"רציתי להרגיש כמו כולם, לתרום למדינה שלי, למולדת, לארץ שלי", אומר בהתרגשות דרור חמדי (21), שנולד עם שיתוק מוחין ורצה מאוד לשרת בצה"ל. לפני כשלושה חודשים זכה חמדי להגשים את משאלתו בעת שהתגייס כחייל מתנדב למתנ"ם - מרכז תחזוקת נשק ומערכות בבסיס חיל האוויר בפלמחים. חמדי מגיע מדי בוקר למרכז השליטה והבקרה של היחידה, האמונה על תיקון ושיפוץ טילי אוויר־קרקע למטוסי קרב של חיל האוויר, וכבר הפך לחלק תורם ובלתי נפרד מהמקום. “אנחנו משפחה כאן", הוא אומר.

נפגשנו עם חמדי ביחידת המתנ"ם בפלמחים, שהיא מודל צה"לי מוצלח של יישום פרויקט שילוב חיילים עם מוגבלויות. נוסף לחמדי משרתים בבסיס עוד עשרות חיילים וחיילות עם מוגבלויות, שהשתלבו בעשייה ובהווי היחידתי. למרות “ההדממה", שבמסגרתה עבדה היחידה רק במתכונת חירום למשך שבוע, חמדי, שהיה אמור להיות בחופשה, קטע אותה והגיע במיוחד מירושלים כדי להיפגש איתנו. היה חשוב לו לשטוח את סיפורו.

“לא ישנתי כל הלילה", הוא סיפר בחיוך ביישני בפגישה בינינו במרכז השליטה והבקרה - ואז הציג את מסלול חייו, שיכול לשמש מודל והשראה הן לצעירים עם מוגבלויות והן לכלל החברה הישראלית. חמדי עמד על רגליו במשך דקות ארוכות ולא דילג על שום פרט ממסע התלאות שעבר עד שהגשים את חלומו לשרת ולתרום כחייל בצה"ל, כמו כולם. הנוכחים במפגש - מ"מ מפקד גף לוגיסטיקה, רנ"ג שולמית אהרון, נציגים של דובר צה"ל וחיל האוויר וחברי הצוות שליוו אותו בפרויקט “גדולים במדים", שמובילה עמותת “יד לילד המיוחד" - שומעים את דבריו ומתקשים להסתיר את התרגשותם.

“ההצלחה שלו היא ההצלחה שלנו", הסבירה אהרון, חלוצת מבצעי השילוב של חיילים עם מוגבלויות ביחידה. סיפרתי לה שבאופן אישי, אף שכתבתי בחיי המקצועיים אין ספור ידיעות וכתבות, הראיון עם חמדי ועם הצוות הערכי המקיף אותו מעורר בי התרגשות ותחושה משמחת הנובעת מההיכרות עם הצד היפה של החברה הישראלית.

דרור חמדי עם רנ"ג שולמית אהרון. "אמשיך להגיע לכאן כמתנדבת, הפרויקט הפך לדרך חיים". צילום: אלוני מור

טקס השבעה מרגש

המסע של חמדי להשתלבות בחברה הישראלית החל בבית ספר ממלכתי־דתי בשכונת קטמונים בירושלים והמשיך בתיכון אלונים לחינוך מיוחד, הפועל בבירה. עם תום לימודיו הוא ניגש לשתי בחינות בגרות - במחשבים ובאנגלית - ועמד בהן בהצלחה רבה. גם משפחתו של חמדי עברה לאורך השנים שינוי בחייה וחזרה בשאלה. כיום מתגוררים בני המשפחה בשכונת גבעת זאב בירושלים.

כשהיה ילד חשש חמדי להתגייס לצה"ל בשל מצבו הרפואי, אולם במרוצת השנים הפכו הגיוס והתרומה למדינה למשאת נפשו. “כשהייתי קטן לא רציתי כל כך להתגייס, כי חשבתי שמי שמתגייס לא חוזר משם", הוא מסביר.

המפנה הגיע כשאחיו הבכור, שאף הוא לוקה בשיתוק מוחין, התגייס לצה"ל ונבחר במהלך שירותו לחייל מצטיין. כיום עובד האח בתחום המחשוב בשירות המדינה ונחשב לעילוי. “כשראיתי שאפשר להתגייס לצה"ל ולתרום, הבנתי שאני רוצה מאוד לעשות את זה", משחזר דרור את הקשיים שעבר עד שקיבל את תעודת החוגר הנכספת. “רציתי להתגייס כמו כולם, הלכתי ללשכת הגיוס, אבל קיבלתי פטור והתאכזבתי נורא. לא ויתרתי, בטח לא כשראיתי שחבר טוב שלי החל לשרת בצבא בהתנדבות".

חמדי זכה לשבב של תקווה כאשר הצליח, באמצעות אותו חבר, להצטרף לפרויקט “גדולים במדים". הקשר הראשוני החל כשנציג מטעם הפרויקט ביקר אותו בתיכון שבו למד. “אמרתי לנציג שאני רוצה מאוד להתגייס לצה"ל ולהרגיש כמו כולם, וזה כנראה שכנע אותו ואותם", הוא מתאר את המפגש ששינה את מסלול חייו.

בשלב הראשון של הפרויקט, שנמשך שנה ושמונה חודשים, מנסים עובדים מטעם “גדולים במדים" לאבחן באילו תחומים יכולים הצעירים עם המוגבלויות לתרום לצה"ל. חמדי עצמו היה במסגרת ההכשרה והאבחון בבסיס חיל האוויר בתל נוף ובפיקוד העורף ברמלה. הוא חי בהוסטל בנס ציונה, שראוי יותר לשם “וילה", שבו מתגוררים 12 צעירים המנהלים חיים עצמאיים בתוך הסביבה הטבעית של הקהילה. לבית משפחתו בירושלים הוא מגיע בעיקר בסופי שבוע, באוטובוסים מרמלה. משם גם יוצאות בימי ראשון וחמישי ההסעות לבסיסים שבהם משרתים בהתנדבות חיילים עם מוגבלויות.

לאחר תקופת ההכנה הארוכה, שכללה גם הכשרה במחנה הגדנ"ע בג'וערה, הגיע הרגע המרגש ביותר עבור חמדי: יום הגיוס לצה"ל בבקו"ם בתל השומר. לאחר שעבר את שרשרת החיול הוא נשלח לשבוע הכשרה בטלמון, שם סיים כמצטיין מחלקתי. “הרגע המרגש ביותר עבורי היה כשקיבלתי את תעודת החוגר. אמרתי אז ‘שהחיינו והגיענו לזמן הזה'. זה היה חלום. גם המשפחה שלי התרגשה מאוד. זו הייתה גאווה גדולה לכולנו".

לאחר ההכשרה וטקס ההשבעה לצה"ל נשלח חמדי לשרת במתנ"ם בבסיס פלמחים. הוא שובץ כרל"ש במרכז הבקרה והשליטה של היחידה, ונותן מענה לחיילים. הוא מכיר כל אחד ואחד מהם ומעניק, מכל הלב, את היחס הנדרש. “אני עונה בטלפון לחיילים ומפנה אותם, וזה מעניין אותי מאוד", הוא מסביר בסיפוק. “אני גם נותן לחיילים מפתחות להפעלת המלגזות לפי הצורך. הכל מסודר ובשליטה, ואני שולט בכל".

חמדי מגיע לבסיס מדי בוקר בהסעה בשעה 9:00 ומשרת במסירות רבה עד לשעה 14:30. לאחר כחצי שעה יוצאת ההסעה חזרה ל"וילה" שבה הוא מתגורר. בכל יום חמישי הוא מגיע מרמלה לירושלים, ומשם בתחבורה ציבורית לבית משפחתו בגבעת זאב. “אני יוצא בכל חמשוש, ואז נשאר עם המשפחה בסוף השבוע", הוא אומר בסלנג הצבאי הממחיש את השתלבותו בהווי של היחידה. אף שחמדי מתנדב בצה"ל, חלות עליו הזכויות והחובות של כל חייל אחר. לא מכבר שפט אותו מפקד היחידה מאחר שפנקס החוגר שלו אבד. ביחידה הסבירו שהמשפט וההרתעה הם חלק מהליך קבלת האחריות שעובר כל חייל.

חמדי אמור לשרת עוד שנתיים ושמונה חודשים ביחידה. הוא אוהב אותה, את החברים ואת הטיולים שאליהם הם יוצאים יחד. ויש לו גם תוכנית מסודרת להמשך, לאחר שיסיים את שירותו הסדיר: “המטרה שלי היא לשרת בקבע", הוא מכריז בביטחון ובגאווה. “טוב לי כאן, נוצרו חברויות ואני תורם לצבא ולמדינה".

דרור חמדי. כשראיתי שאפשר להתגייס ולתרום, רציתי מאוד לעשות את זה". צילום: אלוני מור

ללא מחיצות

חמדי הוא כאמור אחד מעשרות חיילים עם מוגבלויות ששירתו ומשרתים ביחידה, שהפכה לספינת הדגל של שילובם בצה"ל ובהמשך גם בחיים האזרחיים. מתנ"ם, יחידה שבה משרתים בין היתר מהנדסים, טכנאים ואנשי לוגיסטיקה, הפכה עם השנים לחממה לחיילים עם מוגבלויות, המשתלבים ביחידה ותורמים לה מכל הלב. הרוח החיה מאחורי השילוב היא רנ"ג אהרון, העומדת לסיים בקרוב את שירותה הצבאי בתום 34 שנים. “אמשיך להגיע לכאן כמתנדבת", היא מבטיחה. “הפרויקט הזה הפך עבורי לדרך חיים ומעניק לי תחושת סיפוק ענקית".

איך הגעת לתפקיד המיוחד הזה?
“כחיילת טרייה בת 18 התחלתי לשרת ביחידה הזאת כאפסנאית. בהתחלה בכיתי כי לא ידעתי בדיוק מה המשמעות של התפקיד הזה וגם הייתה לו סטיגמה. אבל טכנאי לוגיסטיקה הוא מקצוע חשוב ומבוקש בצבא ובאזרחות, והתקדמתי עם השנים", היא צוללת למנהרת הזמן של שירותה הצבאי, “ובדיוק כמו שאני הצלחתי להתקדם ולתרום, אני רוצה שכל חייל וחיילת שמגיעים לכאן ירגישו ככה".

אהרון מספרת על מגוון התפקידים שבהם משולבים המתנדבים. “עשרה מהם משולבים אצל הרס"ר. הם עוסקים בגינון ובמראה של היחידה. רוב המתנדבים משולבים במחסנים של היחידה".

באילו עבודות?
“במחסנים מאוחסנים חלקי החילוף לטילים. אלקטרונים וטכנאים מגיעים לכאן ומנפיקים להם את הפריטים הנדרשים. החיילים המתנדבים עוסקים בסידור ובאגירת הפריטים. הם מסודרים מאוד והתרומה שלהם חשובה".

בתפקידה נחשפה רנ"ג אהרון ללא מעט סיפורים אנושיים מרתקים על שילובים מוצלחים בין חיילים מתנדבים לחיילים בסדיר שכלל לא רצו לשרת בצה"ל. “לעתים מגיעים למחסנים שלנו חיילים שהשירות כאן הוא התחנה האחרונה שלהם לפני שהם נזרקים מהצבא", היא מסבירה.

ומה עושים בבסיס עם חבר'ה כאלה?
“כשחייל שרוצה לזרוק את תעודת החוגר שלו עובד צמוד לחייל מתנדב שרצה כל כך לקבל את התעודה ולשרת בצה"ל, התחושה שלו לא נוחה, והוא רואה פתאום את הדברים אחרת. זה הרעיון".

ואיך יוצרים את השילוב הזה?
“מצמידים חייל מתנדב לחייל שמגיע עם אפס מוטיבציה וקשב פיקודי. אחד כזה שרק רוצה לסיים מהר ולצאת מהבסיס. עכשיו, כשהוא רואה שהחייל עם המוגבלות שלצדו רוצה כל כך לתרום ומשרת בגאווה ובמוטיבציה גבוהה, הוא עובד איתו במהירות ומסיים את המטלות כדי שיוכל לצאת מוקדם יותר מהבסיס".

את יכולה לספר על מקרה כזה?
“היה כאן חייל שלאבא שלו יש חנות ירקות. הוא ישב 290 יום בכלא על עבירות ובעיות שונות. הצמדתי לו מתנדב, ואמרתי לו: ‘אתה המפקד שלו'. שניהם עבדו יחד במהירות וביעילות כחיילים לתפארת מדינת ישראל".

מהי תרומתם של החיילים המתנדבים ליחידה?
“הם מכפילי כוח ומסייעים רבות. יש להם מוטיבציה גבוהה. עבורם, השירות כאן הוא בית, חממה ומשפחה. אני כל הזמן בקשר איתם וגם מבקרת אותם בבתים. נקשרתי אליהם מאוד, הם חלק מאיתנו. הייתי רוצה לראות אותם גם משתלבים בתפקידים נוספים".

מפקד מתנ"ם, סא"ל י', שמח לציין את תרומתם של חיילים עם צרכים מיוחדים ליחידה שלו. “הם חלק מכלל החיילים - בלי שום הנחות", הוא אומר. “מלבד זאת, יש כאן תהליך עוצמתי עם מסר ערכי חשוב מאוד של קבלת האחר. זה עושה טוב לכולם. המטרה שלי היא שהחיילים עם הצרכים המיוחדים יפרצו בהמשך את גבולות הלוגיסטיקה ויהיו גם, לדוגמה, טכנאי אלקטרוניקה. חשוב שהם ימשיכו להיות חלק מהיחידה וחלק מאיתנו".

בית ספר למיומנויות חיים

התוכנית הייחודית “גדולים במדים" נוסדה לפני כעשור במטרה לשלב נערים עם מוגבלויות ביחידות שונות בצה"ל ולהביא בהמשך לשילובם בחברה הישראלית. “המטרה המרכזית היא לשלבם בסופו של דבר בתעסוקה אזרחית, כדי שיוכלו לנהל חיים עצמאיים ככל האפשר", מסבר טיראן עטיה, המוביל את הפרויקט שזכה אשתקד באות הנשיא למתנדב על עשייתו הברוכה בקרב צעירים עם מוגבלויות.

עטיה מציין בסיפוק כי הפרויקט צבר במהלך השנים תאוצה, וכיום משרתים במסגרתו 350 צעירים עם מוגבלויות ב־23 בסיסים שונים ברחבי הארץ. התוכנית הייחודית ממומנת בידי עמותת “יד לילד המיוחד", שלה תורמים מהארץ ומרחבי העולם - בעיקר ארגון JNF ארה"ב. כמו כן העמותה מקבלת סיוע חלקי ממשרד הרווחה. “בתוכנית מקבלים הנערים הזדמנות שוויונית להתנסות בעבודה יצרנית עם אנשים רגילים", מציין עטיה, “כאשר הכל נעשה במסגרת הצבא, שמשמש עבורם בית מוגן המקבל אותם כפי שהם".

על סמך הניסיון שנצבר קובע עטיה כי השילוב גם תורם רבות לשאר החיילים בבסיס בכך שהוא מסיר מחסומים המקשים על קבלת השונה והחריג. עטיה מייחס לשירות המשולב גם השפעה עתידית על החיילים, כשיהפכו למעסיקים, למנהלים או לחברים לעבודה של צעירים עם מוגבלויות. “לא מזמן שילבנו צעיר עיוור כחייל מתנדב בבסיס פיקוד העורף", הוא מספר בסיפוק. “לכל אחד מהם אנו מוצאים בסופו של דבר את התפקיד המתאים לו, וכך יוצרים עבורם גשר הן לשירות צבאי והן להשתלבות בחיים האזרחיים".

ענת אביטל, עובדת סוציאלית בפרויקט, רואה במבצע שילובם של צעירים עם מוגבלויות ערך מוסף להם ולחברה. “שירותם כחיילים מתנדבים מהווה עבורם בית ספר לחיים ומקנה להם מיומנויות וכישורי חיים. אי אפשר גם לא להתרשם מהקשר החזק שנוצר בין החיילים עם המוגבלויות לבסיסים שהם משרתים בהם".

ואיך החיילים בבסיסים מקבלים את השוני הזה?
“בשלבים הראשונים החשש מהאחר קיים, אבל הוא נעלם מהר מאוד. ביחידות שבהן משרתים חיילים עם מוגבלויות שוררת רוח המפקד של שילוב וקבלת האחר. עבור כולם הם חיילים לכל דבר ועניין".