בשנתיים האחרונות בעקבות משבר הקורונה והסגרים שהביא איתו, צוותי טיפול ורווחה חווים עומס אדיר מצד המטופלים שלהם, ולא פעם נדרשים לעבוד מרחוק ולהנגיש סיוע וטיפול בקהילה ובארגונים ציבוריים.

ממצאי מחקר, שמתפרסם כאן לראשונה, מגלים עד כמה רואים המטפלים את מגיפת הקורונה כמציאות משותפת, ומהן ההשלכות של תפיסה זו על הקשר הטיפולי בין המטפלים והמטופלים, לצד ההתמודדות שלהם עם המגיפה.

את המחקר ערכו מ"מ ראש בית הספר לעבודה סוציאלית המכללה האקדמית ספיר, פרופ' אורית נוטמן־שורץ, עובדת סוציאלית ואנליטיקאית קבוצתית, ושותפתה, עו"ס קרן שאול, והוא יוצג היום בכנס "התשמע קולי" של עמותת נט"ל, המעניקה סיוע נפשי לנפגעי טראומה על רקע מלחמה וטרור.

מהמחקר עולה כי ככל שהמטפל בעצמו מבוגר יותר ובעל ותק רב יותר, תחושות הדיכאון והחרדה שלו בזמן מגיפת הקורונה יורדות. המטפלים הוותיקים דיווחו על גמישות, יכולת ותחושת נוחות גם בדרישה לטיפול מרחוק – סוג התערבות שאתגר את דפוסי הטיפול המוכרים.

הממצאים מצביעים על האפשרות כי הוותק והניסיון בעבודה מאפשרים גמישות רבה יותר של העובדים הן בממד המקצועי והן בממד המשפחתי־אישי.

ממצא זה מראה את האתגר המורכב הנדרש ממטפלים בעלי משפחות צעירות במקביל לתפקיד הורי וטיפולי, בשעה שהמרחב הטיפולי הוא למעשה בביתם הפרטי. ככל שגילו של המטפל עולה והוא נמצא במערכת משפחתית המהווה מקור תמיכה - תחושת הדיכאון יורדת.

הממצאים מראים כי המטפלים דיווחו על בעיות דומות המעסיקות אותם ואת מטופליהם בתקופת המגיפה, בעיקר הבעיות הכלכליות ובעיות הבריאות, שהשפיעו על תפיסת הקורונה כמצב המאיץ מצוקה אצל המטפל ולהפחתת תחושת יעילות הטיפול.

פרופ' נוטמן־שורץ מדגישה: "הממצאים שופכים אור על מצוקת המטפלים בימי המגיפה, ובכך עשויים להוות בסיס לגיבוש מדיניות מיטבית שיש להחיל בבואנו לדרוש מאנשי מקצוע עבודה בתקופת אי־ודאות, כמו זו הנוכחית, על מנת להפחית את תחושות הדיכאון והחרדה בקרב המטפלים. מומלץ לאמץ מדיניות המאפשרת עבודה לעובדים ותיקים".

"הממצאים הראו כי הדרכה אינה תורמת לתחושת המסוגלות והצמיחה המקצועית בזמן המגיפה, אך יש להפנות משאבים למתן הדרכה ייעודית למצבי 'מציאות משותפת' למטפל ולמטופל, כדי להיות מוכנים טוב יותר להתמודדות עם גלי המגיפה הבאים".