"בוא מהר, המהרג'ה יורד", קריאת יגאל גרייבר מהעמותה לתולדות חיפה תופסת אותי בפקק בשדרות הציונות. לאחר כמה עקיפות לא לגמרי שקולות אני שם. בדיוק כשגאג' סינג (70), אחרון המהרג'ות של ג'ודפור, מגיח ממלונו ברום הכרמל. כשהוא יורד לאטו במדרגות, חף מטורבן כתום ומדים צחורים, מפזר סביבו המהרג'ה גלי הדר מלכות. קולו חרישי, תנועותיו מדודות, חיוכו נעים. משליט על ברכיך רצון עז לכרוע ולפנות אליו בתואר ""Your Highness.

שעות קודם לכן חלקו כבוד למהרג'ה במשרדי העמותה שמתעדת יותר מ־20 שנה את תולדות חיפה (התערוכה היא פרי יצירתו ואספנותו של אלי לירן, מחברי העמותה לתולדות חיפה, גימלאי מערכת הביטחון, אשר ב-20 השנים האחרונות חוקר את הנושא בארכיונים ובמסמכים בארץ ובחו"ל). בטקס לכבוד שנת ה־100 לשחרור העיר מידי הטורקים, שיחול מחרתיים, זכה רק הוא בכורסת קטיפה. חיילים הודים מכוח האו"ם בגולן לחצו נפעמים את ידו. קרבת דם רחוקה שוררת בין המהרג'ה לגיבור הספר "הסיפור של רמחי ג'ודפור", שראה אור בטקס. טאקור דלפט סינג, שהיה מג"ד הרמחים שמחצו את הטורקים, נפל בהסתערות וזכה להיקרא "גיבור חיפה". את הפיקוד נטל אז קפטן אמאן סינג בהדור ג'ודה, סבו של מחבר הספר. עוד בילדותו שמע הנכד את אביו מספר סיפורים מפי אביו על קרב חיפה. "עד שהייתי מתעייף והולך לישון".

בריגדיר מהנדרה סינג ג'ודה הוא דור שלישי לקצונה. הוא מתייצב כל שנה לטקסי הזיכרון בחלקה ההודית בבית הקברות הצבאי הבריטי. "אני בא לחיפה כמו לביתי, כמו עולה לרגל", התוודה. בשנה שעברה שב הביתה עם מטען אבנים עודף שליקט ב"מאונט כרמל (במלעיל)". לשאלת אשתו אם הביא לה יהלומים, השיב: "האבנים האלה יקרות מכל יהלום".

אפוף התרגשות ותוך כריעת ברכיים קלה מגיש ג'ודה את יצירתו למהרג'ה. כשלצווארו צעיף משי בהיר, מתרומם מכורסתו המהרג'ה, המכונה באפטי. הוא מתגבר לא בקלות על העטיפה הכסופה, מבתק את סרט ההידוק הלבן ומשחרר היסטוריה מכבליה.

בנקודה הזאת באה המיסטיקה לעזרת ההיסטוריה. לתדהמת 50 הגמלאים שצופים בו, המהרג'ה פותח בדיוק בעמוד עם תמונת טין מורטי - פסל שלוש הדמויות לזכר שלושת הגדודים שלחמו על חיפה. באותו טין מורטי שבדלהי ביקר רק לפני כמה חודשים נתניהו. לרגל האירוע הוסב שם המיצג לטין מורטי - חיפה צ'וק. כלומר: שלוש הדמויות - שדרות חיפה. עמיתו ההודי נרנדרה מודי עלה לפני שנה ויותר לקברם של החיילים ההודים בחיפה.

נתניהו וראש ממשלת הודו בככר על שם הגדוד ההודי. צילום: אבי אוחיון ,לע"מנתניהו וראש ממשלת הודו בככר על שם הגדוד ההודי. צילום: אבי אוחיון ,לע"מ


שחרור העיר, כך אני מבין, הוא סיפור לא קטן בהודו. תחת הכותרת "יום חיפה" מציין הצבא את יום החייל ההודי. בדבקות נאחזות הקאסטות בזנב סוסו של טאקור דלפט סינג. כל אחת מנסה בדרכה ובאמצעיה לנכס לעצמה את האיש. האש בוערת בעיקר בין שתיים. קשטריאס ראג'פוט נמצאת גבוה בהיררכית המעמדות. היא קאסטת השליטים והלוחמים של ג'ודפור. בין חבריה המהרג'ה ובריגדיר ג'ודה שאת שניהם פגשתי. מתוקף עוצמתה תפסה בעלות על הנצחת הסמל.

מולה הראוונה ראג'פוט הנחותה, המדולדלת, הנזקקת למשענת האפליה החיובית. דלפט סינג, טוענים אנשיה, הוא בשר מבשרם. לאחר שובו מלימודים בלונדון סופח לראג'פוט האריסטוקרטית, אך הם נחושים להשיבו עכשיו אליהם. ולא בגלל אגו. "זה מאבק על המורשת", מסביר ד"ר קינראג' ג'אנגיד ממרכז ג'ינדל ללימודים ישראליים באוניברסיטת ניו דלהי.

ד"ר ג'אנגיד מתמחה בהקבלה בין בן־גוריון לנהרו: ראשי ממשלה ראשונים לאחר שמדינותיהם זכו בעצמאות. אבל ההקבלה בין הקאסטות, המתחים שביניהן, מעסיקים אותו לא פחות. הורים, כך הוא מסביר, מגייסים את אומץ לבו של דלפט סינג, את יצר ההקרבה שלו, כדי להתוות דרך לילדיהם, להעניק להם השראה.

אנשי הכפרים בקיאים בפרטי הקרבות?
"במועצת הכפר של דלפט סינג, למשל, לא כולם שולטים באנגלית. באחד מפרסומיהם הם כתבו שחיפה שוכנת באירופה".

שתי עצרות מקבילות - אחת לכל קאסטה - מתארגנות ביום חיפה. באחת ההזמנות נאמר בכותרת: "ב־23 בספטמבר 2018 פסטיבל ה־100 ללוחם הראוונה (הקאסטה) מייג'ור דלפט סינג גיבור חיפה". הטקסט שמתחת מנסה להלהיב את ההמונים: "הבה נתאסף כולנו (כל בני הקאסטה) לציין את 100 השנים למות הקדושים של מייג'ור דלפט סינג". העצרות אמורות למשוך אליהן כמאה אלף הודים, אך השנה תנעץ גם הממשלה שיניים בפולחן הזיכרון.

אנדרטה לכבוד דלפט סינג שתיחנך בדלהי עלולה לדעת המארגנים לצמצם את העצרות שלהם. דבר אחד בטוח: בקרב הזה אין מנצחים, אך יש מפסיד אחד ברור - זכר הגיבור המת. האיש שהצעיד את רמחי ג'ודפור "במערכה שהביאה לקצה את כוח הסבל של סוס ואדם", כדברי ג'ודה בספרו, "מערכה שהתנהלה כאילו אלכסנדר הגדול או נפוליאון פיקדו עליה".

אש מהגיהינום

כשפרצה מלחמת העולם הראשונה נתבקשו מושבות האימפריה הבריטית לסייע. אחדים מהמהרג'ות נענו, ויותר מזה - הם אף שלחו את יחידותיהם האישיות ומימנו את שהותן בזירת הקרבות. הרג'אפוטים, חיילי רג'סטאן, נחשבו מאז ומעולם ללוחמים עזי נפש. הלחימה נחשבה ערך עליון, והמוות בשדה הקרב הגשמה עילאית. רמחי ג'ודפור, כולם פרשי סופה, נחשבו ליחידת עילית. לא פלא שהמהרג'ה פרטראפ סינג תרם אותם בחדווה למלחמה המשתוללת.

ב־14 באוגוסט 1914 הגיעו עם סוסיהם למרסיי. המשיכו לצפון צרפת לשלוש וחצי שנים של קמילה בחפירות, למלחמה קפואה בגרמנים. ב־28 במרץ 1918 נחתו במצרים לסייע לגנרל אלנבי. לאחר החורפים הארקטיים באירופה החשש היה שיתקשו לשאת את להט הדיונות. אבל הסתגלותם הייתה מהירה. ג'ודפור, לטענת תושביה, היא "עיר השמש", והם נהנים משעות חמה יותר מבכל עיר אחרת בעולם.

אין מטילים את הרמחים ישר אל האש. אחת המשימות הראשונות היא להכשיר מגרש פולו. להבטיח שמפקדם המהרג'ה פרטראפ יוכל להמשיך להשתעשע. אחר כך חצו ברכבת את סיני, הגיעו לעזה והמשיכו על סוס או ברגל לאשקלון, לירושלים, ליריחו ולבקעת הירדן. "כשהחום ויתושי המלריה בודקים את כושר עמידותם", כותב ג'ודה.

כשפרטראפ שב להודו, עבר הפיקוד לידי טאקור דלפט סינג. מייג'ור סינג נולד ב־1892 בכפר דאולי ולמד כאמור באנגליה. אביו קולונל הארי סינג פיקד על רמחי ג'ודפור והצטיין בפולו. ביולי 1918 תוקפים הרמחים שלושה גדודים טורקיים במעבר הירדן. בקרב שייחשב לראשית אגדת גבורתו, רוכב טאקור דלפט סינג מול האש, כשבימינו אקדח ובשמאלו חרב, ולצדו רק החצוצרן שלו.

הוא מחסל במו ידיו, ביריות ובדקירות, צוות של מכונת ירייה שסיכנה את אנשיו. מפקדיו ממליצים להעניק לו את הצלב הצבאי. העיטור ניתן על אומץ לב וחירוף נפש מול פני האויב בעת קרב. מקבלי העיטור מוסיפים את ראשי התיבות שלו ליד שמם (
MC). דלפט סינג, לדאבון הלב, יזכה באות רק כעבור חודשיים, לאחר מותו בקרב על חיפה.

חיפה תיכבש בטעות. לאחר המתקפה בשרון, כיבוש עפולה ונצרת, המשיך אלנבי לכיוון צמח וגשרי הירדן לכיוון דמשק. אבל ב־22 בספטמבר 1918 מדווח סיור אווירי: "הכוחות העותמאניים התפנו, והעיר ריקה". הבריטים מארגנים בחופזה טור מכוניות משוריינות שדוהר אל העיר. אבל ליד בלד א־שייח' (כיום נשר) הם חוטפים אש גיהינומית. ארבע שעות נדרשות להם כדי להיחלץ. עכשיו, לאחר שהאויב גילה אותו, מחליט אלנבי ללכת על העיר. תפיסת חיפה מוטלת על חטיבת הפרשים ההודית ה־15, שבה שלושה גדודים: רמחי מייסור, ג'ודפור והיידרבאד.

ב־23 בספטמבר ב־14:00 עמדה להתחיל ההסתערות. אבל כשכוח רכוב של רמחי מייסור מתקרב אל נהר אל־מוקטה (נחל קישון) לחצותו, נפתחת עליו אש מכונות ירייה. מה שלא מפסיק את הדהרה המטורפת אל מקורות הירי. אבל הסוסים מתחילים לשקוע בבוץ. שניים מהם, שמובילים את הסיירים, טובעים עד צוואר. כאן ראוי לציין שמהכוח נשללו דוחות מודיעין בריטיים מלפני המלחמה בנוסח: "באזור זה מעבר הנחל אינו אפשרי, עיין בגורלו של סיסרא...".

כשמחצית היחידה שקועה בביצות והאחרת לא מצליחה להגיע לכרמלהיים (כיום אזור בתי המלון), נכנסים רמחי ג'ודפור לתמונה. הם מסתערים חזיתית דרך מעבר באחד מערוצי הקישון. תחת אש טורקים צפופה ושוטפת הם פורצים אל העיר התחתית דרך מה שמכונה כיום צומת הצ'ק פוסט. בראשם טאקור דלפט סינג. אביר כתמיד. באקדחו השלוף ובחרבו המתנפנפת הוא מפזר את האויב לארבע רוחות שמיים.

אבל ליד תחנת הרכבת המזרחית נפתחת עליו אש מכונות ירייה. מייג'ור סינג מנסה שוב לחסל אותה לבדו כפי שעשה במעבר הירדן, אך נפגע בעמוד השדרה. נופל ולא קם עוד. כעבור כמה שעות, עמוק בתוך הלילה, ימות על שולחן הניתוחים.

דעתם של חייליו של המייג'ור הנערץ נטרפת בתאוות נקם. "לפתע מכל הכיוונים, מהר כרמל ומכל הכניסות לעיר, באו בסערה הפרשים ההודים, כששולי צעיפיהם מתנפנפים ברוח, כשרומחיהם מנתצים כל מה שבדרכם, כששאגות הקרב שלהם מהדהדות הם נראו כלהקת שדים... ותוך שעה הכל נגמר", תיאר הסופר אשר ברש ב"דבר". את דלפט סינג מחליף קפטן אמאן סינג בהדור ג'ודה. תחת פיקודו כובשים הג'דפורים את העיר.

ביום שני, 23 בספטמבר 1918, ב־14:45 הטורקים מניחים את נשקם. אלנבי כותב באיגרתו: "לקחתי היום את פלסטין, תודיעו לעולם שעבדול בהא בידיים בטוחות". חרדים מהפופולריות הסוחפת שלו, איימו הטורקים לצלוב לאחר ניצחונם את ראש הדת הבהאית. אבל מייג'ור טיודור־פול, קצין המודיעין של אלנבי ובהאי בעצמו, שכנע את הבוס לפעול.

חוץ מהמג"ד שלהם איבדו לוחמי ג'ודפור חמישה חיילים. 34 נפצעו. 60 סוסים נהרגו ו־83 נפצעו. "הייתה זאת ההתקפה האחרונה במלחמת העולם הראשונה שבה נכבשה עיר מבוצרת בהסתערות פרשים", כותב יגאל גרייבר בסקירתו. והוסיף ההיסטוריון קפטן סיריל פולס: "בכל המערכה על המזרח התיכון לא התנהל קרב מרשים יותר מהקרב על חיפה".

לילה תזזיתי

לעת ערב, בכיכר המסגד הגדול, מסתיימות 402 שנות שלטון עותמאני בחיפה. במחווה של כניעה, ראש העיר חסן שוכרי מוסר את חרבו לבריגדיר גנרל קינג, מושלה הצבאי של חיפה. באותה עת, בטקס הינדי בחורשת זיתים ממערב לעיר (היום קריית אליעזר), שורפים את גופות מייג'ור טאקור דלפט סינג וחמשת חייליו. אפרם יישלח למשפחותיהם בהודו.

לאחר הסתגרות בבתים יוצאים החיפאים לאט ובזהירות החוצה. "התושבים קידמו בברכה את הכובשים", ממשיך אשר ברש לדווח ב"דבר". "פרשים מילאו את הרחובות, מתפרקים מנשקם, מציודם, משקים את סוסיהם. וכל אותה עת מאות ואלפי חיילים המשיכו לזרום לעיר. הודים, הודים ועוד הודים. שחורי מדים, בשרוולים מופשלים מעל למרפקים, הם נראים כקצבים שזה עתה סיימו את מלאכתם. בערב הייתה העיר חסרת מנוח כפי שלא הייתה מעולם, לילה תזזיתי ירד. אחרוני הקצינים והפקידים הטורקים רכבו על סוסיהם ברחובות. נראו כאילו הם מנסים לברוח בלי לדעת לאן. האויב השתלט על כל הדרכים. אחרי חצות, מאות רגליים רצו לפתע במורד הרחוב, נשמעו כמה קולות כעוסים שדעכו והלכו. היה זה ליל ירח שבו נראה חיל המשמר הטורקי רץ מבולבל וללא מנהיג לאורך הדרך".

סינג וג'ודה בטקס בבית הקברות הצבאי הבריטי בחיפה. צילום: יוסי אלוניסינג וג'ודה בטקס בבית הקברות הצבאי הבריטי בחיפה. צילום: יוסי אלוני

מכתבים מהחזית

ביום שאחרי המלחמה, ההודים על סוסיהם טבלו בים של חיפה. רובם יצאו לאפטר ותרו את העיר. חיפה עניינה אותם. הבתים המודרניים. יפים מכל מה שראו אי־פעם. כעבור זמן מה תיארו אחדים את חוויות היום ההוא במכתבים הביתה.

"אבא יקר", כותב מסוריה ב־10 באוקטובר 1918 סגן אוסטין ב'. "בשני סיורים שעשיתי לפני הקרב על חיפה סוסי נפצע קלות. אחר כך התחילה ההתקפה, וסוסי המסכן, שעשה עבודה נאמנה ממש, נפגע פעמיים. האנשים היו נפלאים. עברו תחת אש כבדה בוואדי בלתי עביר. איבדתי את הסוס שלי בוואדי והמשכתי לרוץ עד שקיבלתי סוס חדש מגדוד אחר. האבידות שלנו היו קלות, אך הקשה מכולן הייתה זאת של מייג'ור דלפט סינג. איש כמעט ללא תחליף. בן ראג'פוט יחיד בגדוד בעל השכלה מסוימת שהיה pucca saheb (כלומר אדון אמיתי, שראוי לפיקוד ולא מתחזה לבן קאסטת ראג'פוט). וחוץ מזה, ביומיים ששהינו בחיפה הספקתי לעשות לי זוג משקפיים נחמדים. ללא נרתיק לרוע המזל. זהו. מוטב שאשלח את מה שכתבתי ואמשיך מאוחר יותר.

בנך האוהב, אוסטין"

מכתב אחר בהינדית, שמביא ג'ודה בספרו, שייך לג'מדאר ביר סינג מגונוואטי שליד מקראנה. "הסוסים שלנו לא יכלו לעבור את תעלת המים (הקישון), ומייג'ור דלפט סינג נהרג מאש מכונת ירייה. לוטננט הולדן (הילה הולדן, היועץ הבריטי שליווה את הכוח - מ"ח) פקד לסגת. איני יכול לומר אם היה זה קול שמיימי או קול פנימי שלנו הלוחמים, אך אחזנו ברסן והפנינו את ראשי הסוסים לכיוון הדרך המובילה לחיפה. הסתערנו לתוך העיר. הכל קרה כל כך מהר, עד שאפילו לא הצלחתי להפעיל את מכונת הירייה שלי".

לאחר יומיים בחיפה המשיכה שיירת הרוכבים צפונה בעקבות הצבא הטורקי הנסוג. ב־30 בספטמבר 1918 נכנסו לדמשק, ב־6 באוקטובר למועלקה, ותשעה ימים מאוחר יותר לחומס. ב־26 באוקטובר יצא הגדוד לחלב, לקרב האחרון שלו במלחמת העולם הראשונה. ימים בודדים אחר כך הוכרזה הפסקת אש.

יותר מ־800 ק"מ עברו הלוחמים מג'ודפור על גב סוסיהם. לא החמיצו אף התכתשות דמים באזור. בתום המלחמה יצאו לביירות, הפליגו לסואץ ושבו להודו. הם נחתו בג'ודפור לאחר יותר מחמש שנות היעדרות. שבעה מקציניהם ו־94 מחייליהם לא שבו איתם הביתה. שמו של דלפט סינג נחרט על קיר הזיכרון לגדודים ההודיים בבית העלמין בפורט תאופיק במצרים. סיפור גבורתו התכסה בעננת הזמן.

פסלון על השידה

דצמבר 1992. פרופ' יצחק קרונזון, קרדיולוג יליד חיפה שחי בניו יורק, יוצא לבית החולים אסקורט בניו דלהי. בכינוס ידגים טכניקות חדישות בתחום מומחיותו: בדיקות לב לא פולשניות.

הודו מרגשת אותו תמיד. מאז שקרא בילדותו את "קים" של קיפלינג הוא מרבה לבקר בה. לאחר שלושה ימים בדלהי הוא ממריא למומבאי (אז בומביי) להציג את חידושיו גם בבית חולים מקומי. בטיסה מתברר שליד העיר איודיה פרצו מאות אלפי הינדים קנאים אל המסגד המוסלמי והחריבו אותו. טענתם: המוסלמים בנו את שלהם על שלנו, מקדשנו ההינדי הנשגב. הודו מתלקחת במהומות, השדה של מומבאי נסגר, וקרונזון נאלץ לנחות בג'ודפור של מדינת רג'סטאן.

בשעת לילה הוא מגיע למלונו. ה"אומייד בהוואן" נועד במקור להיות ארמון למהרג'ה של ג'ודפור. אומייד סינג, העשיר והבזבזן מכל המהרג'ות, שכר את טובי האדריכלים בעולם, הביא שיש מאיטליה, שינע אבן אדומה מצרפת ומאוסטרליה, ובמשך 23 שנה העסיק 3,000 בנאים שהעמידו לו את המפואר שבארמונות תבל. "לעומתו נראה ארמון בקינגהאם כבקתה עלובה וארמון ורסאי כשיכון מפונים", כותב קרונזון בספרו "כי מנגד תראה".

אבל אומייד סינג לא ממש מצליח ליהנות בגן העדן. שנתיים לאחר שנחנך הארמון לקה בדלקת התוספתן בעת מסע ציד, ומת. תחתיו הוכתר בנו ג'נואט סינג, ספורטאי מצטיין שתפעל את צי המטוסים שליד הארמון. לאחר שהודו זכתה בעצמאות, הציג את מועמדותו לפרלמנט. בדרכו לאסיפת בחירות התנגש מטוסו הפרטי בחוטי חשמל והוא נהרג. אבל ההתרסקות לא מנעה ממנו לזכות ברוב עצום ולהיבחר למרות מותו.

בנו בן ה־4 - גאג' סינג מיודענו - הוכתר תחתיו. הוא למד באיטון קולג', שבין בוגריו גם הנסיכים וויליאם והארי, המשיך לאוקספורד וסיים עם תארים בפילוסופיה, במדיניות ובכלכלה. ב־1971, לאחר שובו מבריטניה, בוטלו כל זכויות המהרג'ות. חסינותם הדיפלומטית נשללה, שוב לא יכלו לגבות מס מהציבור, וכל הכנסותיהם חויבו במס. כדי להבטיח את קיומו נאלץ גאג' סינג להשכיר מחצית מ־347 חדרי הארמון לחברת מלונות. שניים מהאורחים מעניינים אותנו במיוחד: פרופ' יצחק קרונזון וחברו ד"ר נרש טרהן.

הם מגיעים מאוחר בלילה כשחדר האוכל המרכזי סגור. מארח קשיש בטורבן צהוב מוביל אותם למסעדה צדדית. עודם ממתינים למלצרים להתקין את ארוחתם, מגלה קרונזון על שידה סמוכה פסלון ארד של חייל הודי. לראשו טורבן, לגופו שמלה, לרגליו מגפיים ובשמאלו חרב גדולה. הפסל ניצב על כן שחור שאליו צמוד לוח כסף ועליו כתובת חרוטה באנגלית: "מייג'ור טאקור דלפט סינג, MC, גיבור חיפה".

כשהמארח הקשיש נשאל לפשר הדבר, הוא רק יודע לומר שהפסלון ניצב שם שנים רבות. לא ברור לו למה זכה המייג'ור להנצחה בחדר האוכל המשני של ה"אומייד בהוואן". "אולי הוד מעלתו יידע לספר לכם". הוד מעלתו גאג' סינג ניאות לקבל את אורחיו למחרת בבוקר. וגם בפיו אין מילים רבות. הוא רק זוכר שהפסלון היה במקומו כבר בילדותו. "כדאי שתפנה למוזיאון המלחמה של האימפריה הבריטית בלונדון", הוא מציע לקרונזון.

אוצר ב־5 דולרים

"ניו יורק, 15 בדצמבר 1992.

אל מוזיאון המלחמה של האימפריה

למבת, לונדון, בריטניה הגדולה

אני יליד העיר חיפה בישראל. באחרונה, בעת ביקור בעיר ג'ודפור, רג'סטאן, שבהודו, גיליתי דמות הקשורה בפרק בתולדות עיר מולדתי שאינו מוכר לי ולרבים אחרים מבני עירי, לכן אני מבקש את עזרתכם בהשגת מידע על:

א. קרב חיפה ב־23 בספטמבר 1918.

ב. חלקם של רמחי ג'ודפור בקרב על העיר.

ג. נסיבות נפילתו בקרב של המייג'ור

טאקור דלפט סינג.

ד. מעשה הגבורה שזיכה אותו בצלב הצבאי (MC) ובתואר 'גיבור חיפה'".

 
"למבת, לונדון, 24 בפברואר 1993.

אל פרופ' יצחק קרונזון, ניו יורק.

אנא, סלח לנו על העיכוב בתשובתנו. כפי שתבין מהארגז המצורף, נאלצנו לעבור על כמות גדולה של מסמכים. את 137 המסמכים המצורפים בחרנו בקפידה ובזהירות, מאמינים כי יעזרו לך בחקר הנושא שעורר את התעניינותך. השמירה על מסמכי צבא האימפריה דורשת עבודה ואף חומרים. גם ההעתקים עולים כסף. המוזיאון שלנו ממומן מתרומות, ואנו נעריך כל עזרה אפשרית. אומנם גודל התרומה ייקבע על פי רצונך הטוב, אך הרשה לנו להציע תרומה בת 5 דולרים על שירותנו. אנא כתוב לנו אם יש עוד נושא או עניין שנוכל לעזור לך בו.

שלך בנאמנות, טרי שרמן – אוצר"

 באיגרת התשובה לשרמן מצרף קרונזון את תרומתו אך בעיקר מודה על החומר שגרגר ממנו שולב בקדמת סיפורנו: דוחות המודיעין, המפות, יומנו האישי של הגנרל הוברד מפקד חטיבת הרוכבים ה־15 שניהלה את הקרב על חיפה, יומן הגדוד של רמחי ג'ודפור, תיק השירות של המייג'ור טאקור דלפט סינג.

פטרול הנוסטלגיה

מדרך יעקב דורי שעל הכרמל משקיפים אל צומת הצ'ק פוסט. זה המקום שבו נפל מייג'ור סינג. למרות השעה הסואנת ואולי כדי לכבד את המת, דומם הצ'ק פוסט. "חוויה מטלטלת לעמוד פה", אומר הבריגדיר ג'ודה שסבו נטל את הפיקוד לאחר דלפט סינג.

גאווה?
"גם הרבה עצב".

מישהו מפטרול הנוסטלגיה שלנו מבקש לדעת אם התותחים עמדו על הגבעה. אחד משיב: "עוד לא הייתה אז גבעה". אנחנו עוברים את תל אבו הוואם, היום אזור גשר פז, מגיעים אל מה שהיה כיכר חמרה. משפחת חמרה העשירה גרה כאן, והכיכר נשאה את שמה. בימי המנדט הייתה פה תחנת כרכרות, והכיכר נאלצה להחליף שם לסאחת אל חנאטיר. ב־1954 החליטה העירייה שמכאן תצא הכרמלית שהוקמה בסיוע צרפתי. הרחבה המלבנית שהקימו העותמאנים זכתה סופית בשם "כיכר פריז".

מצאנו בה בעיקר חיפאים שלגמו בכיף קפה ב־5 שקלים. אבל ביום שחרור חיפה התחוללה פה מהומה לא קטנה. מהכיכר שראו אז לא נשאר הרבה חוץ מבניין אחד זקוף. עומד על משמרתו להגן על הכיכר מפני פגעי השכחה.

ג'ודה הביט אל תצלום מאז ואל הבניין ושוב אל התצלום ושוב אל הבניין. "אני רואה את המרזב שראה גם סבא", אמר נפעם. "כן, כך אספו אז את מי הגשמים", גרייבר נידב הסבר. המהרג'ה פרש הצדה, מנסה לחוות בדד את התרגשותו הבלתי נסתרת. "אני גאה כל כך להיות פה מאה שנים אחרי", אמר לי.

מה הכי ריגש אותך לאורך כל היום הזה?
"כשהבנתי עד כמה היה קשה להם לחצות את הנהר ולהסתער על מכונות הירייה".

מה חשבת לעצמך?
"שאני אחד מהם".