"תמר (שם בדוי) הגיעה למקלט לפני כשלוש שנים עם ארבעה ילדים קטנים. כשראיתי אותה לראשונה, קיבלתי צמרמורת. היא הייתה ממש רזה, הילדים שלה נראו מוזנחים, היא בקושי דיברה עברית. הייתה שקטה, חסרת ביטחון, עם הראש למטה. בכתה והתחילה לספר לנו מה עבר עליה", משחזרת מגי, שעובדת במשך שש שנים כאם בית באחד המקלטים של עמותת "לא לאלימות". היום מצוין יום המאבק הבינלאומי למניעת אלימות נגד נשים. למזלה של תמר, היא הצליחה להשתקם וכיום מנהלת חיים עצמאיים מחוץ למקלט. אבל כמו רבות אחרות ששהו במקלטים בעקבות אלימות מצד בני זוגן, היא מקפידה לשמור על קשר עם הנשים שהיו איתה בתקופה הכי קשה בחייה. 

מטרת עמותת "לא לאלימות" היא לנסות למגר את תופעת האלימות כלפי נשים  ולפעול בתחום החקיקה וההסברה בנושא. לעמותה שלושה מקלטים ברחבי הארץ, המופעלים בשיתוף ובפיקוח משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים. נמצאים בהם נשים וילדים. העמותה גם מפעילה קו חירום 24/7 ומציעה לנשים דירת מעבר המהווה שלב ביניים בין המקלט לבין החיים העצמאיים. "כשתמר הגיעה למקלט, היא סיפרה שבעלה מתעלל בה", נזכרת מגי. "היא אמרה שכשהוא מגיע הביתה, היא צריכה להוריד לו נעליים, לשטוף לו את הרגליים. הוא היה מתנהג אליה כמשרתת ולא כאישה. היה מקלל אותה, אפילו לא קורא לה בשמה אלא בכינויים מלזלים". 

"בעלי גם היה מרביץ לי, זורק עלי דברים, החיים שלי היו מאוד קשים", מוסיפה תמר. "הוא היה חוזר הביתה שתוי, מתחיל לכעוס, לקלל ולהרביץ. היה אומר לי ש'אם לא תהיי איתי, לא תהיי בחיים'. הייתי אז חדשה בארץ, לא הכרתי שום דבר, לא ידעתי אפילו למי לפנות ועם מי לדבר. יום אחד יצאתי עם הילדים לגינה, דיברתי עם מישהי שבמקרה פגשתי שם, והיא אמרה לי להתקשר למשטרה. התקשרתי למשטרה, הם באו ולקחו אותי ואחר כך הגעתי למקלט". 

"המקלט הזה הציל את חייה של תמר וחיי ילדיה. היום האישה הזאת פשוט נולדה מחדש", חורצת מגי.

איך הייתה התחלת השהות במקלט?

תמר: "היה לי קשה כי לא הכרתי שום דבר. מגי עזרה לי בתרגומים, הייתה מדברת איתי כשהיה לי קשה. הייתה מעודדת אותי שלאט־לאט הכל יהיה בסדר ויסתדר". 

האמנת שהכל אכן יסתדר?

"אם לא אאמין, אז מה אעשה? הייתי חייבת להאמין שיהיה בסדר. לאט־לאט השתקמתי, העובדים שם עזרו לי מאוד גם עם הילדים שלי, והם עדיין עוזרים לי. גם כיום, כשאני כבר מחוץ למקלט, אם אני מרגישה שקשה לי, עדייין הבנות מהמקלט הולכות איתי ועוזרות לי".

מגי: "בהתחלה היה לתמר מאוד קשה להיפתח. היא הייתה מופנמת, לא דיברה עם אף אחד. היא איבדה אמון בכל אדם, לא האמינה לאף אחד. הדבר הראשון שהיינו צריכות לעשות זה לבנות איתה את האמון. הצמידו אותי אליה. כל יום אני והעובדות במקלט היינו רצות איתה לקופת חולים, לבתי משפט, בגלל כל מיני עניינים בירוקרטיים. גם עזרנו לה ללמוד את השפה. בהתחלה תמר לא ידעה אפילו לסדר את החדר שלה, לא ידעה אפילו מה זה לבנים, מה זה קונדישנר. את הדברים הכי בסיסיים היא לא ידעה. לימדנו אותה ממש כמו מגיל אפס. אחרי כשבעה חודשים של עבודה מאוד קשה, הרגשנו שהיא מתחילה סוף־סוף לפרוח. תמר הייתה במקלט יותר משנה - שזה נחשב להרבה זמן. אחרי זה היא קיבלה דירת מעבר לחצי שנה, ילדיה נכנסו למסגרות והיא התחילה לעבוד. עם אם בית נוספת עזרנו לה לחפש דירה קבועה, לחתום על חוזה, היא ממש לא ידעה כלום. כיום תמר עובדת, מתפקדת, אבל עדיין משתפת אותנו ב־100% בכל מה שעובר עליה. תמיד כשאנחנו עושות איזשהו אירוע היא מוזמנת. אנחנו מקשרות אותה עם כל מיני אנשים שרוצים לתרום. היא נמצאת בידיים טובות".

בוודאי מאוד מרגש לראות אותה עומדת על הרגליים.

"זה סיפוק מאוד גדול. אני מתרגשת וכל יום מברכת את היקום ואומרת תודה לאל שנכנסתי לעבוד במקלט הזה, כי אני מרגישה שאני ממש מצילה כאן חיים. הצלתי את החיים של תמר ושל עוד עשרות נשים. העבודה שלנו גם לא פשוטה מהרבה סיבות. אנחנו מעדיפות לא להיחשף כי הרבה פעמים אנחנו נתונות לאיומים של בעלים. אבל כשנשים מתקשרות אלינו בחגים ואומרות 'הצלתן אותנו', זה בשבילנו הסיפוק הכי גדול שיכול להיות". 

תמר: "שמחתי מצד אחד שעזבתי את המקלט. מצד שני היה גם קשה להסתגל למציאות החדשה. כיום אני עובדת, ברוך השם, מרגישה מצוין, והילדים שלי בסדר ולומדים. המקלט ממש הציל את החיים שלי, קודם הייתי לגמרי אבודה. בזכות המקלט נולדתי מחדש". 

תמר ומגי. צילום: אריאל בשור

 

פחד מתמיד

יחסים מאוד מיוחדים נרקמו גם בין רימה, רכזת וממלאת מקום מנהלת מקלט לנשים נפגעות אלימות וילדיהן של עמותת "יחדיו", לבין יסמין (שם בדוי) שעזבה את המקלט לפני עשר שנים, אך עדיין נמצאת בקשר עם הצוות. 

המקלט שבו שתיהן נפגשו מופעל כאמור על ידי עמותת "יחדיו" וממומן ומפוקח על ידי משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים. עמותת "יחדיו" פועלת ברחבי הנגב, ושמה לה למטרה לקדם את השירותים החברתיים בדרום. העמותה מפעילה יותר מ־80 תוכניות המספקות מענה לכ־10,000 מקבלי שירות. מוקד הפעילות הוא בתוכניות הקשורות לילדים ונוער בסיכון, בעלי מוגבלויות, אלימות במשפחה, התמכרויות ותעסוקה. 

"בעלי לשעבר היה מרביץ לי כל הזמן, וגם פתח לי את הראש", מספרת יסמין. "הוא היה גם מקלל, נותן לי מכות רצח ונהג כלפי בברוטליות. התלוננתי במשטרה, ברחתי ממנו למשפחה שלי, וגם שם לא היה לי קל מכל הבחינות. גם שם חוויתי אלימות. מצאתי דרך האינטרנט מספר טלפון של מוקד המטפל בנשים במצוקה והפנו אותי לעמותת 'יחדיו'". 

את זוכרת את הרגע שבו הגעת למקלט?

יסמין: "הגעתי בלילה עם הילדים. יום למחרת הם ישר רצו לתת לי הרגשה טובה ושלחו אותי לספר לעשות תסרוקת. הייתי במקלט חצי שנה, קיבלתי עובדת סוציאלית מעולה שעזרה לי וגם עורך דין שסייע לי. בהתחלה הייתי בפחד כל הזמן. אף על פי שיכולתי לצאת לסידורים מחוץ למקלט, ישבתי שם חודשיים בלי להוציא את הרגל מהדלת. פחדתי שהגרוש שלי ימצא אותי ושיקרה לי משהו. בהתחלה מרוב הפחד והחנק אפילו השתוללתי קצת במקלט. רק כשהרגשתי שיש לי באמת תמיכה, הצלחתי להרגיש יותר ביטחון. היו מלווים אותי לסידורים, התחברתי לכל המדריכות".

רימה: "כשראיתי לראשונה את יסמין, זו הייתה אישה עם חוסר אמון באנשים, מבולבלת. היה לה מאוד קשה, היא הייתה כולה רועדת, פוחדת. היא סיפרה לי את סיפור חייה עם המון בכי וכאב. היא הייתה מספרת סיפורים מאוד קשים על כל סוגי האלימות שעברה בחיים. אחרי כמה ימים טובים ראיתי בפנים שלה שהיא לא מפסיקה לחייך. בהתחלה היו לה עוד מחשבות לחזור לבעלה, אבל הייתי מסבירה לה שעות שגברים זה לא הכל בחיים, ואנחנו לא צריכות להשפיל את עצמנו כדי להיות בזוגיות".  

יסמין: "רימה בחורה מדהימה, היא תמיד הקשיבה לי, עזרה לי. תמיד נפתחתי בפניה, סיפרתי לה הכל. בכל פעם כשהייתי צריכה, היא הייתה מכניסה אותי לחדר שלה ומקשיבה לי".

יסמין ורימה. צילום: עידן אסלן

 החיבוק הראשון

יסמין עזבה כאמור את המקלט לפני עשר שנים, אך היא עדיין נמצאת בקשר עם העובדות ומבקרת בו עם ילדיה. "אני והילדים שלי מאוד אוהבים את המקום", מסבירה יסמין. "המקלט הזה היה הכתובת הראשונה שלי בחיים החדשים. זה היה המקום הראשון שחיבק אותי, נתן לי כוח, נתן לי כבוד, נתן לי להרגיש שיש לי ביטחון בעצמי. כשיצאתי מהמקלט הלכתי ללמוד. אני מאושרת וגם יודעת שיש לי את רימה, שתמיד אני יכולה לפנות אליה". 

"יסמין אישה מיוחדת, מאוד חמה, אהבה לתת ולא רק לקבל", מספרת רימה, שעובדת במקלט 21 שנים. "למשל בהכנת אוכל יסמין הייתה מאוד משקיעה, לא כדי לרצות אלא כי זה באופי שלה. היא גם נתנה דוגמה לאמהות אחרות. עד היום היא מתקשרת אלי כדי להתייעץ. אנחנו גם מתראות פעם בחודשיים ואוהבות מאוד אחת את השנייה. אני מאוד גאה ביסמין  ואוהבת לראות את החיוך שלה. היא בנתה חיים חדשים וזה מאוד מחמם את הלב. העובדות במקלטים חשופות ללחצים לא מעטים ולפעמים גם לאיומים, אבל בסופו של דבר אנחנו מרגישות שההצלחה של הנשים זו ההצלחה שלנו".