אחרי מותו של בני, ליאור, הגעתי לתובנות מסוימות. למדתי לחיות אחרת. אני יודעת שצריך לחיות את היום, ליהנות מהרגע", אומרת מימי זיו. "יש ציורים שבהם אני נהנית מהרגעים הקטנים, למשל מהקפה של הבוקר. יש למשל ציור אופנה עם ההאשטג firstcoffee# או ציורים המלווים בכל מיני אמירות כמו good vibes או girl power. הדברים החיוביים האלה גם נכנסו לתוך הציורים".

מחרתיים, יום שבת, תיפתח במסגרת "העונה הישראלית לעיצוב חולון" תערוכתה החדשה של זיו MYARTJOURNAL# - איורי אופנה. התערוכה, שאצרה לאה פרץ, ראש המחלקה לעיצוב אופנה בשנקר, תוצג עד 3 במרץ בגלריית המשכן בית מאירוב בחולון. ניתן יהיה לראות בה את עבודותיה של זיו מהשנה החולפת, כולן נוגעות באופנה ומאופיינות ביצירתיות ובצבעוניות, אחרי עשור שבו ציירה בעיקר את כאב האובדן והשכול.

התמונה האחרונה

זיו (61) מחולון היא אמנית ומרצה לאיור אופנה בשנקר המלווה דורות של מעצבים. בשנת 2003 איבדה את בנה ליאור ז"ל, שנפל במסגרת שירותו הצבאי. "ליאור, השני מבין שלושת ילדיי, היה ילד מאוד שובב", היא מספרת. "תמיד טיפס על גדרות, תמיד נפצע, תמיד על הקצה. זה ילד שכל החברים היו סביבו, תמיד עם חיוך מאוד גדול, תמיד רגוע, לא דואג. הוא היה מתופף, למד תולדות האמנות ומאוד אהב לצלם. ליאור נלחם כדי להגיע לדובר צה"ל, שירת שם כצלם צבאי ונהרג בפעולה מבצעית בעזה. הוא לא היה צריך לתעד את הפעולה הזאת, אבל שכנע את המפקד שהוא רוצה לצאת אליה. עם עוד שני מסריטים, ליאור חבר לכוח של גבעתי לפעולה של פתיחת מנהרות ברפיח. הוא צילם סטילס, ירו עליהם והוא נהרג במקום. היה בן 19.5 במותו".

זיו מספרת שלמרות השנים שחלפו, היא נזכרת לא פעם ברגע שבו הודיעו לה על האסון. "אני חוזרת לנקודה הזאת בכל פעם כשחייל נהרג", היא מודה. "כשאני שומעת את המשפט 'הודעה נמסרה למשפחתו', אני נמצאת בדיוק באותה נקודה. אני יודעת מה זה 'הודעה נמסרה למשפחה'. אני יודעת שהחיים שלהם יתהפכו. החיים שהיו להם כבר לא יהיו אותם חיים. אף על פי שעברו כמעט 16 שנה מאז האסון, אני חווה כל הודעה כזאת מחדש. ליאור שירת ברחוב הארבעה בתל אביב, והייתי מאושרת שהוא נמצא קרוב לבית. היה חוזר כל יום הביתה, ולא ידענו שהוא יוצא לפעולות כאלה. גם באותו יום לא ידענו שנסע לעזה. חשבנו שהוא נוסע לבאר שבע. ההודעה הזאת נחתה עלינו כמו פצצה מהשמיים".

ליאור זיו ז"ל. צילום: אלוני מורליאור זיו ז"ל. צילום: אלוני מור

זו טלטלה בלתי נתפסת.

"רציתי למות. לא רציתי לחיות. חשבתי שהחיים נגמרו. זה הדבר הכי נורא: מודיעים להורים שהילד שלהם נהרג. כאילו לוקחים לך חלק מהגוף. הורים לא צריכים לקבור את הילד שלהם. זה משהו שאין לו מילים, אין לו הסבר. פצע פתוח לכל החיים. כיום אני מרגישה שזה פצע שפשוט לומדים לחיות איתו".

מאין שאבת כוחות?

"מהמשפחה הקרובה והמורחבת. יש לנו משפחה מאוד תומכת ובזכותה אנחנו שורדים את החיים. במהלך השנים גם הגעתי עם עצמי לכמה תובנות. אם אני רוצה לחיות - אני רוצה לחיות טוב. אני לא רוצה לבכות, לא רוצה להיות עצובה. נולדו לי שלושה נכדים. אני לא רוצה שיראו אותי בוכה וכואבת. הם מעלים חיוך ואושר אמיתי על פניי והחיים ממשיכים".

מותו של ליאור השפיע גם על יצירתה של זיו. "אחרי שהוא נהרג, היה נראה לי מאוד שטחי לצייר אופנה ולהתעסק בצבע", היא מספרת. "כן חזרתי לצייר כי זה הכלי שאני עובדת איתו, אבל ציירתי את הכאב שלי. זה התבטא בעיקר בדברים יותר אבסטרקטיים ובצבעי אדום ושחור. לא יכולתי לצייר דברים ברורים. בהתחלה ציירתי למשל להבות או דברים שמתפוצצים, אחר כך השתמשתי בקולאז'ים מעיתונים. ב־2008 הייתה לי תערוכה בשם 'נשברת לרסיסים', שבה צילמתי את עצמי בכל מיני סיטואציות מאוד קשות. ציירתי את עצמי ממש נשברת. זו הייתה תערוכה מאוד קשה לצפייה".

המשפחה בחרה להנציח את ליאור בתחרות ובתערוכת צילום על שמו, המתקיימות מדי שנה במחלקה לאמנות רב־תחומית בשנקר, ובמסגרתן ניתנים מלגה ושני פרסים לסטודנטים בתחום הצילום. "מותו של ליאור לא השפיע על העבודה שלי, על ההוראה עצמה", זיו מספרת, "אבל היה לי קשה כשסטודנטים היו מבקשים שאראה להם ציורי אופנה שלי. לא היו לי, כי כאמור ציירתי רק דברים קשים. ההוראה הייתה עבורי מפלט. הייתה לי סיבה לצאת מהבית, להתלבש. אלה היו לפחות כמה שעות של רגיעה. אני מאוד אוהבת את העבודה שלי. זה עושה לי טוב, זה בדמי".

בתערוכה החדשה, זיו כאמור חוזרת לצבעוניות ולתחושות של שמחה. "יש בה למשל עשרות איורי אופנה בגודל מאוד קטן", היא מספרת. "חלק מהתערוכה למשל הוא יומן משרדי גדול שקניתי וציירתי בו בכל יום בשנה שעברה. לא רק ציירתי, גם הדבקתי חומרים יומיומיים כמו למשל תרופות, כרטיסי טיסה. כל מיני דברים שקרו לי במהלך השנה. היומן הזה בעצם התמלא בחוויות שקרו לי, והוא כולל גם ציורי אופנה. דפי היומן יהיו תלויים בתערוכה. אני גם חולת אינסטגרם, מתעדת את הציור שלי בסרטונים. התערוכה תהיה גם מלווה בווידיאו שמראה את תהליך העבודה. אני חיה מאוד את הציור. אין יום שבו אני לא מציירת".

האמנות עזרה לך לשרוד את הימים הקשים?

"אני בוגרת שנקר ועשיתי גם תואר שני בתרפיה באמנות בלסלי קולג'. כשציירתי, אף פעם לא חשבתי על זה, אבל באיזשהו שלב כשהסתכלתי על הדברים מלמעלה וראיתי את כל העבודות, הבנתי שהציור עזר לי לשרוד את התקופה הקשה, להוציא את כל מה שהיה לי בפנים. זה הכלי שלי, משהו שאני יודעת לעשות. הציור היה אחד הכלים שלי להשתקם. כשציירתי את הציורים העצובים, ליאור כל הזמן היה ברקע. כשציירתי את הציורים השמחים, בחלק מהם הוא כן היה ברקע, ובחלק אחר לא".


אוויר לנשימה

זיו מספרת שהשמחה והצבע חזרו לציוריה לא ביום אחד. היא עברה תהליך. "לפני שלוש שנים הייתי בקורס בלונדון בציור אופנה", היא אומרת, "ושם ציירתי בצבע. היה גם איזשהו תהליך פנימי שעברתי. הרגשתי שאני מוכנה ורוצה להכניס צבע לחיים שלי, אוויר לנשימה. התחלתי לצייר ציורי אופנה צבעוניים, ובאותה אינטנסיביות גם התחלתי לעבוד בצבע בכמויות אדירות. כמובן העליתי הכל לאינסטגרם, הרגשתי שזה עושה לי טוב.

היה איזשהו שלב שבו החלטתי במודע להפסיק לצייר דברים קשים. לפעמים היו לי רגעים או ימים קשים, שבהם כן ציירתי ביומן את מה שחוויתי. זה לא שהכל פתאום שמח וצבעוני, אבל החלטתי לאפשר לרגעים שמחים להיות קיימים בחיים שלי. זה אפילו בא לידי ביטוי בבגדים שלי. קודם לבשתי רק שחור, ולאט־לאט התחלתי להכניס גם צבעים. בהתחלה הוספתי צעיפים צבעוניים, אחר כך גם בגדים צבעוניים".

המחשבה על התערוכה החלה לפני שנה. "פנה אלי רפי וזאנה, עוזר מנכ"ל עיריית חולון לתרבות ואמנות, ושאל למה אני לא עושה תערוכה בחולון", היא מספרת. "אני גרה בחולון מגיל 7, ואם היית אומרת לי שתהיה לי תערוכת יחיד בעיר, לא הייתי מאמינה. כשרפי הציע לי, התרגשתי מאוד. בחרתי בלאה פרץ כאוצרת התערוכה. היא מורה לאמנות ואני סומכת עליה, מעריצה את הידע שלה ויש בינינו כימיה נהדרת. אני מרגישה שהיא מקדמת אותי מאוד.

לאורך השנה היה בינינו דיאלוג, והעבודות בתערוכה הן בעצם התוצר של הדיאלוג הזה. זה היה ממש כמו מנחה וסטודנט. אני מתרגשת, גם בשל הכמות הגדולה של הציורים וגם מפני שאני ומשפחתי גרות בחולון. מובן שהתערוכה הזאת גם מסמלת סוג של דף חדש עבורי. היא מעבירה מסר של להכניס צבע לחיים וליהנות מכל רגע. אני מאוד מקווה שמכאן רק אתקדם עם הצבעוניות, ולא אחזור אחורה אל השחור והאדום".