"פטריוט מצד אחד ופעיל שלום בלתי נלאה מצד שני": פרידה מאורי אבנרי

אבנרי נולד בספטמבר 1923 בעיירה הגרמנית בקום, הסמוכה למינסטר, כבן זקונים למשפחה בת ארבעה ילדים. כעשרה חודשים לאחר עליית הנאצים לשלטון, בנובמבר 1933, עלה לארץ עם משפחתו. אביו, אלפרד, שהיה בנקאי בגרמניה ואיבד את כל הונו בארץ בתוך שנה בעסקאות כושלות, פתח בתל אביב מכבסה שהפעלתה הייתה כרוכה בעבודה קשה ובפרנסה מועטה, ובה עבדה גם אמו, הילדה לבית אנגלשטיין.
 

אחיו ורנר, ששירת ביחידת הקומנדו 51 במסגרת הצבא הבריטי, נהרג במלחמת העולם השנייה במהלך המערכה לכיבוש אתיופיה, ולזכרו נבחר שם המשפחה אבנרי. עם הגיעו לארץ אימץ אבנרי את השם יוסף, על שם סבו, ומאוחר יותר את השם אריאל, ולבסוף בחר באורי.
 

בנעוריו הוא העריץ את ז’בוטינסקי. ב־1938, בהיותו בן 15, הצטרף לאצ”ל כדי להילחם בבריטים למען הקמת מדינה עברית ועסק בעיקר בהפצת והדבקת כרוזים. לימים הסביר כי עשה זאת בתגובה ישירה על תליית שלמה בן יוסף, שהוא ושניים מחבריו הטילו רימון על אוטובוס ערבי בתגובה על רצח יהודים.

“זה היה הדבר הנכון להצטרף לשורות האצ”ל", הסביר בראיון שהעניק בשנת 2014 לעיתון “הארץ”. "לא פחות נכון היה לעזוב את הארגון. אני האדם היחיד שיום אחד קם ועזב למרות ש’משורה משחרר רק המוות’, כמאמר השיר ‘חיילים אלמונים’”. בספרו האוטוביוגרפי “אופטימי” כתב: “היינו לוחמי חופש. בעיני השלטון הבריטי היינו ארגון טרור. כבר אז למדתי שההבדל בין לוחמי חופש וטרוריסטים תלוי בזווית הראייה”. 

במהלך חייו עשה אבנרי דרך ארוכה מהקצה הימני של המפה אל הקצה השמאלי שלה, והיה בין הראשונים להכיר בזכותם של הפלסטינים לחיים לאומיים ולמדינה משלהם. “אורי אבנרי היה איש לאומי, בעל השקפת לאומיות, אבל הוא מעולם לא לאומני, ולכן אין סתירה בין תמיכתו ומאבקו למען הקמת מדינת ישראל לבין תמיכתו במאוויים הלאומיים של הפלסטינים”, אומרת ד”ר ניצה אראל, מחברת הספר “בלי מורא, בלי משוא פנים – אורי אבנרי והעולם הזה”, המבוסס על עבודת דוקטורט שלה במסגרת בית הספר להיסטוריה של אוניברסיטת תל אביב.
 

כך למשל, היא מציינת את ההתלהבות של אבנרי בשעתו ממבצעים צבאיים כמו מבצע קדש, את קריאתו לאיחוד שני חלקי ירושלים ולכיבוש רמת הגולן, וגם את הצעתו להפוך את השיר “ירושלים של זהב” להמנון לאומי. במלחמת העצמאות שירת אבנרי כלוחם בפלוגת “שועלי שמשון” של חטיבת גבעתי והשתתף בקרבות המרים בחזית הדרום מול הפולש המצרי, שבמהלכם נפצע באורח קשה בעיראק אל־מנשייה. כלוחם חיבר אבנרי את המילים לשיר “שועליו של שמשון”, שהתפרסם בביצועה של שושנה דמארי. 
 

ד”ר אראל אומרת כי השקפת עולמו של אבנרי התעצבה באותה התקופה והובילה אותו להכרה בקיומו של עם פלסטיני ובצורך להקמת מדינה לאומית פלסטינית. “תמיד חשבתי, הן בגיל 14 והן כיום, שהלאום חשוב בחיי הפרט", הסביר אבנרי בעבר בראיון לעיתון "הארץ". "לכן התנדבתי לאצ”ל, ומשום כך התגייסתי לפני שצה”ל הוקם, ומבחינתי זה היה טבעי שאם יש לנו זכות לחיות חיים לאומיים, זו גם זכותם של ערביי הארץ. היה לי ברור שלפלסטינים מגיע לחיות חיים לאומיים”.
 

בתום המלחמה פרסם אבנרי את ספרו הראשון “בשדות פלשת 1948”, שבו קיבץ רשימות שכתב מחזית הדרום ופרסם בתקופת המלחמה בעיתון “יום־יום”. הספר, שהעביר את תחושותיהם, שאיפותיהם וחלומותיהם של הלוחמים, זכה להצלחה והפך לרב־מכר. בהמשך פרסם את ספרו השני “הצד השני של המטבע”, שבו תיאר גם את הצדדים המכוערים של המלחמה, כולל מעשי רצח וביזה. “בעוד שהספר הראשון הפך את אורי אבנרי לאייקון ציוני, הספר השני, שתיאר פשעי מלחמה, עורר אז תרעומת רבה, והיו ניסיונות להחרים אותו”, אומרת ד”ר אראל. 

עיקר פרסומו בא לאבנרי כעורך השבועון “העולם הזה”, שאותו רכש ב־1950 עם שלום כהן, חברו לשוחות בקרבות הנגב, מידי מייסדו אורי קיסרי.

“'העולם הזה' בעריכתו של אבנרי היה במשך 40 שנים קול אחר בזירה הציבורית של מדינת ישראל", אומרת אראל. "המוטו שלו היה ‘בלי מורא ובלי משוא פנים’, והוא הפך את השבועון לעיתון אנטי־ממסדי, סנסציוני וצהוב, שונה לחלוטין מכל העיתונות האחרת של אותה התקופה, שהייתה ברובה עיתונות מפלגתית ומגויסת שאותה אבנרי כינה ‘ירחמיאלית’”. 
 

על שער השבועון התפרסמו כותרות ענק ותמונות סנסציוניות, ומעליהן הכיתוב “סקופ”. בעמוד האחרון פרסם אבנרי תצלומי עירום שנועדו להגביר את מכירת העיתון. אבנרי גם היה הראשון לפרסם מדור רכילות בשם “רחל המרחלת”, אבי טורי הרכילות בעיתונות הישראלית. תחת כנפיו כעורך עברו רבים מבכירי העיתונאים בארץ, ובהם אורי דן, נתן זהבי, יגאל לביב, רפאל בשן, ברוך נאדל, סילבי קשת, אהרון בכר, דן עומר, ענת סרגוסטי, רפי גינת, חנוך מרמרי, אפרים סידון, קובי ניב, שרית ישי ונורית בת יער.
 

“ב'העולם הזה' כתבו על הכל: על פרשת לבון ועל עסק הביש, על טבח כפר קאסם, על הפרשיות שבהן היה מעורב עמוס בן־גוריון, בנו של ראש הממשלה הראשון, על פרשיות משה דיין, על פרשת ילדי תימן ולהבדיל פרשת קסטנר", מוסיפה אראל. "הוא יצא נגד הממשל הצבאי, נגד כפייה דתית, והיה גם הראשון לבטא את הקיפוח של בני עדות המזרח. אבנרי ניהל מאבק נגד שלטון מפא”י ונגד ‘נערי בן־גוריון’ - משה דיין, שמעון פרס, טדי קולק ואחרים - ובן־גוריון נהג לכנות את השבועון הנשכני ‘השבועון המסוים’ בלי לציין את שמו”.
 

כמו כן, השבועון נהג לתקוף בחריפות את שירותי הביטחון, שאותם כינה “מנגנון החושך”. איסר הראל, הממונה על שירותי הביטחון, הגדיר אותו “אויב השלטון מספר אחת” והחליט בתגובה לממן בשנת 1956, מתקציב שירותי הביטחון, הוצאה לאור של שבועון מתחרה בשם “רימון” בתקווה לפגוע בשבועון של אבנרי. לימים, בשנת 2004, קיבל אבנרי את פרס סוקולוב למפעל חיים בעיתונות.

 

המאבק של אורי אבנרי ביוזמה לחוקק את חוק לשון הרע הוביל אותו להכרה שהדרך היחידה לעקוף את החוק תהיה באמצעות החסינות הפרלמנטרית, והוא הקים עם שלום כהן ואמנון זכרוני את “תנועת העולם הזה - כוח חדש” שהתמודדה לכנסת. אבנרי כיהן כח”כ בכנסת השישית והשביעית, בקדנציה השנייה נבחר מטעם של”י, ולצד פעילותו העיתונאית קידם אג’נדה של תמיכה בשלום ישראלי־פלסטיני.
 

בנאום הפרידה שלו מהכנסת, ב־1981, הציג את הדגל הפלסטיני לצד דגל ישראל. “מי שלא היה מסוגל להאמין אתמול כי סאדאת ינאם כאן, אינו מסוגל להאמין היום שיאסר ערפאת ינאם כאן”, אמר. אבנרי ניהל מגעים עם אש”ף עוד בתקופה שהדבר היה אסור בחוק והיה ממקימי “המועצה הישראלית למען שלום ישראלי־פלסטיני”, ולימים הקים את “גוש שלום”. ב־1982, בעיצומה של מלחמת לבנון הראשונה, נפגש אבנרי עם ערפאת, שאותו הגדיר כ”ידיד אישי”, בביירות הנצורה עם עיתונאיות “העולם הזה”, ענת סרגוסטי ושרית ישי. 
 

ב־1994, כשערפאת חזר לרצועת עזה, הוא הזמין את אבנרי לקבלת הפנים שלו והושיב אותו לצדו על הבמה. ב־2002, בזמן האינתיפאדה השנייה, שהה אבנרי במוקטעה ברמאללה מתוך כוונה לשמש “מגן אנושי” לערפאת מחשש שישראל תתנקש בחייו. תחילה פיתח אבנרי את רעיון הקמת מדינה חד־לאומית, שבה תקום אומה חדשה מתוך איחוד של שני העמים – העברים והערבים. את הרעיון הזה ביטא בתנועה שהקים ב־1946, בשם “ארץ ישראל הצעירה” (שנודעה גם כ”במאבק”). בימים אלה סבר כי התנועה הלאומית העברית היא בעלת ברית של זו הערבית ודגל בשיתוף בין שתי התנועות תחת “מרחב שמי” מאוחד. “זהו אידיאל הבנוי על שותפות של תרבות, מולדת והיסטוריה”, הסביר.
 

פעילותו של אבנרי קוממה עליו רבים, והוא זכה לכינויי גנאי של “בוגד”, ”עוכר ישראל” ו”גיס חמישי”. פעמים מספר אף ניסו להתנקש בחייו. אבנרי היה נשוי במשך 58 שנים לרחל, שנפטרה ב־2011. השניים בחרו שלא להביא ילדים לעולם. איך אורי אבנרי ייזכר? תלוי את מי שואלים”, אומרת ד”ר אראל. “אם קוראים ברצינות את המהפכים במהלך האידיאולוגיה שלו, אז אפשר להגיד בשורה התחתונה שהוא היה אדם לאומי ופטריוט מצד אחד ופעיל שלום בלתי נלאה מהצד השני. אדם אמיץ ביותר. כך ראוי שיזכרו אותו”. אורי אבנרי נשאל פעם בראיון והעיד על עצמו: “פטריוט הייתי תמיד. גם עכשיו אני פטריוט. אני פועל למען המולדת שלי. כל חיי אני מרגיש שייך לפה”.