לא אהבתי, למן הרגע הראשון, את מסעו של נפתלי בנט למוסקבה. הניסיון הנואל שלו “לתווך” בין מנהיג רוסיה לבין האוקראינים נראה לי, לכל היותר, כתרגיל לצרכים פנימיים. אבל עתה, ככל שמאמצי “התיווך” נמשכים, אני מתחיל להיזכר באותו פרעוש שרכב על גבו של פיל ולחש על אוזנו “תראה כמה אבק אנחנו משאירים מאחור”. אין, לדעתי, דרך עדינה יותר לתאר את מה שקורה, כנראה, באקווריום שבו ספון בנט.

אבל מה שאותי מדאיג הרבה יותר הוא התנהגותו של חלק חשוב בציבור, זה שנוהג כאילו שאין התרחשות מאיימת שממתינה לנו מעבר לפינה; מה שמזכיר לי, משום מה, את הנוסעים על הטיטניק. הספינה כבר פגעה בקרחון עצום שאיים להטביע אותה, אבל באולם הריקודים המשיכו רוב הנוסעים בשגרת יומם. להפקרות זאת אחראית, בעיקר, הצמרת השלטונית על כל רבדיה. רפיסותה בולטת לעין כל.

האיראנים ממשיכים להתעצם. מאגר הטילים שלהם הולך וגדל. ארגוני הטרור כבר ממתינים למאות המיליונים שיתחילו לזרום לקופותיהם עם הסרת הסנקציות מעל הפטרונית שלהם; ואצלנו, שר החוץ מתעופף לו ברחבי העולם כדי לחפש לגיטימציה פנים־ארצית – כך אני רואה זאת – לאפשרות שהוא יהיה יום אחד ראש הממשלה.

לא זאת אף זאת: במערכת המשפט ממשיכים להתנהג כאילו שכלום לא קורה מסביבנו. נדמה שהחלטות של הדרג הנבחר נזרקות לפח לטובת חיזוקה של מערכת אלטרנטיבית שאין עליה מוראו של החוק. מהרמטכ”ל, לדוגמה, נמנעת האפשרות לנהוג בקצין שסרח, לדעתו, כפי שהוא מוצא לנכון; מה שהופך את ישראל, לתפיסתי, לפחות דמוקרטית ויותר תיאוקרטית. כלומר, הדין איננו זה שקובע הרוב באמצעות נציגיו, אלא זה שקובעים כוהניה של אלוהות נסתרת כלשהי.

יכול להיות שהחזיונות האפוקליפטיים שרודפים אותי, אין בהם כל ממש. יש בוודאי גם לא מעט אנשים שסבורים שהשלום נמצא מעבר לפינה; אם רק ניסוג עוד קצת ונוותר על עוד שטחים. קונספציה זאת מעולם לא הייתה נכונה. היא לא הייתה נכונה בימי אוסלו העצובים, והיא לא הייתה נכונה גם בימים שבהם צה”ל נסוג מדרום לבנון ואחר כך מגוש קטיף ומצפון השומרון. מי שדגל בה, אף פעם לא התנצל.

יש רק דרך אחת להתפכח מכל אשליות השלום. להכיר בעובדה שמדינת היהודים נידונה לחיות על חרבה עוד הרבה מאוד שנים; אולי לנצח. זאת השקפת העולם הדטרמיניסטית שלי, והייתי רוצה שגם מי שעומד היום בראש הממשלה יכיר בעובדה שיש לפעול, ללא לאות, כדי לעצור מהלכים שעלולים להביא כליה על כולנו. זה בנפשנו.

השיטוט במחוזות רחוקים, באזורי לחימה של אחרים, הוא לא מה שהנהגת המדינה היהודית צריכה לעשות כעת. צו השעה מחייב לנהוג אחרת. הקטסטרופה שעלולה להמיט אסון על ביתו הלאומי של העם היהודי - היא זאת שצריכה להיות בראש מעייניה של הצמרת השלטונית הנוכחית; אם איננו רוצים להיות חלק מאגדת חורבן חוזרת.