המסע של ד”ר אומי לייסנר לתוך סוגיית הלידות כעסק כלכלי החל כשמצאה את עצמה, כאם צעירה לעתיד, מתמודדת עם הרצון ללדת בליווי מיילדת. אז היא גילתה שבחסות החוק, ישנה שורה של גורמים שמרוויחים מתעשיית הלידות, אבל בדרך, לא פעם נשכחים רצונותיה ובחירותיה של האישה היולדת עצמה. 
 

“הגורם העיקרי המשפיע על מדיניות לידות זה כסף ושליטה”, אומרת ד”ר לייסנר נחרצות. “טובת האישה, טובת היילוד עצמו, אוטונומיית האישה וההעדפות שלה על גופה - מופיעות לאורך ההיסטוריה של מדינת ישראל בשלב הרבה יותר מאוחר ולעתים בכלל לא”. 
 

ד"ר לייסנר (50), אקטיביסטית לידה ומרצה למשפטים ומגדר, חקרה במשך 18 שנה במסגרת עבודת הדוקטורט שלה את תחום הלידות בארץ, כמקור רווח ומסחור. הטענה העיקרית בספרה החדש, “כריית נשים יולדות”, שיושק מחר בחנות הספרים “סיפור פשוט” בנווה צדק בתל אביב, היא שלנשים בארץ אין חופש בחירה ללידה טבעית או לשילוב מיילדת, וכי הן מתומרנות ללדת בבתי חולים מתוך שיקולים כלכליים נטו. 
 

“כך למשל, היולדת לא רשאית להביא מיילדת לבית החולים שתלווה אותה בלידה טבעית”, היא מסבירה. “אם אישה רוצה ללדת ללא התערבות רפואית, אין לה זכות לכך, והיא צריכה לממן מיילדת פרטית בבית בתנאים מאוד מגבילים וללא כיסוי העלות הכספית. בתי החולים הציבוריים לא מאפשרים בחירת מיילדת. בנוסף, לאורך כל השנים, אף פעם בתי החולים הארץ לא היו ערוכים לקבל את כלל היולדות כראוי. זה תמיד מתבטא בחוסר בכוח אדם, עומס במחלקות, שחרור מוקדם של יולדות וצפיפות. ובכל זאת, באה המדינה וקבעה שחובה על נשים להתאשפז כדי לזכות במענק הלידה”. 

 קמפיין זכותי ללדת. צילום מסך קמפיין זכותי ללדת. צילום מסך

 
 

הגדרה חדשה

לאורך ההיסטוריה בארץ ובעולם היוותה הלידה את אחד ממנגנוני השליטה על גוף האישה, אם באמצעות הדת ואם באמצעות המדינה. בישראל, למשל, חוקק חוק בשנת 1953 המגדיר כי כספי הלידה יחולקו בצורה הבאה: 30 לירות לבית החולים ו־25 לירות ליולדת עצמה. עם השנים הלך והתעצם חלקם של בתי החולים, אך זה של היולדת - נותר ללא שינוי. 
 

על כל לידה רגילה מקבלים כיום בתי החולים 13,700 שקלים. היולדות, מנגד, מקבלות 1,700 שקלים בלידה ראשונה, 900 שקלים בשנייה ו־500 שקל בשלישית ואילך. במצב של לידת פג, מקבלים בתי החולים סכום אסטרונומי של 200 אלף שקלים. בשנות ה־50, אישה שנזקקה לניתוח קיסרי נאלצה להשלים מכספה את עלותו. עם הזמן, סוכם על סכום אחיד וקבוע המתחלק בין היולדת למוסד הרפואי. 
 

“נוצר מצב שבו לידה רגילה הפכה נכס עבור בתי החולים”, מסבירה לייסנר. “מימון השהות לא מגיע אפילו קרוב ל־13,700 שקלים, ונשאר למוסד הרפואי הרבה כסף. כיום אנו עדים למלחמות בין המוסדות הרפואיים על היולדת, אבל אף אחד לא באמת בודק את הבחירה שלה או דואג לזכויות שלה. במהלך המאה הקודמת, ברוב המדינות המתועשות, עברה הלידה מן המרחב הפרטי אל המרחב הציבורי, הרפואי והגברי באופיו; אל בית החולים.

המעבר טמן בחובו הרחבה בסמכות הרופאים בכל הנוגע לניהול הלידה וצמצום בסמכות המיילדות, המטפלות המסורתיות של היולדות. בתוך כך, הוגדרה הלידה מחדש: עד אז היה נהוג להזעיק רופא במקרה ש סכנה, אולם מעתה נחשבה לידה לאירוע רפואי המחייב פיקוח והתערבות רפואית בכל מקרה. תהליך זה מכונה 'המדיקליזציה של הלידה'". 
 

עד לשנת 2016 שולמו כספי מענק הלידה רק לנשים שהתאשפזו בבתי חולים, אפילו רק ל־24 שעות. מי שילדה בביתה או במרכזי לידה עצמאיים לא הייתה זכאית למענק. בפועל, נוצר מצב שנשים שבו בחרו לידה ביתית, הגיעו לחתום על ויתור ונכחו בבית החולים כמה דקות רק כדי לזכות בכספים שמגיעים להן. בשנת 2016 הובילה ח"כ תמר זנדברג (מרצ) תיקון לחוק, וכיום גם יולדות הבית זכאיות למענק, אבל לא למימון הוצאות הלידה והמיילדת. 

אומי לייסנר. צילום פרטיאומי לייסנר. צילום פרטי
 

“בפועל, נוצר מונופול של משרד הבריאות בנושא הלידה”, אומרת דינה סופר, פעילה בארגונים “זכותי ללדת” ו”נשים קוראות ללדת”. “למרות שלידות בית הן חוקיות בישראל, העובדה שאין השתתפות בהוצאות מביאה לכך שמכריחים נשים שרוצות לידת בית - ללדת בבתי חולים”. 
 

ההגבלות הביאו להקמתם של מרכזי לידה עצמאיים לנשים המבקשות לידה טבעית. הם נסגרו במרץ 2017 בהוראת משרד הבריאות. בימים אלה מנהל ארגון “זכותי ללדת” הליך בג”ץ הדורש את פתיחתם מחדש, ובחודש יוני האחרון קיבלה נשיאת בית המשפט העליון, השופטת אסתר חיות, את העתירה וביקשה את התייחסות משרד הבריאות, וזו טרם נמסרה. 
 

“כיום קיימים מנגנונים המפלים לרעה ולא מאפשרים חופש בחירה”, מסבירה סופר. “מאחר שחופש האישה מעוגן בחוק, הוטלו סנקציות על המיילדות הביתיות עצמן. אין להן אפשרות לביטוח מקצועי, וקיימים מגוון איסורים לבצע לידות, כמו בנשים מעל גיל 42, או הריון בסיכון כמו תאומים או עכוז, או נשים לאחר קיסרי, או לפי הערכת משקל התינוק ואפילו משקל היולדת, או ליולדת המתגוררת בקומה רביעית בלי מעלית. כך שבפועל, נשים לא יכולות ללדת בביתן או במרכזי לידה עצמאיים או להביא מיילדת לבית החולים. רק לשם השוואה, במדינות כמו קנדה וניו זילנד, המיילדות מחויבות לסייע ליולדות לפי תקנון המוסר והאתיקה המקצועית, ופה אומרים להן: אתן מוגבלות במתן סיוע, אחרת נשלול לכן את הרישיון”. 

דינה סופר. צילום פרטידינה סופר. צילום פרטי

 
 

"הכל אינטרסים" 

בתי החולים אינם המרוויחים היחידים. קיימת שורה של ארגונים, חברות ואפילו אנשים פרטיים הגוזרים קופון מכל לידה. "בראש ובראשונה ישנם בתי החולים שמוזרמים אליהם סכומים ללא שאלות, ונותרת בידיהם שארית של כ־2/3, על פי עדויות של רופאים", אומרת ד"ר לייסנר. "אחריהם ישנם בעלי אינטרסים כמו חברות טכנולוגיות המייצרות מכשור רפואי וציוד כמו מוניטורים, חברות לייצור תרופות לזירוז לידה, ומובן שבדרך ישנן חברות הניהול של המלוניות, שנכנסו בשנות ה־90 כדי שנשים יתאשפזו בהן ויזכו לתנאים טובים יותר; ועורכי דין שתבעו תביעות פיצויים בלידות שנפגעו והביאו לפריחתה של הרפואה ההגנתית”.

ברחבי העולם, מרכזי לידה עצמאיים ולידות בית הם מודל מקובל ומומלץ בידי ארגון הבריאות העולמי. בספרד מתקיים פיילוט המכוון לכך שבתוך חמש שנים יתקיימו רבע מהלידות במרכזי לידה; בשווייץ מקבלות היולדות בבית מימון מלא; ובארצות הברית נפתחים מרכזי לידה במדינות רבות, ואף יצא חוק פדרלי המחייב את הביטוחים הרפואיים לממן לידה ביתית וטבעית. ספרה של ד”ר לייסנר, שיצא בעקבות המחקר שביצעה בדוקטורט שלה, כולל ציטוטים, פרוטוקולים, סיכומים של בתי חולים, ראיונות ואמירות של גורמים שונים בתחום, ובהם רופאים, שופטים, חברי כנסת, מנכ”לי משרד הבריאות וכו'.

“דבריהם מובאים כי המסר הוא ש’כל מה שאתה אומר, עלול לשמש נגדך’”, מסבירה ד”ר לייסנר. “כך, למשל, כשקוראים פרוטוקולים בכנסת, מבינים שהכל אינטרסים כספיים, אבל לציבור אין נגישות למידע. אחד הציטוטים בספר של ח"כ יעקב מרגי (ש”ס) מגלם בתוכו איך נשים הפכו למטבע סחיר ולצינור להעברת כספים לבתי חולים. הוא אומר ב־18 בנובמבר 2014 בוועדת הרווחה והבריאות של הכנסת: ‘סוד גלוי וידוע הוא שהכל כסף. לידות הן סטארט־אפ של בתי החולים שנמצאים במצוקה תקציבית'”.