45 שנים חלפו מאז מלחמת יום כיפור, אבל הלוחמים ששרדו את הקרבות הקשים נושאים עדיין את המלחמה, שנפתחה במפתיע והסתיימה בניצחון צבאי אדיר, כטראומה לאומית ובעיקר אישית. כמו את הניסיון ואת הלקחים מהמלחמה ההיא, גם את הטראומה של לוחמי 73' מדינת ישראל שכחה. הם מספרים כי הם אינם מוזמנים להרצות בפני לוחמי צה"ל בסדיר ובקבע של היום, אלא יוזמים בעצמם ומנדבים את זמנם מרצונם להעברת מורשת הקרב שעליה נפלו חבריהם ואת לקחי המלחמה ממקור ראשון אל דור הלוחמים הבא.



מי שהרימה את הכפפה בהיבט הטיפולי ומבחינת שימור מורשת הלוחמים היא עמותת נט"ל לסיוע לנפגעי טראומה על רקע לאומי, שהציעה ללוחמים להיכנס לפרויקט מרכז התיעוד שלה, הכולל תיעוד וידיאו של עדויותיהם משדות הקרב, מהשבי, מהאבל על החברים שנפלו ומהשיקום שלא נגמר.


נט"ל משתמשת בחומרים האלו כדי לסייע לאנשי המקצוע שלה הן כדי להבין טוב יותר את צורכי הטיפול בנפגעי פוסט־טראומה לאומית והן ככלי עזר נוסף בטיפול של העמותה בלוחמים צעירים שזקוקים לשירותיה. אבל לפרויקט, שעד כה נאספו בו מאות שעות של עדויות, יש ערך מוסף למשפחות הלוחמים, שחלקם הגדול לא דיברו או חלקו את חוויותיהם מהמלחמה יותר מ־40 שנה.



"התיעוד מאפשר לספר את החוויה האישית ולעבד אותה עם איש מקצוע ומיועד עבור כל מי שחווה אירועים קשים עקב טרור ומלחמה ומעוניין לתעד את סיפור חייו", מסבירים בנט"ל. "אנשי המקצוע לומדים להבין טוב יותר את אופן החשיבה, הערכים, וההתנהגויות המאפיינות אנשים שעברו אירועים טראומטיים, אבל התיעוד מהווה גם כלי בעל ערך היסטורי, שמאגד זיכרונות ויוצר מורשת שהיא חלק מההוויה הקולקטיבית הישראלית", מוסיפה יהודית דור, מנהלת מרכז התיעוד של נט"ל.



שניים מהלוחמים שהשתתפו בפרויקט, שבשעת פתיחת המלחמה, ב־16 באוקטובר 1973, שהו בחזית סיני, הסכימו לשתף עם "מעריב" את חוויותיהם. שני לוחמים שאינם מכירים זה את זה, אך מחבר ביניהם סיפור כואב על אומה שאיבדה בזמן קצר כ־2,700 מטובי בניה, ושבו בזמן נפלו בשבי 300 חיילים וקצינים נשבו וכ־7,300 נפצעו בדרגות שונות.



פיק. "שום טיפול לא ירפא את הפצע הזה"



"הנצחת מורשת הקרב"


רס"ן (מיל.) ירון פיק, בן 66 ואב לשלושה, היה אז קצין צעיר בסדיר, סגן מפקד פלוגת טנקים בגדוד 79 של חטיבה 14 בחיל השריון. מתוך פלוגה של 11 טנקים שהסתערו בקרבות הבלימה האכזריים של פתיחת המלחמה על השריון, החי"ר והקומנדו המצריים, תשעה טנקים על צוותיהם נשרפו בשעות הראשונות של המלחמה מטילים שנורו עליהם מטווח קרוב בידי הצבא המצרי, שעלה במספריו עשרת מונים על מצבת הכוחות שהחזיק צה"ל בחזית.


שני הטנקים הנותרים, בהם הטנק של ירון, המשיכו בלחימה עד שגם הם נפגעו בקרבות המרים הראשונים במתחם החווה הסינית, שאליו הגיע השריון הישראלי ראשון מבין כוחות צה"ל שלחמו בחזית וספג גם את מכת האש הראשונה של הצבא המצרי. בקרב זה נהרגו שניים משמונת הלוחמים, ולשישה ששרדו לא נותר אלא לפנות עצמם תחת אש כבדה משדה הקרב למפקדת הגדוד. בתוך יממה הוכחדה פלוגה ז'. 123 לוחמי שריון נהרגו בשלוש הפלוגות של גדוד 79.



פיק הוא שריד לאלה שנודעו לאחר מכן כ"חיילי בשר התותחים" משום שהופקרו על ידי ההנהגה הישראלית בחזית הלא ערוכה. "עד שהגעתי לנט"ל לא עברתי שום טיפול", הוא מספר, "במשך 35 שנים לא דיברנו, גם לא אחד עם השני. כל אחד היה בחייו שלו עד שלפני עשר שנים הכל התחיל לצאת החוצה. אל העמותה הפנתה אותי חברה, וכשהגעתי לשם זו הייתה הפעם הראשונה שישבתי מול אשת מקצוע. אחרי כמה שנים הסכמתי להשתתף בתיעוד. ידעתי שבנט"ל יעשו עם זה דברים טובים, אבל זה היה גם למען החיילים שלא חזרו איתנו מהחזית, למען הנצחת מורשת הקרב שלהם וגם להיות לפה לחברים שלי הלומי הקרב שמתקשים עד היום לדבר על המלחמה".



פיק מספר כי לא הרגיש צורך לדבר על הנושא במשך 35 שנה, עד שנערך מפגש ראשון של הגדוד בטקס שהתקיים בלטרון, בהשתתפות כ־250 לוחמים. "החלפנו זיכרונות מהמלחמה עד אמצע הלילה", הוא נזכר, "מאז שרידי הגדוד התגבשו מחדש. עד אז אני זוכר את עצמי בתור אדם מופנם בכל מה שנוגע לשירות הצבאי שלי, גם ביחס להורי ומאוחר יותר גם לשלושת ילדי. אני חי עם רגשות אשם, וזה לא משנה שההיסטוריה כבר שפטה את הקברניטים של המדינה, אני הייתי מפקד בשטח והייתה לי אחריות על החיילים. היינו כמו משפחה".



פיק מבקש להדגיש כי הדרישות שלהם מהמדינה לא היו חומריות: "ביקשנו הכרה בתרומה שלנו במלחמה, שיחה, מעקב. שום דבר כזה לא קרה ב־45 השנים האלה. את מסגרות התמיכה יצרנו בתוכנו, ואנחנו מטפלים בעצמנו. את המדינה אנחנו לא מעניינים".



כואבת לא פחות העובדה שלא רק משרד הביטחון מעולם לא הכיר או טיפל בפגועי הנפש הרבים שהותירה המלחמה, אלא שצה"ל לא נעזר בניסיונם חסר התחליף: אחרי ככלות הכל, מדובר בדור שנושא על בשרו את הניסיון הרלוונטי ביותר למלחמה קרקעית, בתרחיש הקשה ביותר שלה, ומדובר בידע אקוטי לכל לוחם חי"ר ושריון. "רק ביוזמתנו אנחנו מגיעים לבסיסים להרצות בפני לוחמים, כי לנו זה חשוב", מוסיף פיק, "הצבא לא קורא לנו אלא פותח את שעריו ליוזמות שלנו מול קצינות חינוך של היחידות השונות. הם יודעים מורשת קרב באופן ערטילאי, אבל הם יכולים לשמוע אותה ממקור ראשון, מאיתנו, וכשזה קורה יש בקרב הלוחמים הצעירים התרגשות גדולה, והשאלות לא נגמרות".



לאחר שאיבד את מרבית לוחמיו בקרב, פיק התעקש להצטרף לצוות טנק חדש. "בעורף לא ידעו בכלל בימים הראשונים מה קורה בחזית, אבל זיהינו את הקטסטרופה והבנו שצריך להציל את המדינה. המשימה שלנו הייתה למנוע מהצבא המצרי לפלוש לסיני וכשלנו בה, זאת הייתה התחושה, וכמפקד הרגשתי אחריות לא רק על החיילים שלי שנהרגו אלא גם על מילוי המשימה. ברגע שאתה חווה מלחמה מרה על בשרך, זה הלם לכל לוחם, מוכשר ככל שיהיה, כשחברים שלך מתים בצריח ואתה נושא פצועים מדממים על סיפון הטנק ורואה טנקים שלך מתפוצצים לידך, אתה לא מרגיש מנצח".



הוא מדגיש כי למרות התחושות היה חשוב קודם כל לנצח. "אני דור שני לשואה, וההישרדות, בוודאי במצב שבו תפסה אותנו המלחמה, קודמת לכל דבר אחר", משחזר פיק, "בקרב האחרון, שבו גם אני נפצעתי, הפגז המצרי שחדר את הצריח הרג את הטען־קשר ואת הנהג של הטנק. השנים האחרונות הקלו במשהו, אבל שום טיפול, עדות או שיחות לא ירפאו את הפצע הזה.



"יש בקרבנו עד היום אנשים אבודים, חלקם נקלעים עדיין לבעיות כלכליות, ויש לנו בחבר'ה של הגדוד קופה משותפת שאנחנו אוספים אחד בשביל השני. זאת מציאות של השנים האחרונות, כי בשנים הראשונות כל אחד היה לנפשו".



"מכות אימים מבוקר ועד ערב"


אל"מ (מיל.) ד"ר מיכאל (מיכי) זייפה שירת אז כקצין קישור צעיר במילואים של חיל הרפואה לכוחות האו"ם שהיו מוצבים בגבול ישראל־מצרים, ונשלח, כמעט במקרה, למה שבדיעבד היה החזית.



זייפה כיום הוא מפקד גדוד שירותי הדם 269 במפקדת קצין רפואה ראשי (בן 73 ובשירות מילואים פעיל) ואב לשניים. השבוע הוא הוציא לאור את ספרו "נקישות של תקווה" על שביו בכלא המצרי. זייפה, אחד מ־300 שבויי צה"ל במלחמה, ששרד בנס את ההרעשה הארטילרית המצרית הכבדה על קו בר לב שעל גדת תעלת סואץ, מרשה לעצמו להיות בוטה יותר: "השבי הוא חוויה ששום סדנת שבי של לוחמים לא מכינה אותך אליה. מלמדים את הלוחמים שלנו להתמודד עם הקשיים הפיזיים של השבי, אבל על הקשיים הנפשיים רק אנחנו ששרדנו את השבי המצרי יודעים לספר באמת, אבל לצערי צה"ל לא חושב ככה.



"מדובר במכות אימים מהבוקר עד הערב בחקירות סרק, ללא יכולת לתקשר בינינו ולראות זה את זה. במשך שישה שבועות אתה מוחזק בבידוד, ולא רק העצמאות וחופש התנועה נלקחים ממך, אלא גם היכולת להבין מה קורה - עם החברים שלך במלחמה, במדינה ובבית".



זייפה הוא ממקימיה וראשיה של עמותת "ערים בלילה" לטיפול בנפגעי הלם קרב. לדבריו עד שהוקמה העמותה משרד הביטחון מעולם לא קרא להם. "הם לא חשבו שאפשר וצריך לאתר פוסט־טרואמטיים ממלחמת יום כיפור", מספר זייפה, "חלפו 25 שנים מהמלחמה עד שהעמותה קמה, ברעש גדול ובמחאה של הלוחמים על ההתעלמות, ורק אז נזכרו במשרד הביטחון לזרוק עצם. אבל גם מאז ועד היום המסגרות האלה הן היחידות שתומכות בלוחמים".


זייפה היה מראשוני הלוחמים שהצטרפו למרכז התיעוד של נט"ל. "לא חששתי ממה שתהליך כזה יעולל לי", הוא אומר, "נהפוך הוא, יש מי שלא מדברים עד היום וזה גומר אותם מבפנים. לא אשכח את אחד מהשבויים שלנו שהייתי רואה בחטף בחצר הכלא בקהיר, בחור גבוה וחסון. ניסיתי אחרי שנים להתחקות אחר גורלו והבנתי שאחרי שהקים כבר משפחה הוא נהג לחיות על הקצה יותר ויותר עד שמת בייסורים מאירוע לב קשה בגיל צעיר מאוד. אם היה חולק, אולי הוא עוד היה איתנו.



"כשחזרנו, אף אחד לא הבין מה הצרכים של פדויי שבי", נזכר זייפה, "לא טיפלו בנו, ואם טיפלו זה לא היה טיפול נכון. המחדל הזה נמשך גם היום. הלקחים לא הופקו, והמדינה מסרבת ללמוד אותם".