לפעמים נאלצת ההיסטוריה להילחם על עתידה. היא מצווה על היומיום להירגע כדי שתפלס את דרכה אל יציע החיים. לאחרונה הסתננה לכאן הבשורה שאוזבקיסטן מקדמת שיתוף פעולה ארכיוני עם ישראל. זאת בשורה כי היא מצעידה את המחקר אל תיעוד של קהילה עלומה, אל קיום יהודי במחוזות שנכתשו בפרסות סוסיו של ג’ינגס חאן, אך ניצלו משרשראות ה”פאנצרים” (הטנקים הגרמניים). כשהנאצים פלשו לברית המועצות, פתחה אוזבקיסטן את שעריה ליהודים שברחו מפני הגרמנים. עתה היא פותחת את מכרות ההיסטוריה.

הארכיון האוזבקי ינגיש מידע על קורות היהודים במלחמה ההיא ולפני כן. הסכם ראשון ייחתם בשבועות הקרובים עם הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי בירושלים ואחריו כנראה גם עם יד ושם. “ההסכם התאפשר הודות למדיניות הפתיחות של אוזבקיסטן והודות לעמדתה הנמרצת של השגרירה החדשה בארץ, פרוזה מחמדובה”, אומר ד”ר יוחאי בן־גדליה, מנהל הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי.

במערכת Uzarchive של הרפובליקה האוזבקית יש שלושה ארכיונים לאומיים, 101 ארכיונים מחוזיים ו־123 אישיים. רק בארכיון הלאומי נחות כתשעה מיליון יחידות אחסון. 550 אלף מהן מוגדרות בעלות ערך ייחודי.

האתר Evacuation archive.uz, למשל, פועל עדיין ברמה מקומית, אך בעזרת מוזיאון השואה בוושינגטון הועלו 150 אלף נתונים על פליטים – בעיקר ממוצא יהודי – שהתפנו לאוזבקיסטן במלחמה. באתר יהיה ניתן לבדוק את תאריך לידתם ומצבם המשפחתי. “עם הגישה למסמכים מהשנים 1941 עד 1945, ייפתחו אפשרויות למחקרים משותפים חדשים של מומחים מישראל ומאוזבקיסטן”, אומר מנהל Uzarchive, אולוגבק יוסופוב.

פרוזה מחמודובה (צילום: שגרירות אוזבקיסטן)פרוזה מחמודובה (צילום: שגרירות אוזבקיסטן)

חירף את נפשו


ב־9 במאי צוין בשגרירות בתל אביב יום מיגור הנאצים. בין היתר, הוצג מתחם הזיכרון של “פארק הניצחון”, שנפתח אשתקד ביוזמת נשיא אוזבקיסטן, שבקט מירזאייב.

המלחמה נגעה כמעט בכל משפחה באוזבקיסטן שהייתה אז חלק מברית המועצות. מבין 580 אלף ההרוגים נמנו עשרות אלפי יהודים. אוזבקים לחמו לא רק בקרב, אלא גם בעורף. כ־100 מפעלים פונו לרפובליקה מהשטחים שכבש הוורמאכט בברית המועצות האירופית. הם לא חדלו להזרים לחזית נשק ותחמושת. והכי חשוב: אוזבקיסטן הייתה לבית לפליטים מרוסיה, בלארוס, אוקראינה, פולין ובסרביה. מסורת האירוח האוזבקית אפשרה למיליון וחצי איש, ועמם כ־200 אלף יהודים, למצוא בית בימי זוועה. לאחד מהם קראו מקס וקסלמן.

הוא נולד ב־15 ביולי 1931 בשטעטל טפליק שליד אומן. כשהיה בן שנה פרץ ההולודומור (באוקראינית: “הרעבה עד מוות”). בשנות השידפון ההן מתו בין שלושה לעשרה מיליון אוקראינים. כדי לא לרעוב יצאה המשפחה לטשקנט. בדרך חלה האב יצחק. כשהגיעו ליעדם התבשרו שרק במוסקבה יוכלו להציל אותו. הם יצאו מטשקנט למוסקבה, אך יצחק מת לפני שהגיעו.

כשפרצה המלחמה, שבו מקס ואמו פרומה לבירת אוזבקיסטן. ללא גג מעליהם, נאלצו להשתכן בבניין הארכיון הקטן. כשהיה בן 14 התחיל מקס לעבוד בארכיון. בתחילה כמתייק, אך עם הזמן למד את העבודה מהיסטוריונים יהודים בעלי שם עולמי שברחו אף הם לאוזבקיסטן. למאמר על העת ההיא יקרא: “בית כנסת בארכיון”. כשהיה בן 18 התחיל ללמוד היסטוריה באוניברסיטת טשקנט. במסדרונות פגש את אאידה שתהיה האישה של חייו מאז ועד אחרון ימיו.

וקסלמן חיבר מחקרים היסטוריים על בסיס עבודתו בארכיון ועשה דוקטורט במכללה להיסטוריה ארכיונית. “הוא הכיר את הארכיונים כמו את המטבח שלו”, אומרת בתו פאינה. “אמרת שם של מסמך, והוא ידע היכן למצוא אותו”. את התיאטרון ביידיש פגש כשראה שם הצגה. הוא נשבה סופית כשחבר סיפר לו שהוריו השחקנים תומכים בסולומון מיכואלס (שחקן ומנהל התיאטרון ביידיש שנרצח בפקודת סטלין). משנות ה־70 התחיל וקסלמן לעסוק יותר ויותר בנושא.

הוא היה איש נחוש שהלך נגד הזרם של ההיסטוריונים הסובייטים. הם הדהדו את עמדת השלטון שברית המועצות עזרה להקים את כלכלת הרפובליקות. וקסלמן ידע שלא כך היו הדברים. באוזבקיסטן שגשגה הכלכלה עוד לפני המהפכה. הוא כתב על זה ספר. על בסיסו חיבר פוסט־דוקטורט, אך השלטונות אסרו עליו להגן עליו. אלא שזה לא הרתיע את הסטודנטים באוניברסיטת טשקנט שהצטופפו באולמותיו. הוא חירף את נפשו. סיפר על אנשים כמו משורר המחתרת גאליץ’ וזמר המחאה ויסוצקי והשמיע את הדיסקים שלהם.

“הייתי אומרת לו: ‘אבא, אתה מבין שזה מסוכן?’, והוא השיב שצריך להכיר גם את התרבות האנטי־סובייטית”, אומרת בתו. כשהבין שהפרסטרויקה אינה מהפכה שתביא לרב־תרבותיות, עלה עם משפחתו ארצה.

שחקני התאטרון היהודי בטשקנט  (צילום: משרד החוץ האוזבקי )שחקני התאטרון היהודי בטשקנט (צילום: משרד החוץ האוזבקי )

 עדויות משחקנים


בארץ המשיך את המחקר שלו על תרומת יהודי ברית המועצות לתרבות ולכלכלה. הוא התגלה כאיש עם עברית חלשה וידענות חזקה, גויס מיד עם עלייתו לאוניברסיטת בן־גוריון ועבד בה כשש שנים. ההיסטוריון בנימין פינקוס שזיהה את היכולות שלו ליקט מלגות למענו. וקסלמן הדפיס מאמרים מרתקים ברוסית, שתורגמו מיד לעברית. “זה היה פלא”, מתפעלת פאינה. כשהגיע לגיל פרישה מבן־גוריון יצא מטעם האוניברסיטה העברית למדינות חבר העמים. שם ליקט וצילם מסמכים על חיי היהודים והביאם לארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי בירושלים. במיוחד צלל לקורות התיאטרון ביידיש.

וקסלמן לא הסתפק רק בניירת וגבה גם עדויות משחקנים שעדיין שרדו. “הם דיברו רק עם אבא כי היה מאוד עדין ואמין”, מספרת בתו. דבריהם היו בסיס לספרו הנפלא “תיאטראות יהודיים (ביידיש) באוזבקיסטן: 1933־1947”. לאחר הספר המשיך לכתוב מאמרים שפורסמו גם בקנדה ובארצות הברית.

מקס וקסלמן (צילום: צילום פרטי)מקס וקסלמן (צילום: צילום פרטי)

הוא לא שכח את היד החמה שהושיטה טשקנט ליהודים במלחמה. הוא ביקש מיד ושם להעניק לאוזבקיסטן תואר “חסידת אומות העולם” על הצלת היהודים אך נאמר לו שהכבוד הזה שמור לאנשים ולא למדינות.

בשנותיו האחרונות כבר לא יכול היה לנסוע, אך עדיין הרבה לעבוד. “הוא היה סבא וסבא רבא מעולה”, אומרת פאינה. עם נינו בן ה־4 יונתן, בנה של נכדתו מריה בברלין, הרבה לדבר בטלפון. באחת משיחותיהם האחרונות אמר הילד: “אני רוצה לחבק אותך, סבא רבא, כי אתה מאוד טוב ויפה”.

קצת לפני שמלאו לו 90 נפטר בבית החולים סורוקה כשבתו לידו. בפינה על מצבתו גם חקקה: “לזכר יצחק, אביו של מקס”, שמת בדרך מטשקנט למוסקבה ומקום קבורתו לא נודע. “אבא היה שמח לו ידע שהנצחנו את אביו”.