההורסת לכל אזרחי ישראל את המדינה".

הובטח שהיא לא תציג שום דבר שנוי במחלוקת דתית או מדינית בישראל. שידורי החינוכית הראשונים, 1966. צילום: משה פרידן, לע''מ

שוקי ברקן, קופירייטר ואיש מחשוב במחלקת הדיגיטל של החינוכית, מחזיק בידו מכתב פיטורים שייכנס לתוקפו ב־14 באוגוסט. ברקן (42), הוא עובד קבלן אחד מתוך שישה במחלקה. "המחלקה שלנו שונה מאוד משאר התחנה", הוא אומר. "אנחנו לא עובדי מדינה, אלא עובדי קבלן, ולכן כל אחד מגיע מחברה אחרת. ברגע שהודיעו לחברת הקבלן שאנחנו נסגרים, קיבלנו זימון לשימוע ומכתב פיטורים. איך באים לעבודה? כעובדי קבלן אין לנו מילה בנושא הזה ממילא. נודע לי במהלך קבלתי לתפקיד שאני מגיע למקום שנסגר בתאריך נתון. אחרי שנתיים של אבטלה בפריפריה עברתי למרכז, והחישוב שלי היה כזה: התניתי את הצטרפותי לערוץ בזה שאקח חלק פעיל במאבק. אני קופירייטר, ויש לי מה לתרום מניסיוני. היה לי שיקול נוסף: במקרה הכי גרוע נוספה אצלי שורה מפוארת ברזומה שמספרת שעבדתי במחלקת הדיגיטל הכי טובה בארץ. משם אמשיך במקומות אחרים, למרות שאני מרגיש שאפשר להמשיך לנסות לשנות".

כמו וינברג־שפיגלר, גם ברקן מאוכזב. "נתקלתי פה בשנה האחרונה בדברים פנומנליים. כשניסיתי לעבור על רשימת השמות האינסופית של הפוליטיקאים שהבטיחו לעזור לנו ונעלמו במקרה הטוב או עברו צד ברגע האמת - נדהמתי. מעבר לזה, גם גוזלים פה את כבשת הרש: כל חומרי הארכיון שלנו עברו פרויקט דיגיטציה, שהתחיל בתורמים מחו"ל והמשיך בהשקעת התחנה. העלינו אותם ליוטיוב עם תקצור וארכוב מעולה וכל מה שעושה את זה לכל כך מוצלח. עכשיו רוצים לקדם באמצעותם ערוץ שטרם הוקם. קודם שיקימו תחנה ראויה למיתוג באמצעות החומרים המעולים הללו".

יגאל קטן (55) מצורן, תאורן בחינוכית משנת 1989, חשב שכבר ראה הכל. הוא היה ועודנו חלק משלל הפקות בערוץ, ובהן “זהו זה", “פרפר נחמד", “ספורטיוי", “בחצר של פופיק", “פסקול ישראלי" ו“אני גיטרה". “אני כאן מאז שהיו לנו 100% צפייה", הוא מספר. “בשישי־שבת הייתי מחכה ליום ראשון כדי לחזור לעבודה, כי זה מקום עבודה לא רגיל. פרילנסרים שהיו מגיעים לכאן היו אומרים: ‘כמה נעים פה. מסתכלים עליך, מדברים איתך בגובה העיניים’. נכון, הפנסים ישנים, המצלמות ישנות מאוד ואין חלקים, כך שאנחנו מזמינים מאיביי ובמעבדה מחוללים בהם נפלאות, אבל אנחנו מגיעים עם ניסיון עצום ואהבה במטרה ליצור. זה מה שמתסכל אותנו. סתם נכנסנו לתוך החוק הזה. זו פשוט תאונה מצערת. אני רואה מה קורה מסביב, והמסקנה שלי היא בלתי נמנעת: היינו צריכים כולנו, אנשי התקשורת, להתאגד. המנכ"לית שלנו, ד"ר אורנה שמחון, מיואשת, אם כי היא מאוד מנסה. אני אומר לה: ‘חייבים לנסות עד הסוף’, והתשובה שלה היא: ‘צריכים להיות גם ריאליים’. מה נותן לי חשק להמשיך? אני לא חושב על היום שאחרי כי אני עדיין לא מאמין שזה קורה. ההיגיון הבריא אומר לי: ‘יגאל, גמרנו’, אבל אני לא מסוגל. מסרב להאמין".

22 שנה עבד טל ינוביצקי (49) מכרמיאל, כצלם שטח של רשות השידור. חמישה חודשים ישב בבית אחרי פיטוריו מרשות השידור, ולאחריהם הגיע לחינוכית כצלם פרילנס וניגש למכרז על ניהול מחלקת הסרטה של החינוכית לפני שבעה חודשים, בידיעה שב־15 באוגוסט ילך עם כולם הביתה. “הגעתי לפה עם משכורת נמוכה מאוד ביחס לשוק, לוותק המקצועי שלי ולשם המקצועי", הוא מספר. “גיליתי פה אנשים נפלאים עם הרגשת שליחות, לא יומרניים, לא סובלים ממשוא פנים, כאלה שהחינוך בדמם ובנפשם. זו משפחה אחת גדולה. אני מגיע עם אהבה מאוד גדולה, אין אינטריגות, בלי פוליטיקה, בלי מחנאות. אף פוליטיקאי לא לוקח את זה ואומר: ‘יש פה חינוך של הילדים שלנו, אלו שילכו לקלפי ויגידו: סגרת לנו בפנים ערוץ חינוכי’. מה הלאה? אני יודע שנפתח חלון הזדמנויות. הוא ייסגר, ואצא למעגל של הפרילנסרים. אני צלם קולנוע וטלוויזיה, אצור קשר עם חברים מהתחום ואעשה דברים שאני אוהב. נכון, צריך להביא פרנסה הביתה, יש משכנתה וצריך להביא אוכל, אבל הצפון מהבחינה הזו די סגור. אזור המרכז הוא אכן מרכז העשייה, ועם זאת אני אופטימי".

ממשרד החינוך לא התקבלה תגובה עד מועד סגירת הגיליון.