בימים שבהם רשימת ההקלות הדינמית בצל הקורונה ממשיכה להתארך ומאפשרת לצאת מהבית, להיפגש עם בני משפחה וחברים, ללכת לעבודה, לשבת בבית קפה או מסעדה, או אפילו לקפוץ להגיד מזל טוב לזוג בחתונתו, רבים מהאזרחים הוותיקים אינם ממהרים לממש את החופש הזה, כל שכן עתה בהתגבר החשש מגל שני. הם אינם חוזרים למרכזי היום, ממעטים להיפגש עם חברים, אינם יוצאים להליכות, ונמנעים מלהשתתף בחוגים. הם עודם מסוגרים בבתיהם ומתמודדים עם בדידות וחרדה. אוכלוסיית הגיל השלישי בישראל (מגיל 65 ומעלה) מונה כמיליון איש ואישה. בפרוץ נגיף קורונה הם הוגדרו כ”קבוצת סיכון” והיו הראשונים “שהוגלו” אל סגר ובידוד, אף שרבים מהם מתפקדים ומרגישים טוב.

“כל המשאבים נלקחו מהם. מפגשים עם בני המשפחה נאסרו, מרכזי התמיכה, מועדוני היום ומרכזי התרבות, כמו גם המפגשים עם העובדים הסוציאליים בוטלו. החל גל של גילנות שהציג את כל הקשישים כמקשה אחת: ‘אוכלוסייה פגיעה’. זו התייחסות שמערערת את תחושת הערך והביטחון העצמיים, פוגעת במקומם בחברה וביכולתם להוסיף ולתרום לה”, אומרת ד”ר שושי קיסרי, מטפלת בדרמה תרפיה ומתמחה בתחום הגרנטולוגיה. “החל בימים הראשונים לסגר אפשר היה לראות שהבדידות פוגעת בחוסן הנפשי שלהם, בהיותה גורם מרכזי בהחרפת תסמיני דיכאון וירידה בקוגניטיביות”.

משאבים נפשיים

לתוך המקום הזה, נולדו באחרונה פרויקטים שמובילים גופים ואנשים פרטיים לטובת הקשישים והקשישות, ההורים והסבים של כולנו, שבדידותם נגעה בלבם של היזמים, ומטרתם היא לעודד אותם לעשייה וליצירה ולהקל את הבדידות המתמשכת.

במכללה האקדמית תל חי פועל מיזם של התוכנית לתואר שני בדרמה תרפיה “סיוע רגשי מרחוק לאוכלוסיית הגיל השלישי” באמצעות הטלפון, בהובלתה של ד”ר קיסרי, מומחית לטיפול בדרמה תרפיה בגיל השלישי ממכללת תל חי. הפרויקט נמשך 12 שבועות, בהפעלתם של 15 סטודנטים וסטודנטיות מתל חי, ובשיתוף עם עמותת “מטב”, מרכז יום “מבוא חרמון”, מרכז יום בבית האבות הספרדי בחיפה והאגודה הישראלית לגרנטולוגיה.

“פיתחנו תהליך ליווי וטיפול בטלפון גם כדי לחסוך מהקשישים התמודדות עם קשיים טכנולוגיים, תוך שילוב כלים יצירתיים מתחום הדרמה תרפיה, כמו מוזיקה ושירים שליוו את הקשישים בחייהם, סיפורי חיים והעלאת זיכרונות, חיבור לחפצים, כתיבת מכתבים, דמיון מודרך ועוד”, מסבירה ד”ר קיסרי ומספרת על מטופלת שהקשר איתה החל בשיחה על ריח המרק שהתבשל בבית השכנה. “הריח עורר בה זיכרון של מרק שאמא שלה בישלה לה ושל מאכלים שהיא הכינה לילדיה. זיכרון הריח הנכיח בשיחה את התפקידים שהיו לה בעבר ואינם נדרשים עוד. בזקנה אדם חווה אובדן תפקידים משמעותיים, אבל בתקופה הקורונה האובדן בלט במיוחד”.

רונלי רוזנפלד, סטודנטית במכללת תל חי, תומכת רגשית בשלוש קשישות, פעמיים בשבוע, בשיחה של 45 דקות בכל פעם. “אנחנו לא נשארות רק עם המילים”, היא אומרת. “אני חותרת להעביר את השיחה גם לפסים יצירתיים”.

כלומר?
“אנחנו כותבות ביחד את זיכרונות החיים של המטופלות על פי התחנות בחייהן. מדברות על התמודדויות בעברן תוך שימת דגש על המשאבים הנפשיים שסייעו להן לעבור את התקופות הקשות, עם השלכות על הימים האלה. אנו דנות בזוגיות שהייתה או יש להן. לעתים אנו בוחרות שיר שנשמיע בפגישה, או מכינות מעין פלייליסט של השירים שליוו את המטופלת מילדותה, מעבירות תמונות בוואטסאפ או בוחרות חפץ ותמונה מהבית לשיחה ולמשחק תפקידים, גם מדברות על חלומות ועל העתיד. הנשים מתרגשות לקראת השיחות שלנו, ‘חיכיתי כל היום לשיחה איתך’ הן אומרות”.

בעמותת PHOTO IS:RAEL החליטו לשים פוקוס על תמונת בדידותם של הקשישים והקשישות בימי הקורונה עם “חיבור מצולם” – פרויקט בהשתתפות אלפי קשישים המבטאים את עצמם באמצעות שפת הצילום. לדברי אייל לנדסמן, ממייסדי העמותה, המשמש היום מנכ"ל הארגון והמנהל האמנותי של פסטיבל הצילום הבינלאומי השנתי שמהווה חלק מפעילות העמותה, בחודש האחרון נפתחו 70 קהילות צילום אונליין לטובת כ־1,000 קשישים וקשישות, בהנחיית עשרות מנחים המלווים ומדריכים את “פרחי הצילום” במסגרת קבוצתית ופרטנית. “מדובר בתהליך טכנולוגי מאתגר שדרש הרבה סבלנות. במשך שבועיים לימדנו את המצטרפים, גם באמצעות סרטונים ומצגות, כיצד להתחבר לזום”, מעיד לנדסמן.

במסגרת פרויקט “חיבור מצולם” מתקיימות פעם בשבועיים הרצאות והדגמות בזום של צלמים מקצועיים ובהם אלכס ליבק, ורדי כהנא ואחרים ובהשתתפות כ־700 קשישים. הפעילות השבועית מתקיימת בתוך 70 הקהילות, ובכל קהילה חברים כ־15 קשישים וקשישות. הם מעלים תמונות שצילמו ומשוחחים ביניהם. הצלמת המשתתפת המבוגרת ביותר היא בת 93, וכרבע מהצלמים הם בני 80 ומעלה. בין המשתתפים יש חובבי צילום, ולדברי לנדסמן, בקבוצות אחרות צריך היה ללמד הכל מהתחלה, “כולל היכן נמצאת המצלמה באייפון”.

“הקשישים מצלמים את החלום כדי לצאת מהבדידות", הוא אומר. "הם מעלים תמונות שצילמו מחלון הבית, ולפעמים מישהי מצלמת שמלה יפה שהיא מייחלת לרגע שבו תשוב ללבוש אותה. או לדוגמה, בת 80, מורה לאנגלית שכל חייה עסקה בשפה, ועתה כשקשה לה לכתוב היא מגלה שהצילום פותח בפניה עולם ומלואו. הצילום הוא שפה שמחברת את הקשישים עם משפחותיהם ועם הקהילה הקרובה. יש בהם צלמים ששפת הצילום שלהם היא שפת המשוררים וארצה להציג את העבודות שלהם בפסטיבל הצילום הבינלאומי ה־8”.

בימים אלה מתקיים גיוס המונים של עמותת PHOTO IS:RAEL באתר jgive.com מתוך כוונה להגדיל את הפרויקט החינמי בעבור 5,000 משתתפים, על מנת לכסות עלויות המתחייבות מהפעילויות השונות, תחת שם הפרויקט “חיבור מצולם”.

פרויקט ''שמח בלובי'' (צילום: פרטי)פרויקט ''שמח בלובי'' (צילום: פרטי)

אנרגיות חדשות

כשבני זוג ותיקים מוצאים את עצמם ביחד במשך חודשים, רק הם בפנים ואימת הקורונה בחוץ, הבדידות הזוגית מעצימה לעתים מתחים וקשיים שהיו קיימים ביניהם גם לפני הקורונה. זוג המטפלים נרקיס וצבי שלוים שמטפלים בנפרד וביחד בהיליניג, רייקי ושיטת NLP לדמיון מודרך, העתיקו את הטיפול מהקליניקות בתל מונד ובתל אביב לממד הווירטואלי. השניים התגייסו לסייע לקשישים וקשישות עם טיפול היליניג קבוצתי באמצעות מפגשי זום המשתפים כ־40 אנשים בני 65 ומעלה.

“לקראת המפגשים פרסמנו את הנושא, ולמפגש הצטרפו אנשים בעלי אותו דפוס, מה שאפשר לנו לכוון את ‘התדר’ לטיפול בהילינג”, מסבירה נרקיס. “למשל, ערכנו מפגשים בנושא ‘חרדה קיומית’ שהוא נושא משמעותי עבור בני הגיל השלישי בזמן הקורונה. החרדה הציפה אצלם זיכרונות על התמודדויות עבר כמו עלייה, מלחמות, מחסור. במהלך המפגש שנמשך שעתיים אני מנטרלת פחדים, כאבים וחוסר ביטחון ומאזנת את המשתתפים מול השינויים שכפתה הקורונה. אני מטמיעה בהם אנרגיות חדשות. חלק מהמפגשים הקבוצתיים לבני הגיל השלישי ניתנו ללא תשלום”.

וכשקשה ועצוב על הלב, יש מי שרואה לעצמה חובה לשמח את לבם של הזקנים. נועה קדמון מפעילה בשבועות האחרונים את “שמח בלובי”, מיזם המביא מוזיקאים מתנדבים להופעות אישיות בבתי הקשישים. “לאחר שחילקתי מזון לעשרות בתי קשישים, הבנתי שמה שחסר להם בתקופה זו הוא מזון לנשמה. ואין יותר משמח ממוזיקה שמפעילה את קסמיה על נפש בודדה”, אומרת קדמון.

לטובת הופעת פיילוט גייסה קדמון חבר מוזיקאי וביחד עם הגיטרה וזר פרחים הם נתנו בראש עם הופעה אישית לבת 85. “המפגש וההופעה היו כל כך מרגשים ומשמעותיים, שבעקבות כך פניתי לעשרות מוזיקאים שיתגייסו להופעות”, היא מספרת, “ובמקביל פניתי גם לעמותות ולבתי אבות ודיור מוגן. מזה כחודשיים שהפרויקט רץ עם עשרות מוזיקאים מתנדבים שמופיעים בדירות, בלובי של חדרי המדרגות, בחצרות בתים בפני אדם אחד, כשלפעמים השכנים מצטרפים. אני מקפידה להעניק יחס אישי לכל קשיש וקשישה. מעניקה להם זר פרחים או תמונה ממצלמת פולרואיד כמזכרת מוחשית ומיידית מהמפגש המרגש”.

בימים אלה מוצפת קדמון בהודעות מבני משפחה שמבקשים לשלוח מוזיקאים להופיע בפני ההורים או הסבים. גם תודות מרגשות לא מאחרות להגיע: “אמא שלי ניצולת שואה. במשך שבועיים לא היה מצב רוח טוב בגלל תאונה שעברה. לאחר ההופעה שלכם היא חזרה לחיים”, כתבה בת משפחה שקיבלה מענה מהיוזמה של קדמון.

“אנחנו גורמים לקשישים שמצבם הבריאותי והנפשי נפגע בגלל הבדידות להרגיש חשובים ומשמעותיים. מבחינתי זו הזדמנות לעשות טוב, להביא לקדמת הבמה את הישראלי היפה”, מסכמת קדמון.