חג השבועות הוא אחד החגים הכי עסוקים של הרפתנים, העמלים יומם וליל כדי לעמוד בצריכה הגדלה של מוצרי חלב. למרבה ההפתעה, בשנים האחרונות ישנם בני נוער שמגלים עניין במקצוע הזה, תוך שהם עובדים לפרנסתם ברפת וחולבים תוך שילוב עבודה זו עם לימודיהם בבית הספר.

אחד מהם הוא נדב לוי בן ה־17 מקיבוץ נצר סירני, שהתגלגל לחליבה די במקרה. “התחלתי לעבוד ברפת לאחר שיום אחד לא היו מספיק אנשים שישקלו את התחמיץ”, הוא מספר. “אז מנהלת העבודה צלצלה אליי ושאלה אם אני במקרה פנוי להתנסות בזה. הייתי בן 14, וזה די עניין אותי אז הסכמתי. הגעתי, שקלתי והתאהבתי”.

בהמשך, החל להיכנס גם לעבודות החליבה ושאר המטלות ברפת. “אני אוהב את זה מאוד”, הוא מצהיר. “יש אנשים שאני נהנה לעבוד איתם. אני גם עובד על הטרקטור שזה משהו שאני מאוד אוהב, ובחליבות אני רואה מעין יציאה מהשגרה”.

למה?
“כי לרוב אני לבד שם עם עוד עובד תאילנדי, כך שאין לנו יותר מדי על מה לדבר, אז יש לי את השקט שלי לעשות את העבודה ולתת מנוחה למוח למשך שעתיים וחצי. אני אוהב את זה”.

נדב לוי (צילום: פרטי)
נדב לוי (צילום: פרטי)

לוי עובד ברפת שלוש־ארבע פעמים בשבוע ובחופשים. “אני משתדל בעיקר לחלוב חליבות צהריים וערב, אבל כשיש לי זמן אז גם בבוקר לעתים, בעיקר בחופשות”, הוא אומר. “אני מאמין שבעתיד הקרוב אמשיך בזה. זה משהו שכיף לי לעשות. אני רואה שעוד ועוד בני נוער עובדים ברפת. בכל שנה אני נהנה לראות את מעגל העבודה הזה: הצעירים שמגיעים לגיל צבא - מתגייסים ועוזבים את העבודה ואז מצטרפים עוד ועוד ילדים קטנים והמסה הזו גדלה מדי שנה בשנה. זה מרגש לראות את זה”.

משהו חינוכי

עמית שכטר בן ה־17, תלמיד כיתה י”א מקיבוץ שלוחות בעמק בית שאן, התאהב בחליבה ברפת בהשראת אביו. “אבא שלי, עירוני במקור, התלהב מכל הקטע של קיבוץ ותמיד רצה לגור במקום כזה", הוא מספר. "כשעברנו הנה, הוא התחיל לעבוד ברפת, וכילד סקרן בן 9, רציתי לבוא לראות מה הוא עושה. הוא לקח אותי יום אחד לחליבה בארבע בבוקר ונהניתי מכל רגע. בהמשך הצטרפתי אליו עוד פעם ועוד פעם, ולמרות שלא הייתי בגיל לעבוד, הרפת הכירה בזה שאני מצטרף אליו לעזור לו. ברגע שהגעתי לגיל 15, הגיל שבו המדינה מאפשרת לעבוד, התחלתי לעבוד בזה גם לפרנסתי. ברפת אהבו את העובדה שעד שהגעתי לגיל הזה - התנדבתי, כי ראו בזה גם משהו חינוכי”.

מה אתה אוהב ברפת?
“את האחריות. סומכים עליי לנהל את החליבה. אני קובע מתי מתחילים ומתי מסיימים. זו הרגשה מדהימה”.

עמית שכטר (צילום: פרטי)
עמית שכטר (צילום: פרטי)

שכטר מקפיד לעבוד בקיבוץ מינימום פעם בשבוע ולשלב בלו”ז גם את לימודיו. “זה לא מתנגש כל כך עם חיי חברה כי חליבות הן לרוב בשעות מתות, מוקדם מאוד בבוקר או מאוחר בלילה", הוא אומר. "אני לומד חמישה ימים בשבוע וביום שישי מגיע לחליבה. כשיש חופש, אני עובד שלוש־ארבע פעמים בשבוע. אני מאוד אוהב את זה ולגמרי רואה את עצמי עוסק בזה גם בימים שאחרי הצבא”.

“כשהייתי בכיתה ו’ ושאלו אותי באיזה ענף בקיבוץ אני רוצה להתנדב, בחרתי להיות ברפת כי זה המקום הכי מתאים לי”, מספר להב מדינה בן ה־17 מקיבוץ אורים, במערב הנגב הצפוני. “ברגע שהתאפשר לי גם לעבוד שם במשרה מלאה ולהתפרנס מזה – היה לי ברור לחלוטין שאמשיך בזה גם מתוך בחירה”.

להב מדינה (צילום: פרטי)
להב מדינה (צילום: פרטי)

מה אתה אוהב בזה?
“אני אוהב את השגרה שיש ברפת. בכל שעה שאתה מגיע, בין אם זה ב־11 בלילה או בשלוש לפנות בוקר – תהיה עבודה ברפת כי זה משק עם פרות ובעלי חיים. תמיד יש מה לעשות. יש אווירה טובה וצוות טוב, זה גם מחדד את ערכי הציונות ואהבת הארץ והאדמה, אז אני רואה בכך אופציה מושלמת. יש עוד ועוד בני נוער שהולכים על זה. אצלנו יש 11 בני נוער שמגיעים לעבוד בחופשות בשביל דמי כיס. אני ועוד אחת מהשכבה שלי עובדים במשרה מלאה ברפת. בשבוע רגיל אני עובד בין שלוש לחמש פעמים בשבוע, תלוי בלימודים ובלחץ המתכונות והבגרויות”.

אתה מרגיש את ההכנות לשבועות?
“בטח, זה חג החלב ויש התרגשות עצומה כי זה נותן לי הרגשה שאני חלק ממשהו גדול. יש אווירה חגיגית יותר לקראת שבועות”.

עילאי פייגין בן ה־16 וחצי ממושב תל עדשים בעמק יזרעאל עובד ברפת כבר ארבע שנים, ומשמש לא רק כיד עובדת בחליבות, אלא גם מדריך נוער ומלמד את הדור הבא לחלוב. “חשוב ליצור המשכיות לדור הצעיר”, הוא אומר. “חשוב שילדים ילמדו את זה ויעבדו בזה כי זה העתיד של הרפתות והמושב. אני מכוון אותם ורואה את ההתעניינות שלהם, וזה משהו שמרגש אותי. אני אוהב את האווירה, ההווי ופעולת החליבה. האהבה הזו נטמעה בי כשעזרתי לאבא בעבודה שלו במושב. כשגדלתי החלטתי לעבוד בזה גם. אני אוהב לעבוד עם בעלי חיים”.

פייגין מציין שהוא וחבריו העובדים ברפת מגדילים את כוח העבודה לקראת החג הקרב. “אנחנו מכינים שמנת מהחלב שלנו, ולכן צריכים לספק יותר עבודה, זה אתגר מהנה”, הוא אומר.

אליה שאול בן ה־16 מקיבוץ אייל באזור השרון הגיע לעבוד בחליבות ברפת בעיצומה של הקורונה. “התחלתי לעבוד בגידולים לעגלים, ואז נכנסתי לחליבות”, הוא מספר. “כבר בשנה שעברה התחלתי לחלוב ברפת רובוטית, אבל השנה התחלתי גם לחלוב בעצמי”.

איך התגלגלת לזה?
“נתנו לתלמידי כיתה ט’ בקיבוץ לבחור איפה להתנדב, אז בחרתי להתנדב ברפת, וכשהגעתי לגיל שבו אני יכול גם לעבוד, אז התחלתי להתפרנס מזה גם. בקורונה יצא לי לעבוד לא מעט, וזו אחלה עבודה, זה מאוד נוח שזה בקיבוץ והפרות מאוד חמודות”.

איך אתה משלב את זה עם לימודים?
“יש תקופות שיש יותר מבחנים ותקופות של פחות, אבל אצלנו בשכבה יש שבעה בני נוער שעובדים ברפת, ואנחנו חברים, אז כשיש לנו מחויבויות, אנחנו מגבים זה את זה ומאזנים בינינו כדי לנהל את הזמנים כמו שצריך. אנחנו מרגישים שזו מחויבות עבורנו לעזור ברפת”.

תמשיך בזה כשתגדל?
“אני לא מכוון לזה ולא יודע אם ארצה לעבוד ברפת כשאגדל, אבל בשנתיים הקרובות אני מניח שאמשיך בכך”.

קשר אישי עם הפרות

ישנם גם בני נוער שעובדים ברפת כחלק מהמסורת המשפחתית, למשל האחיות ענבר (17) וענת (14) יריב, בנותיו של הרפתן צור יריב מ”רפת יריב”, מוסד משפחתי בן עשרות שנים בכפר יהושע. “סבא שלי וסבא רבא שלי היו מהחלוצים שהקימו את הרפת הזו, ואני ואחותי מקוות להמשיך אותם עד כמה שאפשר”, מציינת ענבר.

“אין מקום להתווכח, זה ברור שאנחנו נעבוד ברפת, כל המשפחה עובדת בזה”, מוסיפה אחותה ענת, “זה לא מכפייה, אנחנו מאוד אוהבות את זה”.

ענבר וענת יריב (צילום: פרטי)
ענבר וענת יריב (צילום: פרטי)

“מעבר לפרנסה שזה מקנה לנו, אנחנו נהנות מזה, וזה הרבה מעבר לעבודה וליחסים של נותן ומקבל, זה נותן לנו ערכיות לחיים”, אומרת ענבר. “הקשר בינינו לבין הפרות עצמן הפך לקשר אישי כבר. חקלאות היא הדבר הכי ציוני וישראלי שיש, ואני רואה בכך תגמול לא רק כלכלי, אלא גם לנפש ולמדינה הזו”.

אתן רואות את עצמכן ממשיכות את השושלת המשפחתית הזו?
ענבר: “אני רואה את אבא שלי מוותר על נסיעות לחו”ל כי הוא דואג לרפת, ואני לא רוצה להיות כזו. אני רואה את עצמי אולי גרה בתל אביב בעתיד, אבל זה לא משנה את העובדה שאני נורא אוהבת את הרפת ורוצה להיות חלק מזה תמיד”.
ענת: “זה תלוי באיך החיים ימשיכו. אם יש לך אפשרות לעשות משהו שאת אוהבת, ואם את באמת רוצה להישאר קרוב לבית. זה תלוי בבן אדם”.

איך נערכים לשבועות אצלכן ברפת?
ענבר: “זה חד־משמעית חג לרפתנים. סבא שלי מייצר גבינות ושמנת מהחלב של הרפת, זו שמנת די מפורסמת, ולקראת שבועות אנחנו מכפילים פי כמה את כמויות החליבה כי באים מכל קצוות הארץ לקנות”.

"הקורונה הבהירה לכולנו את חשיבותו של הייצור המקומי", אומר ליאור שמחה, מנכ"ל יצרני החלב בישראל. "כמי שפועלים לחזק את החקלאות הישראלית לדורות, זה ברור לנו שקודם כל עלינו להשקיע בחינוך דור העתיד, הוא זה אשר יוביל את החקלאות וענף החלב קדימה. ענף החלב בישראל הוא מהמובילים בעולם, והרפתנים היום נדרשים להבנה בתחומים רבים כמו טכנולוגיה, וטרינריה ואפילו הנדסת מזון. זהו העתיד של החקלאות, והדור הצעיר בענף מוכיח את עצמו כדור פעלתן הרוצה להנהיג. אני תקווה שנמשיך לראות עוד ועוד צעירים כאלה במדינה כולה".  

אפליקציית סאנדו להתנדבות בחקלאות מציעה לבני 15 ומעלה לציין את שבועות ממש כמו פעם ולהתנדב לחליבה וטיפול בפרות ועיזים, קטיפים של פירות העונה והתנסות והכרה של עולם החקלאות ההדרופוני והאורגני.

לפרטים: https://sundoapp.com/