"יש לי פצע ענק בנשמה, הרגשה של סבל עצום", אומרת בכאב יעל טוקצ'ינסקי, אמו של חיים טוקצ'ינסקי ז"ל, המוזיקאי המחונן שנדרס השבוע בתאונת פגע וברח בירושלים בלילה שבין ראשון לשני, בעת ששב מתפילה בכותל המערבי. "אין בי כעס על הנהג הדורס", מבהירה האם, "אבל הנהג הזה פשוט צריך לקבל את העונש שלו, וזה חשוב לי מאוד בגלל שאני מאמינה שזה היה חשוב לחיים. הייתי רוצה ללוות את ההליך המשפטי. עד כמה אצליח לעשות זאת - אני לא יודעת. אני לא כל כך מתכננת. הנה חיים תכנן, ותראי מה קרה".



החשוד בתאונת הפגע וברח הקטלנית שהתרחשה בכיכר פריז בבירה הוא העיתונאי הספרדי חוליו דה לה גווארדיה, בן 50, שלפי החשד נהג בהיותו בגילופין, הפקיר את טוקצ'ינסקי לאחר שפגע בו ונמלט מהמקום. לאחר כשעה וחצי נתפס על ידי המשטרה באזור הר הצופים בזמן שהחנה את רכבו בחניון.

שעות ספורות לאחר התאונה הזו נפצעו שני נערים בני 16 בתאונת פגע וברח נוספת, כאשר רכבו על אופניים חשמליים ונפגעו מרכב בשדרות רוקח בתל אביב. אחד משני החשודים בביצוע המעשה הוא הכדורגלן יצחק אספה, שחקנה של קבוצת מ.ס. אשדוד מליגת העל בכדורגל. שני המקרים הללו העלו בימים האחרונים לכותרות את מכת תאונות הפגע וברח. 
 
 הפעם האחרונה

חיים, הרביעי מבין תשעת ילדיה של טוקצ'ינסקי, נולד בבית החולים רמב"ם בחיפה וגדל בבית חרדי בקריית מוצקין. "הוא למד בתלמוד תורה, אחר כך בישיבה קטנה בקריות ובמקביל למד בקונסרבטוריון בקריית מוצקין", מספרת אמו, שבעברה הייתה בעלת קליניקה לטיפול בבעיות פוריות ובחוסר איזון הורמונלי. "בשלב הבא הוא לא רצה להמשיך לישיבה גדולה, אלא לעבוד את השם במוזיקה. תמכתי בזה. הוא רצה ללכת ללמוד באקדמיה למוזיקה ולמחול בירושלים, ואז התברר שצריך בגרות ומבחן כניסה. אחרי כיתה ד' חיים הרי לא למד לימודי חול בכלל. בתוך שנה הוא למד את כל החומר ועשה בגרות. כל יום אחרי בית הכנסת חיים ישב בספרייה בקריית מוצקין.

יעל טוקצ'ינסקי. צילום: צילום מסךיעל טוקצ'ינסקי. צילום: צילום מסך


בתום שנת לימודים הוא עשה את כל המבחנים, הגיע לאקדמיה, במבחן הכניסה הרשים את כולם וכל המורים רצו אותו. חיים רצה ללמוד גם הלחנה וגם פסנתר", מוסיפה האם. "אלה שתי מגמות שונות באקדמיה, ואמרתי לו שעם כל הרצון אני לא יכולה לממן שתי מגמות. מימנתי את ההלחנה, ואת כל מגמת הפסנתר חיים מימן לעצמו לבד, כמו גם את המגורים. בהתחלה הוא היה לן בבית כנסת, אחר כך שכר דירה עם עוד כמה בחורים בשכונת גאולה. הוא למד ועבד במקביל בכל מיני עבודות, שטף מדרגות, החליף חיתולים לזקנים, עשה כל עבודה מזדמנת ומימן לעצמו את הלימודים.

את הלימודים באקדמיה סיים בהצטיינות וקיבל בדרך כמה מלגות. בתום הלימודים הוא השתתף בתחרות פסנתרנים בירושלים וזכה. הוא גם ארגן הרכב טריו מוזיקלי יחד עם צ'לנית וכנר. הוא חיפש כל הזמן יצירות של מלחינים ידועים, אבל כאלה שלא מנגנים אותן, יצירות נדירות מבחינת הביצוע. בסופו של דבר, הטריו הזה התפרק למרות שהיה מאוד מוצלח. חיים מאוד הצטער על כך".
 
איך הוא נחשף לראשונה למוזיקה?
"מוזיקה זו הנשמה שלו. בבית שלנו כל הזמן הייתה מוזיקה, היו קלטות, כל הזמן נוגנו תקליטים. מוזיקה כל הזמן הייתה קיימת ברקע. אני עצמי ניגנתי בצורה חובבנית בפסנתר, אבל גם זו היסטוריה. אני הושבתי ליד הפסנתר כל אחד מהילדים שלי, אבל חיים היה היחיד שאמר: 'זה שלי'. לא לחצתי על אף אחד לנגן. חיים התחבר לזה. גם כשמצאתי לו מורה, לא הייתה כוונה שזה יהיה מקצוע, אבל אף פעם לא התנגדתי לבחירות של הילדים שלי. נתתי להם לבחור ולהיות אחראיים על החיים שלהם. הדבר היחיד שדרשתי מהם זו יראת שמים, כי בלי זה שום דבר לא שווה ולשום דבר אין ערך". 

יש מי שיגיד שבית חרדי ולימוד מוזיקה לא הולכים יחד.
"יהדות ומוזיקה הן שני דברים שמחוברים כגוף לנשמה. הרי מה עושים קודם כל בכל סעודה? זמירות. אצל חיים היו הרבה מאוד תלמידים שהם ילדים ממשפחות דתיות וחרדיות, והוא לימד אותם לנגן בפסנתר. בשנים האחרונות חיים ליווה זמרים, חזנים, צוותים. הוא היה מנהל מוזיקלי של  רבים מאוד מהארץ ומהעולם, הופיע כפסנתרן בכל מקום שאפשר להופיע וניגן מכל הלב. הוא אהב וכיבד את הקהל שלו. הוא הופיע בכל מיני מקומות בארץ, גם ביישובים הכי נידחים. הוא אף פעם לא אמר 'לא' לאף אחד".
 
איך הוא היה כילד?
"כשחיים היה בן שבע, חזרתי מבית חולים אחרי ניתוח קשה מאוד שעברתי. הייתי במצב מאוד קשה, חזרתי הביתה ישר מטיפול נמרץ כי ידעתי שהבית מחכה לי והילדים זקוקים לי. בקושי עמדתי על הרגליים, פתחתי את דלת הדירה, התיישבתי, כולם קפצו עלי, סיפרו כמה היה קשה להם בלעדיי, ורק חיים לא התלונן על כלום. הוא שם את היד שלו על היד שלי, הסתכל לי בעיניים ואמר: 'אמא, איפה כואב לך?'. זה היה חיים, והוא היה כך עד הסוף. חיים היה בן אדם שידע להרגיש כאב של אחר".


 
"חתיכת הנשמה שלי"

טוקצ'ינסקי ז"ל, בן 30 במותו, גר בשכירות בירושלים והיה רווק. "הוא שכר דירה ליד הכותל", מספרת אמו. "הוא היה מאוד מחובר לכותל. התפלל שם תמיד שחרית. הוא אמר שיתחתן בגיל 30 אחרי שירגיש חזק במוזיקה. מה שהוא אמר, הוא תמיד קיים. הייתה מתוכננת לו פגישה ראשונה עם בחורה, והוא לא הספיק. אבל אני מנחמת את עצמי במחשבה שכל השאר היה כבר מושלם אצלו, והוא פשוט הלך למקום הכי יפה בגן עדן שכבר חיכה לו, כי מלבד להתחתן הוא עשה הכל".

הייתם ביחסים טובים?
"היינו ביחסים מאוד קרובים. כשאני אומרת שחיים הוא חתיכת הנשמה שלי, זה באמת ככה. במוצאי יום כיפור זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותו חי לידי. זו הייתה הפעם האחרונה שחיבקתי אותו, שנגעתי בו. אחרי כיפור דיברנו בסקייפ. חיים התקשר אלי כל יום". 
 
איך נודע לך על הטרגדיה? 
"בן אחר שלי, שהתארח בחג אצל חברים של אשתו בגבעת זאב, התקשר אלי ואמר שהוא בדרך הביתה ושהוא רוצה לבוא אלי לבדוק את תקינות הסוכה שהוא בנה לי. אמרתי לו שאני שמחה שיבוא. הוא הגיע עם כמה אנשים מהקהילה וסיפר לי על האסון. המשטרה הדריכה אותו איך לעשות את זה. הם דאגו לכל בצורה מעולה ועשו עבודה טובה. עד עכשיו לא היו לי עסקים עם המשטרה, רק שמעתי שמקללים אותם, ואני יכולה לומר לך שהם היו מעולים, ואני מאוד מקווה שהם יביאו את התיק הזה לפתרון הנכון". 


 
מהו מבחינתך הפתרון הנכון?
"אני מתכוונת לכך שבן אדם שהרג, ישלם את חובו לחברה. זה לא יכול להיות סתם ככה להרוג בן אדם. תסתכלי על הפרצוף של הנהג ותשימי ליד הפרצוף שלו את הפנים של חיים. תראי מי הרג את מי. אני אומרת שאם בן אדם יהודי טוב שהרג את המחבל חייב לשבת בכלא, אז גוי שהרג יהודי קדוש - חייב לשבת בכלא ובגדול".

מקומם אותך שעל פי החשד, אדם שיכור עלה על הכביש? 
"לצערי הרב, ידוע שזה קורה, ידוע שמוכרים משקאות חריפים, שיש יותר בני נוער ששותים".

מאין את שואבת כוחות? 
"אני לא יודעת. יש לי מחסור גדול בבן שלי. זה לא איזשהו תהליך הגיוני ומתוכנן שבו יש מאגר כוחות, ואני באה עם משאבה לשאוב משם. בחורה אחת שאני לא מכירה ניגשה אלי בבית הקברות ואמרה לי: 'שום דבר כבר לא יהיה כמו מה שהיה עד עכשיו'. היא ממש צדקה. ממש הגדירה את זה מאוד טוב. כל מי שפגש את חיים מתישהו, זכר אותו והגיע ללוויה. חיים תמיד היה פונה לאנשים בחיוך ומסתכל להם בעיניים. עכשיו כל היום וכל הלילה מתקשרים כל מיני אנשים שפעם אחת חיים עזר להם במשהו קטן, וזה עשה להם משהו גדול". 
 
האמונה עוזרת לך בהתמודדות עם האובדן?
"כל חיי חייתי באמונה. אני לא מבינה איך אפשר לחיות בלי אמונה. אני נזכרת שהנה חיים טבל לפני ראש השנה ועשה ראש השנה מאוד יפה. היינו ביחד בבית הכנסת. ראיתי כמה שהוא עשה את זה יפה ובטהרה. גם את יום הכיפורים עשינו יחד. חיים בא במיוחד כדי להביא אותי לבית הכנסת. גם לפני חג סוכות הוא טבל, התפלל, הלך לכותל, קנה לעצמו בגדים חדשים לחג. התאונה התרחשה כשחיים חזר לביתו מתפילה בכותל. הוא הלך בקדושה ובטהרה הכי גדולה שיכולה להיות, ואני מקווה שהכינו בשבילו את המקום הכי יפה בגן עדן".